תרבות NRG - "טרף", מייקל קרייטון

ראשי > תרבות > פרקים נבחרים

"טרף", מייקל קרייטון

פרק ראשון מתוך ספרו החדש של מלך רבי המכר של המד"ב, מחבר "פארק היורה"

דפדף בתרבות

מייקל קרייטון,
27/10/2004 10:32

עכשיו חצות. הבית חשוך. אני לא בטוח איך זה ייגמר. הילדים חולים מאוד, מקיאים בלי הפסקה. אני שומע את בני ואת בתי שופכים את המעיים שלהם בחדרי האמבטיה שלהם. ניגשתי לבדוק מה איתם לפני כמה דקות, לראות מה קורה להם. הקטנה מדאיגה אותי, אבל הייתי חייב להכריח גם אותה להקיא. אחרת אין לה סיכוי.

נדמה לי שאני דווקא בסדר, לעת עתה לפחות. אבל כמובן, הסיכויים לא טובים: רוב האנשים שהיתה להם נגיעה בעסק הזה כבר מתו. ויש כל־כך הרבה דברים שאני לא יודע בוודאות.

המִתקן הושמד, אבל אין לי מושג אם הספקנו לעשות את זה בעוד מועד.

אני מחכה למֵיי. היא יצאה למעבדה בפאלוֹ אלטוֹ

לפני שתים־עשרה שעות. אני מקווה שהיא הצליחה. אני מקווה שהיא שכנעה אותם שהמצב חמור מאין כמוהו. אני מצפה לשמוע מהמעבדה, אבל לעת עתה לא שמעתי מלה.

יש לי צלצולים באוזניים, וזה לא סימן לטובה. אני מרגיש רטיטות בחזה ובבטן. הקטנה יורקת, לא ממש מקיאה. יש לי סחרחורת. אני מקווה שלא אאבד את ההכרה. הילדים זקוקים לי, בייחוד הקטנה. הם מבוהלים. אי־אפשר להאשים אותם.

גם אני מבוהל.

כשאני יושב ככה בחושך, אני מתקשה להאמין שרק לפני שבוע, הדאגה הכי גדולה שלי היתה חיפוש עבודה. זה כמעט מצחיק אותי עכשיו.

מצד שני, שום דבר לא מסתדר כפי שקיווית שהוא יסתדר.


	בבית


	יום 1 10:04 שום דבר לא מסתדר כפי שקיווית שהוא יסתדר. אף־פעם לא התכוונתי לשבת בבית ולטפל בו. להיות עקר בית. אבא במשרה מלאה. איך שלא תרצו לקרוא לזה – שום מונח לא יהיה ממש מוצלח. אבל זה מה שנהיה ממני בחצי השנה האחרונה. עכשיו נכנסתי לחנות קרֵייט אֶנד בּארֶל במרכז סן חוזה כדי לקנות כמה כוסות, ותוך־כדי־כך הבחנתי שיש שם מבחר לא־רע של תחתיות לצלחות אוכל. היינו צריכים תחתיות חדשות: אלה שג'וליה קנתה בשנה שעברה, הסגלגלות והקלועות, כבר נעשו בלויות למדי, והמקלעת התמלאה כולה באוכל תינוקות. הבעיה היא שהן קלועות, אז אי־אפשר לשטוף אותן כמו שצריך. לכן נעצרתי מול המדף כדי לראות אם יש שם תחתיות טובות, ומצאתי כמה נחמדות בצבע תכלת, ולקחתי גם מפיות לבנות. ואז נפלו עיני על תחתיות צהובות, שנראו חינניות מאוד, עליזות, אז לקחתי גם אותן. לא היו שש על המדף, וחשבתי שכדאי שיהיו שש, אז ביקשתי מהמוכרת לגשת למחסן ולראות אם יש להם עוד. עד שהיא חזרה הנחתי אחת על השולחן, ושמתי עליה צלחת לבנה, ולידה שמתי מפית צהובה. הכול נראה שמח מאוד, והתחלתי לחשוב שאולי כדאי לי לקנות שמונה ולא שש. ואז צלצל הסלולרי שלי. זו היתה ג'וליה. "היי חומד." "היי ג'וליה. מה קורה?" שאלתי. שמעתי רעש מכונות ברקע, שקשוק מתמיד. בטח משאבת הרִיק של המיקרוסקופּ האלקטרוני. היו במעבדה שלה כמה מיקרוסקופים אלקטרוניים סורקים. היא אמרה, "מה קורה אצלך?" "האמת? אני קונה תחתיות לצלחות." "איפה?" "קרייט אנד בארל." היא צחקה. "יש שם עוד גבר מלבדך?" "לא..." "טוב, בסדר, לא נורא," אמרה. הרגשתי שהשיחה הזאת לגמרי לא מעניינת את ג'וליה. היה לה משהו אחר בראש. "תשמע, רציתי להגיד לך, ג'ק, אני נורא מצטערת, אבל גם הערב אני חוזרת מאוחר." "אהא..." המוכרת חזרה עם עוד תחתיות צהובות. החזקתי את הטלפון צמוד לאוזן ורמזתי לה להתקרב. זקפתי שלוש אצבעות, והיא הניחה על השולחן עוד שלוש. אמרתי לג'וליה, "הכול בסדר?" "בטח, השיגעון הרגיל. אנחנו משדרים הערב מצגת דרך לוויין לי"סים באסיה ובאירופה, ויש לנו בעיות עם ההתקשרות ללוויין מהצד הזה, בגלל ניידת השידור ששלחו לנו – באמת, אתה לא רוצה לדעת... בכל אופן, זה יעכב אותי שעתיים, חומד. אולי יותר. אני אחזור רק בשמונה, הכי מוקדם. אתה מוכן להאכיל את הילדים ולהשכיב אותם?" "אין בעיות," אמרתי. ובאמת, לא היו בעיות. כבר התרגלתי. בזמן האחרון, ג'וליה עבדה עד שעה מאוחרת כל יום. כמעט כל ערב היא הגיעה הביתה רק אחרי שהילדים נרדמו. זַיימוֹס טכנולוגיות, החברה שבה עבדה, ניסתה לגייס עוד סיבוב של הון סיכון – עשרים מיליון דולר – והלחצים היו כבדים. במיוחד מפני שזיימוס פיתחה טכנולוגיה בתחום שהיא בחרה לקרוא לו "ייצור מולקולרי", למרות שרוב האנשים קוראים לו נאנוטכנולוגיה. בימים אלה, המלה נאנו אינה אהובה על י"סים – יזמי סיכון. יותר מדי י"סים נכוו בעשר השנים האחרונות: סיפרו להם שהמוצרים נמצאים ממש מעבר לדלת, אבל הם לא יצאו מהמעבדה בסופו של דבר. לדעת הי"סים, נאנו היא הבטחה שאין מאחוריה שום מוצר. לא שהיה צורך לספר את כל זה לג'וליה; היא עבדה בזמנה בשתי קרנות הון סיכון. היא למדה באוניברסיטה פסיכולוגיה של הגיל הרך, אבל התגלגלה לתחום ההתמחות שנקרא "הדגרת טכנולוגיות", כלומר עזרה לחברות היי־טק לצאת מחיתוליהן. (היא נהגה להתלוצץ ולומר שהיא עדיין עוסקת בפסיכולוגיה של הגיל הרך.) בסופו של דבר היא הפסיקה לייעץ לחברות האלה, ועברה לעבוד באחת מהן במשרה מלאה. ועכשיו היא היתה סגנית־נשיא בזיימוס. ג'וליה סיפרה שזיימוס השיגה כמה פריצות־דרך, ושהיא מקדימה בהרבה את שאר החברות בתחום. היא אמרה שהם רחוקים רק כמה ימים מאבטיפוס של מוצר מסחרי. אבל אני לא קיבלתי את כל מה שהיא אמרה בלי פקפוק. "תשמע, ג'ק, אני רוצה להזהיר אותך," אמרה בקול מלא אשמה. "אריק יתעצבן." "למה?" "טוב... הבטחתי לו שאני אבוא למשחק."


	"במדיה טרוניקס עמדתי בראש חטיבת התכנוּת"


	"למה עשית את זה, ג'וליה? כבר דיברנו על הבטחות כאלה. הרי אין סיכוי שתספיקי להגיע למשחק הזה. כבר שלוש. אז למה אמרת לו שתבואי?" "חשבתי שאני אספיק." נאנחתי. בסך הכול, אמרתי לעצמי, זה סימן שאכפת לה. "בסדר. אין בעיות, חומד. אני אטפל בזה." "תודה. כן, עוד דבר, ג'ק. התחתיות? תקנה מה שאתה רוצה, רק שלא יהיו צהובות, בסדר?" והיא ניתקה. הכנתי ספגטי לארוחת הערב, כי ספגטי לא עורר בעיות אף־פעם. בשעה שמונה, שני הקטנים כבר נרדמו, וניקול גמרה להכין שיעורים. היא היתה בת שתים־עשרה, והיתה אמורה להיכנס למיטה בעשר, אם כי היא לא רצתה שהחברות שלה ידעו על זה. הקטנה, אמנדה, היתה רק בת תשעה חודשים. היא התחילה לזחול לכל פינה, להיאחז בכל מיני דברים ולקום. אריק היה בן שמונה; הוא היה משוגע לכדורגל ואהב לשחק בלי הפסקה, חוץ מבזמן שהתחפש לאביר ורדף אחרי אחותו הגדולה בכל הבית עם חרב הפלסטיק שלו. ניקול היתה בשלב הצניעות בחייה; ולא היה דבר שאריק אהב יותר מאשר לחטוף לה את החזייה, להתרוצץ בבית ולצעוק, "ניקי לובשת חזייה־הה! ניקי לובשת חזייה־הה!" בעוד ניקול, שכבודה העצמי לא הרשה לה לרדוף אחריו, חורקת שיניים וצורחת, "אבא? הוא שוב פעם עושה את זה! אבא!" ואני הייתי צריך לרוץ אחרי אריק ולהגיד לו שאסור לו לגעת בדברים של אחותו. כאלה היו חיי עכשיו. בהתחלה, אחרי שאיבדתי את מקומי במֶדיָה טְרוֹנִיקס, מצאתי עניין בהתמודדות עם יריבות בין אחים. ולעתים קרובות, חשבתי שזה די דומה לתפקיד הקודם שלי. במדיה טרוניקס עמדתי בראש חטיבת התכנוּת, וניהלתי קבוצה של תוכניתני מחשב צעירים ומבריקים. הייתי בן ארבעים, מבוגר מדי לעבוד בתכנות בעצמי; כתיבת קוד מיועדת לצעירים. אז ניהלתי את הצוות, וזו היתה משרה מלאה; האנשים שלי, כמו רוב התוכניתנים בעמק הסיליקון, חיו ממשבר למשבר: פורשות שנהרסו בתאונה, בגידות, אהבות שירדו מהפסים, הצקות מצד ההורים ובעיות סמים, ומעל כל אלה עבודה לפי לוח הזמנים של מסע מזורז, עם מרתונים ליליים על פחיות של דיאט קולה ושקיות של צ'יפס. אבל העבודה היתה מרתקת, בתחום הכי מתקדם שיש בכלל. כתבנו תוכנות מהסוג המכוּנה עיבוד מקבילי מבוזר, או תוכנה מבוססת־סוכנים. תוכנות כאלה מחקות תהליכים ביולוגיים: הן יוצרות סוכנים וירטואליים בתוך המחשב, ומניחות לפעילות־הגומלין בין הסוכנים האלה לפתור בעיות מציאותיות. זה נשמע מוזר, אבל זה עובד יופי. לדוגמה, אחת התוכנות שלנו חיקתה נמלים מחפשות מזון – איך הן מוצאות את הדרך הכי קצרה למקור המזון – כדי לנתב את התעבורה ברשת טלפונים גדולה. תוכנות אחרות חיקו התנהגויות של טרמיטים, נחילי דבורים ואריות משחרים לטרף. זה היה נהדר, ובוודאי הייתי נשאר שם, אלמלא קיבלתי על עצמי תפקידים נוספים. בחודשים האחרונים שלי במדיה טרוניקס הטילו עלי את האחריות לאבטחה, במקום יועץ חיצוני שעשה את העבודה במשך שנתיים אבל לא הצליח לעלות על גניבת קוד מקור של החברה, לפני שהוא הופיע בתוכנה שנמכרה מטייוואן. למעשה, זה היה קוד מקור של החטיבה שלי – תוכנה לעיבוד מבוזר. זה היה הקוד שנגנב. ידענו שזה אותו קוד, מפני שאף־אחד לא נגע בביצים הצבועות. תוכניתנים תמיד שמים ביצים צבועות בקוד שלהם – פנינים קטנות שלא משרתות שום תכלית שימושית, וקיימות רק בשביל השעשוע. החברה הטיוואנית לא שינתה אפילו אחת מהן; הם השתמשו בקוד שלנו, על קרבו ועל כרעיו. למשל, לחיצה על Alt-Shift-M-9 היתה פותחת חלון שבו מתנוסס תאריך הנישואים של אחד התוכניתנים שלנו. גניבה פשוטה, אין מה להגיד. כמובן, הגשנו תביעה, אבל דון גרוס, ראש החברה, רצה לוודא שזה לא יקרה עוד פעם. אז הוא הטיל עלי את האחריות לאבטחה, ומכיוון שהייתי כל־כך מעוצבן על הגניבה, קיבלתי את התפקיד. זו היתה רק משרה חלקית; עדיין ניהלתי את החטיבה. הדבר הראשון שעשיתי בתור קב"ט היה מעקב אחר השימוש בתחנות העבודה. זה היה די פשוט; בימינו אלה, שמונים אחוז מהחברות מפקחות על מה שהעובדים שלהן עושים במסופים שלהם. עושים את זה בעזרת מצלמות וידיאו, או ברישום כל לחיצה על מקש, או בסריקת דוא"ל לחיפוש מלות מפתח מסוימות... יש כל מיני שיטות.


	"נודע לי שהוא מוכר תוכנה "בהנחה" למפיצים בחו"ל"


	דון גרוס היה טיפוס קשוח, נחת לשעבר, שלא איבד לגמרי את הגישה הצבאית שלו. כשסיפרתי לו על המערכת החדשה הוא אמר, "אבל אתה לא מפקח על המסוף שלי, נכון?" בטח שלא, אמרתי לו. אבל האמת היא שהעליתי תוכנות פיקוח על כל מחשב ומחשב בחברה, כולל המחשב שלו. וכך גיליתי כעבור שבועיים שדון מתעסק עם בחורה מהנהלת חשבונות ומרשה לה להשתמש ברכב של החברה. ניגשתי אליו ואמרתי לו שבהסתמך על דוא"ל שקשור לג'ין מהנהלת חשבונות, נדמה לי שמישהו מתעסק איתה, לא ידוע לי מי, ויכול להיות שהיא מקבלת הטבות שלא מגיעות לה. אמרתי שאין לי מושג מי האיש הזה, אבל אם הם ימשיכו להשתמש בדוא"ל, אני אעלה עליו בקרוב. חשבתי שדון יקלוט את הרמז, והוא קלט. אבל עכשיו הוא שלח את הדוא"ל המפוקפק מביתו, מפני שהוא לא הבין שכל הדברים עוברים דרך השרת של החברה, ומגיעים בסופו של דבר אלי. ככה נודע לי שהוא מוכר תוכנה "בהנחה" למפיצים בחו"ל, ומקבל "דמי ייעוץ" שמנים לחשבון באיי קיימן. זה היה בלתי־חוקי בעליל, ולא יכולתי להתעלם מזה. ניגשתי לעורך־הדין שלי, גרי מארדר, והוא יעץ לי להתפטר. "להתפטר?" שאלתי. "בטח. כמובן." "למה?" "מה זה חשוב למה? קיבלת הצעה טובה יותר ממישהו אחר. יש לך איזו בעיית בריאות. או צרות במשפחה. אבל אתה חייב להסתלק משם. לך תתפטר." "רגע אחד," אמרתי. "אתה חושב שאני צריך להתפטר בגלל שהוא עובר על החוק? זה מה שאתה מציע לי לעשות?" "לא," אמר גרי. "בתור עורך־דין, עצתי לך היא שאם ידוע לך שמישהו עובר על החוק, חובתך האזרחית היא לדווח על כך. אבל בתור חבר, אני מציע לך לסתום את הפה ולברוח במהירות." "זה נשמע לי כמו פחדנות. אני חושב שאני חייב להודיע למשקיעים." גרי נאנח והניח יד על כתפי. "ג'ק," אמר, "שהמשקיעים ידאגו לעצמם. אתה צריך להסתלק מהמקום המזורגג הזה." חשבתי שזה לא בסדר. קודם עצבנה אותי גניבת הקוד שלי, אבל עכשיו מצאתי את עצמי חושב שאולי הוא בכלל לא נגנב. אולי הוא נמכר. היינו חברה בבעלות פרטית, והלכתי לדבר עם אחד מהדירקטורים. מסתבר שהוא היה שותף לקנוניה. למחרת היום פוטרתי בגלל רשלנות חמורה והתנהגות בלתי־הולמת. היה אפילו איום בתביעה משפטית; הם הכריחו אותי לחתום על ערימה של התחייבויות לשמירת סודיות כתנאי לקבלת פיצויי הפיטורים שלי. גרי טיפל בניירת בשמי, ונאנח למראה כל מסמך חדש. בסופו של דבר יצאנו לאור השמש העמום. אמרתי, "טוב, לפחות זה מאחורי." הוא פנה והביט בי. "זה באמת מה שאתה חושב?" כי כמובן, זה בכלל לא היה מאחורי. בדרך בלתי־ברורה כלשהי, הפכתי להיות מנודה. הכישורים שלי היו מעולים, ועבדתי בתחום מתקדם מאין כמוהו. אבל כשניגשתי לריאיונות קבלה לעבודה, הרגשתי שאף־אחד לא מעוניין להעסיק אותי. גרוע מזה, הרגשתי שהמראיינים מרגישים לא־נוח. עמק הסיליקון הוא רחב־ידיים, ובכל זאת זה מקום קטן. שומעים דברים. בסופו של דבר מצאתי את עצמי משוחח עם מראיין שהכרתי קצת, טד לנדאו. הייתי המאמן של הילד שלו בליגת הבייסבול לילדים בשנה הקודמת. כשנגמר הריאיון שאלתי אותו, "מה שמעת עלי?" הוא נד בראשו. "שום דבר, ג'ק." אמרתי לו, "טד, היו לי עשרה ריאיונות בעשרה ימים. תגיד לי." "אין לי מה להגיד." "טד." הוא עלעל בניירות שלו והסתכל בהם, לא בי. הוא נאנח. "ג'ק פוֹרמן. מחפש צרות. לא משתף פעולה. תוקפני. חמום־מוח. לא טוב בעבודת צוות." הוא היסס והוסיף, "ויש שמועה שהיית מעורב באיזושהי קומבינה. לא אומרים מה בדיוק, אבל משהו מפוקפק. קיבלת מהצד." "אני קיבלתי מהצד?" שאלתי. התמלאתי זעם והתחלתי לפתוח את הפה, אבל תפסתי שאני נראה בלי ספק חמום־מוח ותוקפני. אז סתמתי את הפה ואמרתי לו תודה. כשפניתי לצאת הוא אמר לי, "ג'ק, עשה לעצמך טובה. קח פסק־זמן. דברים משתנים במהירות בעמק הזה. יש לך קורות חיים מצוינות והכישורים שלך מעולים. חכה עוד..." הוא משך בכתפיו. "חודשיים?" "אני הייתי אומר ארבעה. אולי חמישה."


	"בהתחלה היה מוזר לקום כל בוקר ולא ללכת לעבודה, אבל זה עבר בהדרגה"


	איכשהו, ידעתי שהוא צודק. מאז היום ההוא, לא התאמצתי יותר מדי. התחלתי לשמוע שמועות שמדיה טרוניקס בדרך לפשיטת רגל, ושאולי יהיו כתבי אישום. הרגשתי שעוד מעט יטוהר שמי, אבל בינתיים יכולתי רק לחכות. בהתחלה היה מוזר לקום כל בוקר ולא ללכת לעבודה, אבל זה עבר בהדרגה. ג'וליה עבדה יותר ויותר שעות בתפקיד שלה, והילדים – לילדים יש תמיד דרישות. אם הייתי בבית, הם פנו אלי ולא אל העוזרת שלנו, מריה. התחלתי לקחת אותם לבית־הספר, לאסוף אותם אחרי הלימודים, להסיע אותם לרופא, לאורתודונט, לאימוני כדורגל. הארוחות הראשונות שבישלתי הסתיימו באסון, אבל השתפרתי. ולפני שהספקתי להבין מה קורה, התחלתי לקנות תחתיות לצלחות אוכל ולבדוק סרוויזים אצל קרייט אנד בארל. והכול נראה לי טבעי לגמרי. ג'וליה הגיעה הביתה בתשע וחצי. צפיתי במשחק של הג'איינטס בטלוויזיה, ולא ממש שמתי לב. היא נכנסה ונתנה לי נשיקה על העורף. היא שאלה, "הם ישנים?" "חוץ מניקול. היא עוד עושה שיעורים." "אלוהים, זה לא מאוחר מדי בשבילה?" "לא, חומד," אמרתי. "הרי הסכמנו. השנה מותר לה להישאר ערה עד עשר, שכחת?" ג'וליה משכה בכתפיה, כאילו באמת שכחה. ואולי היא באמת שכחה. עברנו מין היפוך תפקידים; בעבר, תמיד היא היתה זו שידעה מה קורה עם הילדים, אבל עכשיו זה הייתי אני. הדבר הציק לפעמים לג'וליה, שפירשה אותו משום־מה כאובדן סמכויות. "מה שלום הקטנה?" "היא יוצאת מההצטננות. רק מושכת באף. ואוכלת יותר." הלכתי עם ג'וליה לחדרי השינה. היא נכנסה לחדר התינוקת, התכופפה מעל המיטה ונישקה בעדינות את הילדה הישנה. הסתכלתי בה וחשבתי שיש משהו באהבת אם שאב אף־פעם לא יוכל להגיע אליו. לג'וליה היה מין קשר עם הילדים שלא יהיה לי לעולם. לפחות, קשר מסוג שונה. היא הקשיבה לנשימתה החרישית של הקטנה ואמרה, "כן, היא יוצאת מזה." אז היא נכנסה לחדרו של אריק, סילקה את הגיים בוי מעל השמיכה ושלחה אלי מבט זועף. משכתי בכתפיים, לא בלי כעס; ידעתי שאריק משחק בגיים בוי בזמן שהוא צריך לישון, אבל הייתי עסוק עם הקטנה באותה שעה והתעלמתי ממנו. חשבתי שג'וליה צריכה לגלות קצת יותר הבנה. משם היא נכנסה לחדרה של ניקול. היא ישבה על המחשב הנייד שלה, אבל סגרה את המכסה ברגע שאמהּ נכנסה לחדר. "היי אמא." "כבר מאוחר." "לא, אמא..." "חשבתי שאת מכינה שיעורים." "כבר הכנתי." "אז למה את לא במיטה?" "כי –" "אני לא רוצה שתשבי כל הלילה ותדברי עם החברות שלך במחשב." "אמא..." אמרה ניקול בקול נעלב. "את רואה אותן כל יום בבית־ספר, זה צריך להספיק לכן." "אמא..." "אל תסתכלי על אבא. שתינו יודעות שהוא יעשה כל מה שאת רוצה. אני מדברת איתך עכשיו." היא נאנחה. "אני יודעת, אמא." שיחות מסוג זה בין ניקול וג'וליה נעשו יותר ויותר תכופות בזמן האחרון. אני מתאר לעצמי שזה טבעי, בגיל הזה, אבל חשבתי שאני צריך להתערב. ג'וליה היתה עייפה, ותמיד כשהיתה עייפה, היא נעשתה קשוחה ושתלטנית. הנחתי יד על כתפה ואמרתי, "כבר מאוחר לכולנו. רוצה כוס תה?" "ג'ק, אל תתערב." "אני לא מתערב, אני רק –" "אתה כן מתערב. אני מדברת עם ניקול ואתה מתערב, כמו תמיד." "חומד, כולנו הסכמנו שמותר לה להישאר ערה עד עשר, אז אני לא מבין למה זה –" "אבל אם היא גמרה לעשות שיעורים, היא צריכה להיכנס למיטה." "זה לא היה בהסכם." "אני לא רוצה שהיא תבזבז את כל היום ואת כל הלילה על המחשב." "זה לא מה שהיא עושה, ג'וליה."


	"מי פיצי של אמא?"


	בשלב זה פרצה ניקול בבכי, קפצה על הרגליים וצעקה, "תמיד את מתנפלת עלי! אני שונאת אותך!" היא רצה לשירותים וטרקה את הדלת. זה העיר את הקטנה, והיא התחילה לבכות. ג'וליה פנתה אלי ואמרה, "אולי אתה מוכן בכל זאת לתת לי לטפל בזה בעצמי, ג'ק?" ואני אמרתי, "את צודקת. אני מתנצל. את צודקת." האמת היא שבכלל לא חשבתי שהיא צודקת. יותר ויותר ראיתי את הבית הזה כבית שלי, את הילדים האלה כילדים שלי. היא התפרצה אלי הביתה, בשעת לילה מאוחרת, אחרי שכבר עשיתי סדר כמו שאני רוצה, כמו שצריך להיות. והיא התחילה לעשות מהומות. בכלל לא חשבתי שהיא צודקת. חשבתי שהיא לא־צודקת. ובשבועות האחרונים, שמתי לב, תקריות מסוג זה נעשו יותר ויותר שכיחות. בהתחלה חשבתי שג'וליה מרגישה את עצמה אשמה מפני שהיא נמצאת כל־כך הרבה זמן מחוץ לבית. אחר־כך חשבתי שהיא מנסה לבסס מחדש את הסמכות שלה, להחזיר לעצמה את השליטה במשק הבית, שעברה לידי. ובהמשך חשבתי שזה בגלל שהיא עייפה, או קורסת תחת עומס העבודה שלה. אבל בימים האחרונים הרגשתי שאני ממציא תירוצים להצדיק את ההתנהגות שלה. התחלתי להרגיש שג'וליה השתנתה. היא נעשתה, איכשהו, אשה אחרת – מתוחה יותר, קשוחה יותר. הקטנה צרחה. הרמתי אותה מהמיטה, חיבקתי אותה, גרגרתי אליה, ובה בעת תחבתי אצבע לחיתול מאחור כדי לראות אם היא הרטיבה. אכן כן. הנחתי אותה על הגב על השידה, והיא צרחה שוב עד שמצאתי את הקשקשן האהוב עליה ושמתי אותו בידה. היא השתתקה והרשתה לי להחליף לה בלי יותר מדי בעיטות. "אני אעשה את זה," אמרה ג'וליה, שנכנסה לחדר. "אין בעיה." "היא התעוררה בגללי, אז אני צריכה לעשות את זה." "באמת, חומד, אין בעיות." ג'וליה הניחה יד על כתפי ונישקה אותי על העורף. "אני מצטערת שהייתי כזאת מטומטמת. אני נורא עייפה. אני לא יודעת איזה שד נכנס בי. תן לי להחליף לקטנה, בכלל לא יוצא לי לראות אותה." "בסדר," אמרתי. זזתי הצדה, והיא התקרבה. "מי פיצי של אמא?" אמרה ודגדגה את הקטנה תחת הסנטר. "מה שלום המתוּקונת שלי?" הקטנה, מבולבלת מכל ההתעסקות הזאת, השמיטה את הקשקשן והתחילה לבכות ולפרפר על השידה. ג'וליה לא תפסה שסיבת הבכי היא אובדן הקשקשן; במקום זאת השמיעה קולות מרגיעים וניסתה להסתדר עם החיתול החדש, אבל זה היה קשה, מפני שהקטנה התפתלה ובעטה. "תפסיקי כבר, אמנדה!" אמרתי, "זה מה שהיא עושה בזמן האחרון." ובאמת, אמנדה היתה בשלב של התנגדות נמרצת להחלפת חיתולים. ויש לה בעיטות די חזקות. "טוב, אז היא צריכה להפסיק עם זה. תפסיקי!" הקטנה צרחה עוד יותר חזק וניסתה להיחלץ. אחת המדבקות נתלשה. החיתול נשמט, ואמנדה התחילה להתגלגל לעבר קצה השידה. ג'וליה משכה אותה בחזרה בגסות. אמנדה לא הפסיקה לבעוט. "לכל השדים והרוחות, אמרתי לך להפסיק!" אמרה ג'וליה ונתנה לקטנה סטירה על הרגל. הקטנה רק בכתה עוד יותר ובעטה עוד יותר. "אמנדה! תפסיקי! תפסיקי כבר!" היא סטרה לה שוב. "תפסיקי! תפסיקי!" עבר רגע לפני שהגבתי. הייתי המום. לא ידעתי מה לעשות. רגליה של הקטנה קיבלו צבע אדום בהיר, וג'וליה המשיכה להכות אותה. "חומד..." אמרתי והתקרבתי אליה. "בואי לא –" ג'וליה התפוצצה. "מספיק כבר עם ההתערבויות המזורגגות האלה שלך!" צרחה וחבטה בכף ידה על השידה. "מה הבעיה שלך לעזאזל?" והיא יצאה מהחדר בכעס מופגן. פלטתי נשיפה ארוכה ולקחתי את הקטנה על הידיים. אמנדה לא היתה מוכנה להפסיק לצרוח, מבלבול ולאו דווקא מכאבים. הגעתי למסקנה שאצטרך לתת לה בקבוק לפני שהיא תחזור לישון. ליטפתי אותה על הגב עד שהיא נרגעה במקצת. הלבשתי לה את החיתול, לקחתי אותה למטבח והעמדתי בקבוק לחימום. התאורה היתה מועטה, רק נורות הפלואורסצנט שמעל הדלפק. ג'וליה ישבה ליד השולחן, שותה בירה מבקבוק, בוהה בחלל. "מתי תמצא עבודה?" שאלה. "אני משתדל," אמרתי. "באמת? אני חושבת שאתה אפילו לא מנסה. מתי היה הריאיון האחרון שלך?" "בשבוע שעבר," אמרתי. "הייתי רוצה שתזדרז קצת יותר," רטנה, "כי זה מוציא אותי מהדעת."


	"אשתי מתעסקת עם מישהו"


	בלעתי את הכעס שמילא אותי. "אני יודע. זה קשה לכולנו," אמרתי. השעה היתה מאוחרת, ולא רציתי עוד ויכוחים. אבל הבטתי בה מזווית העין. ג'וליה היתה בת שלושים ושש, אשה נאה להפליא, קטנת גוף, בעלת שיער שחור ועיניים שחורות, אף סולד ואישיות שרבים היו מתארים כתוססת, או מבעבעת. בניגוד לרוב בעלות תפקידי הניהול בהיי־טק, היא היתה חיננית ונוחה לבריות. היא רכשה ידידים בקלות, והיה לה חוש הומור בריא. לפני שנים, אחרי שהבאנו את ניקול לעולם, ג'וליה היתה באה הביתה עם סיפורים משגעים על חולשותיהם הקטנות של הי"סים שלה. היינו יושבים ליד השולחן הזה עצמו ומתגלגלים מצחוק עד־מוות, בעוד ניקול הקטנה מושכת לה בשרוול ושואלת, "מה מצחיק, אמא? מה מצחיק?" כי רצתה להיות שותפה לבדיחה. כמובן, לא יכולנו להסביר לה שום דבר, אבל ג'וליה תמיד היתה מצוידת בבדיחת קרש חדשה בשביל ניקול, כדי שגם היא תוכל להצטרף לצחוקים. ג'וליה היתה מחוננת בכשרון אמיתי לראות את הצד המגוחך של החיים. היא היתה מפורסמת בשלוות־הנפש שלה; כמעט מעולם לא איבדה את השליטה בעצביה. ברגע זה, אין צורך לומר, היא רתחה. אפילו לא היתה מוכנה להסתכל עלי. יושבת בחצי־חושך ליד שולחן המטבח העגול, משלבת רגל על רגל, בועטת באוויר בקוצר־רוח ובוהה בחלל. כשהסתכלתי בה, היתה לי הרגשה שגם המראה החיצוני שלה השתנה איכשהו. כמובן, היא איבדה משקל בזמן האחרון, חלק מעומס העבודה. פעם היתה בפניה רכּוּת מסוימת, שנעלמה לה; עצמות הלחיים נעשו בולטות יותר; הסנטר נראה חד יותר. ובגלל כל זה היא נראתה קשה יותר, אבל גם זוהרת יותר. גם הבגדים שלה השתנו. ג'וליה לבשה חצאית כהה וחולצה לבנה, המדים התקניים של עולם העסקים. אבל החצאית היתה הדוקה יותר מהרגיל. הבטתי ברגלה הבועטת והבחנתי שהיא נועלת סנדלים גבוהי־עקב – אלה שהיא נהגה לכנות "סנדלי דפוק־אותי". היא אף־פעם לא נעלה דברים כאלה כשהלכה לעבודה. ואז תפסתי שהשינוי בה הוא מוחלט – ההתנהגות, ההופעה, מצב הרוח, הכול – ובבת־אחת הבנתי מה קורה: אשתי מתעסקת עם מישהו. המים התחילו לרתוח על הכיריים, ואני הוצאתי את הבקבוק ובדקתי אותו על זרועי. הוא התחמם יותר מדי, וידעתי שאצטרך לחכות דקה עד שהוא יתקרר קצת. הקטנה התחילה לבכות, ואני טלטלתי אותה קצת על כתפי והתהלכתי סביב בחדר. ג'וליה לא הביטה בי לרגע. היא רק המשיכה לנדנד את רגלה ולבהות בחלל. קראתי איפשהו שזאת תסמונת. הבעל לא עובד, המשיכה הגברית שלו יורדת, האשה כבר לא מכבדת אותו, והיא פונה לרעות בשדות זרים. קראתי את זה בגלאמור או ברֶדבּוּק או באחד השבועונים הביתיים האלה שהייתי מעלעל בהם בזמן שחיכיתי שמכונת הכביסה תסיים את הסבב, או שהמיקרוגל יפשיר את ההמבורגרים. אבל עכשיו נעשיתי מבולבל לגמרי, בבת־אחת. האם ייתכן שזאת האמת? אולי אני סתם עייף, וממציא לעצמי סיפורי זוועה? בסך הכול, למה חשוב לי שהיא לובשת חצאיות הדוקות יותר, או סנדלים אחרים? האופנה משתנה. אנשים מרגישים אחרת בימים שונים. ואם היא כועסת לפעמים, האם זה מספיק כדי לקבוע שהיא מתפרפרת? בטח שלא. יכול להיות שאני פשוט מרגיש שאני לא ראוי לה, לא מספיק מושך. יכול להיות שחוסר הביטחון שלי הוא המדבר אלי. מחשבותי המשיכו לשוטט בכיוון הזה עוד כמה זמן. אבל משום־מה, לא הצלחתי לשכנע את עצמי שאין בזה שום דבר. הייתי בטוח שזאת האמת. חייתי עם האשה הזאת יותר משתים־עשרה שנה. ידעתי שהיא השתנתה, וידעתי למה. הרגשתי בנוכחותו של מישהו אחר, מישהו מבחוץ, מישהו שפלש לזוגיות שלנו. הרגשתי את זה בעוצמת שכנוע שהפליאה אותי. הרגשתי את זה בעצמות, כמו כאב. נאלצתי להפנות את גבי אליה. "טרף", מייקל קרייטון, תרגום מאנגלית עמנואל לוטם, ספריית מעריב