 |
/images/archive/gallery/135/408.jpg אדם אבולעפיה
ארכיון  |
|
|
| מגיע הרגע שבו צריך לשרוף הכל |
|
|
|
| אם אתם צעירים וכועסים, אדם אבולעפיה מזהיר אתכם שלא לפספס את "בוקר טוב, לילה" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"בוקר טוב, לילה", סרטו של הבמאי האיטלקי מרקו בלוקיו ("החיוך של אמי"), שהתארח בפסטיבל חיפה האחרון, מבוסס על סיפור אמיתי. בשנת 1978 נחטף מנהיג המפלגה הדמוקרטית-נוצרית וראש ממשלת איטליה דאז, אלדו מורו, על ידי הבריגדות האדומות. מורו הוחזק בדירה במשך כחודשיים, במהלכן הציבו החוטפים דרישות תמורת החזרתו; אך משהבינו שלא יקבלו את מבוקשם, הם החליטו, שלא כמתוכנן, לרוצחו.
החוטפים היו ארבעה, אחת מהם אישה, שמה אנה לאורה בראגטי. במהלך שהותה בכלא היא כתבה את "האסיר", הספר עליו מבוסס הסרט ובו היא פורסת את זיכרונותיה מן האירועים ומתארת את החרטה שהתגברה בליבה בעקבות הרצח. דמותה של קיארה (מאיה סאנסה, "קסם הנעורים", בתפקיד אדיר) בסרט מבוססת על זו של בראגטי ודרכה אנו נחשפים לסיפור, אך בלוקיו אינו נצמד לדיוקים היסטוריים ומאפשר לעצמו מרחב פואטי. הסרט מתרחש ברובו בדירת הפשע, כשחבורת החוטפים הרדיקליים מנסה לשמור על לכידותה לאור ההיסטריה הטלוויזיונית (בסרט משולבים קטעי ארכיון טלוויזיוניים רבים) והציבורית. קיארה
היא היחידה שיוצאת מהדירה לעבודתה בספריה הציבורית, שם היא אמורה לשמור על חזות נורמלית, אך שם היא גם פוגשת את מריאנו (לואיג'י לו קאסצ'יו) שנותן לה פרספקטיבה מעט שונה על מצב העניינים.
היחס של בלוקיו אל החוטפים הוא כפול. מצד אחד הוא מראה אותם כבני אדם שתחושה חזקה של צדק מוליכה אותם, מצד שני הוא מציג את האידיאולוגיה שמאחורי תחושת הצדק הזו כדלה ומגוחכת. הטלוויזיה פתוחה כל הזמן והקטעים הארכיוניים האלו נותנים לנו תחושת מציאות היסטורית, אך בעיקר הם מדגישים את הבנאליות שבאבל לאומי-תקשורתי. הצו הקולקטיבי והאופציה האופוזיציונית-רדיקלית, שניהם מוצגים כעין עיקשות ותקיפות שהם תוצאה של בלבול ושעמום. אל תוך שתי העמדות הקפואות האלו, מתפרץ זרם של תשוקה חולמנית מעולמה הפנימי של קיארה. אל מול הדיווחים החדשותיים המונוטוניים (המשורבבים בפרסומות) והאידיאולוגיה המהפכנית האינפנטילית, שני סדרים מילוליים מעיקרם, הכאוס הפנימי של קיארה חייב לבוא לידי ביטוי באמצעים אחרים – המסך החזותי ופס הקול המוזיקלי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"בוקר טוב, לילה"
|
|
|
 |
|
 |
|
בונוס: גילוי מחודש של פינק פלויד
|
|
|
 |
|
|
|
בלוקיו לוקח את הנושא שלו ברצינות, אבל הקלילות המפתיעה שבה הוא קופץ, יותר נכון גולש, ממציאות לדמיון וחזרה מציגה בפנינו עבודה מבריקה של להטוטן אקספרימנטלי. אין גבול ברור בין ההזוי למצוי ואין גם חוקים לאופן שבו המשגל הפנטסטי הזה בא לידי ביטוי קולנועי. גם העולם הפנימי הנ"ל אינו רק רגשני או מפוחד, אלא הוא קודם כל נוכחות חזקה וסתומה שמשתלטת בליטוף אורגזמטי על קיארה ועל הסרט (ועלינו). יחס דומה בין מציאות לדמיון התקיים גם בסרטו הקודם, "החיוך של אמי", שגם כן הוצג בפסטיבל חיפה האחרון, אבל כאן הטכניקה מגיעה לשיאה.
מעבר לפסקול המצוין של ריקארדו ג'יאני, בלוקיו משתמש במוסיקה משנות השבעים המעט מוקדמות יותר, זו שקיארה ורבים וטובים כמוה ודאי גדלו עליה. הוא משתמש בשני קטעים שהם אולי השחוקים ביותר בהיסטוריה של הרוק הפסיכדלי הפופולרי של הסבנטיז: “The Great Gig in the Sky” מהאלבום “Dark Side of the Moon" (71') ו- “Shine on You Crazy Diamond" מתוך “Wish You Were Here" (75'), שניהם קטעים סמי-אינסטרומנטליים של פינק פלויד. אבל הבמאי מפיח חיים חדשים במוזיקה הזו ויוצק בה רגשות שלא מצאתי גם ששמעתי אותה שוב ושוב בנערותי. הרבה זמן מאז שהגיטרות של דויד גילמור או הקלידים של ריק רייט נשמעו לי משמעותיים כל כך, בלוקיו ניקה את האבק מהתקליטים ואפשר להם לזרוח מחדש ובאופן שלא היה קודם לכן. לאורך כל הסרט השימוש המשחקי של הבמאי במוזיקה יוצר קשב לפרטים ובונה משמעויות מעניינות במרקם הקולי. הגילוי מחדש של פינק פלויד טומן בחובו ממדים של התגלות.
מעניין שהשנה מרקו בלוקיו וברנארדו ברטולוצ'י, שני במאים שהיו לחלק מהדור החדש של במאים איטלקים בשנות השישים, עשו סרטים שעוסקים ברדיקליות הקומוניסטית במערב ובצעירים שמתמודדים איתה. "החולמים" של ברטולוצ'י עוסק במרד הסטודנטים של 68' ומחבר את השאיפות המהפכניות פוליטית לקולנוע המהפכני של הגל החדש, למיניות מעוותת של גילוי עריות ולקולנוע בכלל כביטוי לחלום (הסרט משובץ סצנות מפורסמות מסרטים ישנים). את השילוב הזה הוא מנגיד לבגרות, ל"מציאותיות", כזו שמוותרת על שינוי תמורת פיכחון מיושב ואחראי.
מעבר לכך שסרטו של ברטולוצ'י, אל מול הטכניקות המעניינות והנלהבות של בלוקיו, הוא קולנוע עבש וסכמטי בעשייה שלו, גם בתכניו "בוקר טוב, לילה" משאיר הרבה יותר מקום לאמביוולנטיות ואפשרות לחתרנות אחרת. בלוקיו, כמו ברטולוצ'י, לועג למהפכנים; אך הוא גם לועג לבגרות המיושבת שמיוצגת בתקשורת. הדמיון המתפרץ, כוח חיים חמקמק ולא ברור, חוזר ומפריע לסדרים הקיימים, כמו גם לפוטנציאליים, ומהווה חוסר-סדר מהותי ומופלא שיכול אף לשנות את ההיסטוריה. גם הסרט כולו אינו שלם, הוא מכיל בתוכו שלמויות קטנות של קולנוע מקורי, חדש, מרגש ומעניין. פשוט אסור לפספס את הסרט הזה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מוזיקאי וסטודנט לקולנוע ופילוסופיה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
