 |
/images/archive/gallery/192/176.jpg משתתפי ''שיקגו'' בחזרות.
צילום: אריק סולטן  |
|
|
|
|
| ריטה מקללת ומרימה את הרגל מאחורי האוזן, ששי קשת לא פוחד מהצל של ריצ'ארד גיר, ריקי גל מקבלת השראה מהבנות בנוה תרצה. הצצה אל מאחורי הקלעים של "שיקגו" |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רוני קובן
29/10/2004 10:54 |
|
|
|
|
|
|
|
בתחילת החודש, ערב שמחת תורה, הגעתי בפעם הראשונה לחדר החזרות של "שיקגו", במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. העיר היתה כמעט ריקה, כולם ניצלו את סוף החגים וקפצו לנופשון בטורקיה או לוויקנד בפראג, רק השחקנים העייפים של ההפקה הגדולה בארץ נכנסו לעוד מרתון מפרך של חזרות. הפרמיירה נקבעה ל-8 בנובמבר , המסך יעלה על "שיקגו" בעוד פחות מחודש, והשעון רץ.
בחדר החזרות הגדול המצופה מראות, התאמנו הרקדנים של עידו תדמור על נאמבר הפתיחה של המחזמר. "בוא מתוק, נקרע את כל העיר", לחשו הרקדניות המיוזעות, עטופות במחוכים שחורים צמודים ומיני תחרה, "עם כל הג'ז". בחדר השני, הקטן, הצפוף, בין שורות הספסלים שהוצבו לטובת התזמורת, עשו ריטה וששי קשת חזרת טקסט אחרונה. קשת, בתפקיד ריצ'רד גיר, איים לפוצץ את האולם מרוב התלהבות. ריטה, לעומתו, כמעט התעלפה מתשישות. "אני גמורה לגמרי", סיפרה לעוזר הבמאי שהכין לה תה. "היו לי שלוש הופעות בחג, 5,000 איש בכרמיאל, 4,000 ביער בן שמן ועוד הופעה אינטימית אחת עם הפסנתר. אני חייבת לנוח, החגים עוד יהרגו אותי". "בואי מותק", קרא לה קשת, "נעבוד קצת ותלכי הביתה". "מצטערת אם אני לא יכולה לעלות עם הקול", היא אומרת לקן אולדפילד, הבמאי הבריטי. "זה בסדר", הוא עונה לה בחיוך. "תשירי נמוך, כמו מרלן דיטריך". "לפקודתך", היא מחזירה לו במבטא גרמני. "תתייחס אלי יפה אדון במאי, אני כוכבת גדולה, אתמול הבאתי אלפים להופעה שלי".
וכך, באנרגיות של הכוכבת מקיסריה, מנסה ריטה לחדור לדמותה של רוקסי, נערת המקהלה האלמונית שירתה למוות במאהב שלה כדי להיות מגה סלבריטי, הרוצחת הכי מפורסמת באמריקה. בסצנה הנוכחית היא מקבלת תדרוך אחרון מעורך הדין בילי פלין, מלך בתי המשפט של שיקגו.
ריטה: אתה מתייחס אלי כמו לזבל, בילי פלין, כמו איזה פושעת מטומטמת רגילה.
קשת: אבל את באמת פושעת מטומטמת ממוצעת.
ריטה: זה יותר טוב מלהיות עורך דין מלוכלך.
קשת: שלגמרי במקרה מציל את התחת שלך. את יודעת, את נעשית גדולה על התחתונים שלך.
הבמאי עוצר את החזרה.
במאי:
מה אמרת?
קשת: תחתונים.
ריטה: תחתונים זה לא בוטה? אולי נגיד גטקעס?
הבמאי: וואט איז גטקעס?
קשת: גטקעס זה טוב, נשמע יהודי.
ריטה: לא יודעת, אולי זה מוזר.
קשת: טוב, אז נחזור לתחתונים.
הבמאי: גטקעס?
הפלאפון מצלצל. ריטה מתנצלת ורצה לענות. הבת שלה על הקו. "משי? מה רצית נשמה? לא קבעת עם אבא שתיסעו ביחד? הכל בסדר? טוב מתוקה, אז נדבר בערב, נשיקות". היא סוגרת את הפלאפון, מורידה את הסוודר הדק שהתעטפה בו עד עכשיו ופוסעת לבמה לאט, במכנסיים שחורים קצרים וגופייה שחורה צמודה, יחפה. פתאום היא לגמרי רוקסי, הזנזונת האסרטיבית שתעשה הכל בשביל תמונה בעיתון. "בתחת שלך זה הכל", היא מתגרה בששי, שנראה קצת מבוהל מהמהפך המהיר, "אותי הם רוצים לראות, לא אותך".
קשת : זה הנאום שלי שיציל את הראש שלך.
ריטה: לך תזדיין, חתיכת זקן מלוכלך.
הם חוזרים על הטקסט שוב ושוב, נהנים לקלל, כמו ילדים. עד סוף החזרה ריטה תתענג על כל מילה מלוכלכת ועל כל מחווה ארוטית מתפרצת. היא תשתטח על הבמה, תתחרמן עם המאהב הצעיר וכמובן תשתרע על הפסנתר בחתוליות מתפנקת. הרקדנים שצופים בה בולעים את הרוק, מופתעים מריטה החדשה, כבר לא דיווה לכל המשפחה. "בהתחלה", היא מספרת, "היה לי קשה נורא לקלל ככה, בחופשיות. אני בחיים לא צועקת ולא מקללת ובהצגה אני אומרת את המילים הכי גרועות. זה דרש ממני הרבה חזרות. יש איזה קטע במחזה שאני אומרת, 'ואז התחלתי להתפרפר ועם הזמן התחלתי להז. . .', נו אתה יודע,'התחלתי להזדיין', שזה להתפרפר, אבל בלי הארוחת ערב שלפני. במשך חודש וחצי הייתי אומרת 'להזד. . .'. נעמי אלשייך, המנהלת האישית שלי, ראתה חזרה ואמרה, 'תשמעי ריטה, אין ברירה, את חייבת להגיד את זה, להזדיין'. אז התחלתי לדבר ככה ובינתיים, טפו טפו טפו, אני מסתדרת לא רע. אחרי כמה ימים נועם, הבת הקטנה שלי, באה לראות חזרה. היא יצאה קצת המומה. היה צריך להסביר לה שפה זה רק הצגה, ובבית, בחיים, אי אפשר להגיד את המילים הגסות האלה שתמיד לימדנו אותה שאסור לומר".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כי לא אהבו אותנו בילדות
|
|
|
 |
|
|
|
הביקור השני ב"שיקגו" נקבע ליום ראשון, תשע וחצי בבוקר, אחרי החגים. ליד הקומקום החשמלי וחבילת הביסקוויטים משתרך תור ענק של אנשי הפקה מנומנמים. הבמאי אולדפילד משפשף את עיניו. ריקי גל, בתפקיד מאמא מורטון, מנהלת הכלא הקשוחה, שוטפת את פניה. רק ריטה, באנרגיות של שפן אנרג'ייזר ודציבלים של קונצרט עם הפילהרמונית, מתרגלת את שיר הנושא של רוקסי, האלטר אגו החדש שלה. "השם שישגע את כולם יהיה. . . רוקסי", היא שרה מול הכיסאות הריקים. "מי ימלא את האולם? נכון מאוד, רוקסי. אני אהיה סלבריטאית, זאת אחת שכולם מכירים. יכירו את אפי, עיני, שפתי, פני, שיני, שדי". לאט לאט הרקדנים מצטרפים אליה, שרים "הם יעמדו בתור לרגע לראות את...רוקסי ", וכשהם מתחילים לכרכר סביבה בצעדי סטפס היא מפסיקה לשיר, פונה לאחד הכיסאות ואומרת, "אני מתה על הקהל והקהל מת על זה, ואני מתה על הקהל כי הוא מת עלי. ואנחנו פשוט מתים אחד על השני. זה מפני שאף אחד לא מת עלינו כשהיינו ילדים". ופתאום לא ברור מי מדברת: ריטה, הכוכבת הגדולה שהתפרסמה בזכות הדרמטיות, הטוטאליות וגילויי האהבה שהיא מרעיפה על מעריציה בשעת ההופעה, או הדמות שלה, רוקסי, זאת שתמכור את סבתא שלה בשביל פלאש של צלם פפראצי, האישה שתעשה הכל בשביל אהבת הקהל.
"אני אספר לך משהו", אומרת ריטה בסוף החזרה. "כשבאתי לאמא שלי בפעם הראשונה והכרזתי: 'אמא, אני רוצה להיות זמרת', היא אמרה לי 'תיזהרי, זה עולם מאוד לא נקי. חבל לי עלייך'. אני זוכרת שאמרתי לה, 'אמא, אני נשבעת לך שלעולם לא אמכור את נשמתי לשטן. לא אעשה משהו לא נקי רק כדי להצליח. אני לא רוצה להתפרסם, אני רוצה לשיר'. אמא הסתכלה עלי, ראתה כמה שאני רצינית ונתנה לי את ברכתה. אחר כך במשך שנים היא עוד פחדה ששם, בבוהמה, ישימו לי סמים בכוס, יחתימו אותי על חוזים שאני לא מבינה, אבל אני שמרתי על עצמי. אני לא מאמינה בעניין הזה של להתפרסם בכל מחיר. זה נראה לי מגעיל ודוחה. לפעמים אני יושבת ומזפזפת ואני רואה 'פרויקט Y' או תוכניות ריאליטי, והלב שלי נקרע. זה נורא איך אנשים משפילים את עצמם, איך הם מוכרים את עצמם כל כך בזול, זה מבייש אותי כאדם".
"'שיקגו' רלוונטי היום יותר מאי פעם", מוסיף אהוד מנור, שתרגם את המחזה, "בגלל שהוא מדבר על הרדיפה המטורפת אחרי הפרסום. הוא מראה כמה שהתהילה היא משהו חלול, כותרת בעיתון שנשכחת אחרי יום. תראה את כל הטירוף של הריאליטי, אנשים שמוכנים להזדיין, לשקר בפריים טיים, למכור את הסודות הכי אישיים שלהם, והכל בשביל להיות מישהו, אפילו לכמה דקות, הכל בשם אור הזרקורים. 'שיקגו' מדבר בדיוק על זה. עולם שבו כולם רוצים ויכולים להיות סלבריטיז, גם רוצחות".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ריטה והבמאי קן אולדפילד. צילום: אריק סולטן
|
|
|
|
|
|
|
הבחורה המאושרת בעולם
|
|
|
|
|
|
|
"אני דווקא יכולה להתחבר לרצון הזה בקלות", אומרת גל, "זה משהו שיש לכולנו כאן, השאיפה החזקה להיות כוכב, שיאהבו אותך. כשרוקסי אומרת בהצגה 'אנחנו רוצים במה כי לא אהבו אותנו מספיק בילדות', אני מסכימה איתה במאה אחוז. בהפקה הזאת הבנתי שכל הג'סטות הסקסואליות האלה, התשוקה האדירה של כולנו לפתות את הקהל, כל זה מגיע משם, מהילדות". למרות שהיא נעולה ומסוגרת כבר חודש וחצי בחדר החזרות של "שיקגו", גל עדיין לא מפסיקה לדבר על תפקיד השופטת המרשעת ב"כוכב נולד", ג'וב שהזניק לה מחדש את הקריירה.
"אתמול בלילה הופעתי עם שני ההראלים ועדי כהן", היא מספרת לשתי חברות על צלחת חסה במסעדה של המשכן. "הופענו מול 1,400 איש באילת, אמרתי להם, 'תהיו אמיצים, אני אארח כל אחד מכם בשיר שלי, ככה, ספונטני'. ממש בכיתי שם על הבמה כשסקעת שר את 'אמא', זה היה נורא מרגש".
- איך את מסכמת את תקופת "כוכב נולד" ? התאוששת מתפקיד הביצ'ית?
"כששואלים אותי איך היה ב'כוכב נולד', אני תמיד עונה בשתי מילים: וואללה נהניתי. זה היה נהדר, עשיתי חיים. אז נכון שאחר כך קראו לי ביץ' וסנובית, אבל הכל שטויות, אהבו לשנוא אותי ואני נהניתי מכל רגע. אנשים היו עוצרים אותי ברחוב וצועקים למה אמרת ככה ולמה חשבת ככה. פגשתי את עמי על כל גווניו וצבעיו. אבל זה נרגע והיום במופע שלי, הפרטי, אני מעלה זמרים מוכשרים נורא שנשרו מ'כוכב נולד', אז אני מרגישה עם עצמי די בסדר". "ריקי מדהימה", מתערבת מיה דגן, התגלית הצעירה שמגלמת את רוצחת העל וולמה קלי (התפקיד שעשתה בסרט קתרין זיטה ג'ונס), "זה שעשו ממנה כלבה בגלל כל ה'כוכב נולד', זה סתם מכעיס. היא הכל חוץ מזה, נשמה תמימה, אתה לא יודע כמה היא עזרה לי".
אחרי הלאנץ' החפוז עם גל, כשכל האחרים יצאו להפסקת צהריים, עומדת דגן בקצה אולם החזרות ומתרגלת בפעם המיליון את ריקוד הסיום המסובך של המחזמר. המפיק, חיים סלע, צופה בה ומנשנש שקית ביסלי. דגן עוצרת ונעמדת מולו, מאיימת. "מה אתה יושב מולי ובולס את הביסלי הזה?", היא נוזפת בו. "עצבים מותק", הוא עונה לה, "עצבים". "הגזמת חיים, זה מפוצץ בקלוריות, תסתיר את זה מהעיניים שלי, אני עוד אתפתה". סלע המבויש ניגש לפינת החדר, מפנה את גבו ומסיים במהירות את הביסלי. "היתה בעיה", אומרת דגן, "אני באתי לכאן כזמרת וכשחקנית, אבל רקדנית, נו, זה לא ממש אני. היו לי די רגשי נחיתות בעניין. אני יודעת לזוז, אבל כשהסתכלתי בתחילת החזרות על הרקדנים של עידו תדמור, הרגשתי שבא לי למות. לאט לאט נכנסתי לשילוב קטלני של דיאטה וכושר. אני וריטה מרביצות פה גלגלונים ופירואטים כמו משוגעות. הכרתי מחדש את כל הפרקים שלי ועוד שפע של שרירים ואיברים שבכלל לא ידעתי שיש לי. מעבר לגמישות אנחנו גם חייבות להיראות מיליון דולר עם השמלות המינימליסטיות שתפרו לנו. זה הרי מחזה אפל, סליזי, אני לא אלבש שמלת גולף סגורה, יהיו שדיים".
"תמיד הייתי גמישה כמו נערת גומי", משתפת ריטה. "כשהייתי קטנה הייתי ישנה לפעמים ככה, עם הרגל מאחורי האוזן. הייתי ילדה מחורפנת על כל הראש. גם אבא שלי היה ככה, גמיש, הוא היה יכול לזרוק את שתי הרגליים מאחורי האוזניים בלי עזרה מהידיים". "כל מי שיראה את ריטה יהיה בשוק", מודיע קשת. "היא ממש הפכה לנערת גומי. כששמעתי שהולכים לעשות את 'שיקגו', הייתי די סקפטי, לא האמנתי שימצאו פה שחקניות שמסוגלות גם לשחק גם לשיר וגם לרקוד ברמה הכי גבוהה שיש. אבל הם הצליחו להפתיע אותי". ריטה יושבת על הפרקט, מותחת את רגליה ומתופפת על הרצפה. דגן, מולה, מענטזת ומקפצת. ככה, ביחד, הן מעבירות את כל הפסקת הצהריים. פתאום כל השמועות שהציפו את האינטרנט לפני כמה חודשים על קרב ענקים בין הכוכבת הצעירה לדיווה המתבגרת נראות קצת מופרכות. זה התחיל כמה שבועות אחרי שריטה אישרה את השתתפותה בהפקה בתור וולמה, ואחר כך התחרטה וביקשה להחליף לרוקסי. כותרות העיתונים הכריזו: "שמח מאחורי הקלעים של 'שיקגו': הבמאי רצה שריטה תהיה וולמה, אך הזמרת התעקשה להיות רוקסי. התוצאה בתום הוויכוח האמנותי: הבמאי התפטר, ריטה תהיה רוקסי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ריטה לא חייבת לעשות אודישנים
|
|
|
|
|
|
|
אתרי התרבות הווירטואליים התחילו לתקוף באכזריות את הכוכבת ששינתה את דעתה. "היא פאתטית, זמנה עבר", נכתב באחד מהם. "ריטה זקנה מדי לתפקיד רוקסי, היא'כוכב נולד' לגיל הגריאטרי, הלוואי שהתפקיד יתפוצץ לה בפרצוף". התשפוכת הזאת עוררה בביצה סערה לא קטנה.
"בהתחלה באמת הציעו לי את וולמה", מסבירה ריטה. "בדרך כלל זה התפקיד שנותנים לשחקניות הגדולות, הוותיקות יותר. הסכמתי, ואז נסעתי ללונדון, קראתי במטוס את המחזה ונדלקתי על רוקסי, המעריצה של וולמה, זו שמתחילה מכלום. זה נראה לי משהו שעוד לא עשיתי, אישה מיואשת, חצופה, אחת בלי אלוהים. התפקיד של וולמה, האישה החזקה, זאת שמנהלת את ההצגה, נראה לי ברור מדי, קל מדי. אני כבר יודעת להיות חזקה על במה, רציתי פעם אחת שייתנו לי להיות החלשה. אם כבר תאטרון אז לעבוד קשה, להיכנס לעור של מישהי אחרת. צלצלתי לציפי פינס מלונדון, אמרתי לה,'ציפי, איזה תפקיד הצעת לי, וולמה או רוקסי?', היא צחקה ואמרה, 'מה שתרצי'. חזרתי לארץ, הבמאי סטיבן דקסטר מאוד רצה שאהיה וולמה ואני מאוד רציתי לעשות את רוקסי. מה שהתפתח אחר כך, העזיבה שלו וכו', כבר לא קשור אלי. זה נעשה בלעדי".
- נעלבת כשדנו שוב ושוב באינטרנט בגיל שלך?
"אני לא קראתי את זה. תשמע, זו בורות של ילדים קטנים. הרי מי כותב באינטרנט, ילדים בני 12 שלא מבינים מהחיים. אבל עזוב, לא קראתי, לא נפגעתי ואני לא רוצה להתייחס לזה". "כל השערורייה של חילופי התפקידים זו בכלל המצאה של עיתונאים", מוסיפה בכעס ציפי פינס, מנהלת תאטרון בית ליסין, והאישה שמאחורי הפרויקט הגרנדיוזי. "אני כבר בהתחלה אמרתי לריטה: 'את יכולה לבחור איזה תפקיד שאת רוצה'. היא לא עשתה שום אודישנים, ריטה לא חייבת לעשות אודישנים. מהרגע הראשון היא רצתה לעשות רוקסי וזה בא לה טבעי, וזהו, אין מה לחפש כאן שום תככים ומזימות".
- זה נכון שהבמאי התפטר?
"הוא לא התפטר, הוא עזב מרצונו".
- למה ?
"אני ממש לא יודעת, תשאל אותו".
ממשרדו של סטיבן דקסטר נמסר: "אחרי שעזבתי את 'שיקגו' החלטתי לא להתייחס לנושא הזה ולהשאיר אותו מאחורי. אני מאחל לכל משתתפי המחזמר הצלחה ומקווה לחזור בקרוב לביים פרויקטים אחרים בארץ".
"בהתחלה נבחנתי לתפקיד של רוקסי", אומרת דגן, "אבל בחנו אותי גם לתפקיד וולמה. כמה שבועות אחרי שהתקבלתי אמרו לי, 'תשמעי זה לא בטוח, אנחנו עוד לא יודעים מה את משחקת', בסוף נתנו לי את וולמה ואני הייתי מאושרת עד הגג. אני אוהבת אותה, היא אמיתית, ישירה, אלגנטית. לא חברמנית וקפיצית כמו מיקי מ'השיר שלנו', התפקיד הקודם שלי. וולמה קלי היא אישה קרה, מלכת הכלא. ריטה התחרטה וזאת זכותה המלאה. היא במעמד שהיא יכולה להחליט מה שהיא רוצה. אתה יודע, היא עבדה מאוד קשה בשביל זה". בחורה אסרטיבית דגן, רק לפני כמה חודשים התפרסמה בזכות תפקיד החברה הטובה של נינט מ"השיר שלנו" ולקראת סוף העונה, בקפיצת פליק פלאק מטאורית, נחתה באחד התפקידים הראשיים בהפקה היוקרתית והמדוברת.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ריטה וששי קשת. צילום: אריק סולטן
|
|
|
|
|
|
|
ריטה דופקת כניסה
|
|
|
|
|
|
|
בשבועות האחרונים, מאז שהתחילו החזרות על "שיקגו", דגן מסתובבת בין השחקנים, הרקדנים והמפיקים כמו ילדה שהגיעה בפעם הראשונה ללונה פארק. "בשבילי זה סוף העולם", היא מתוודה. "התפקיד הזה הוא חלום חיי. זה המקום שרציתי תמיד להיות בו: הצגה גדולה, צוות מהחלומות, מחזמר. לפני כמה שנים הייתי בניו יורק, ראיתי את 'שיקגו', ישבתי בקהל ופשוט היו לי דמעות בעיניים. כשהתחילו כאן הדיבורים על 'שיקגו', הבנתי מהר מאוד שאין לי שום סיכוי להשתתף. רמה מסינגר כבר קיבלה את התפקיד, אבל אז היא נכנסה להריון, שמעתי שיש אודישנים ובאתי. אמרתי לעצמי, 'מיה, את לא רואה ממטר, את הולכת לתת את האודישן של החיים שלך'. עבדתי על זה שבוע וחצי, בניתי את הנאמבר לגמרי לבד, רקדתי מול מראות חמש פעמים ביום, עשיתי תסרוקת תקופתית, נדנדתי שעות לעדי אשכנזי, שהיא החברה הכי טובה שלי. התכוננו ביחד והיא גם הלוותה לי את השמלה. בעלי צפה בזה מאה פעם ואז הגיע היום הגדול.
"נכנסתי לחדר, היה שם איזה פאנל של 20 איש, הרגשתי כמו ב'פלאשדאנס'. נכנסתי וישר אמרתי, 'חברים, אני מה זה מתרגשת', ואחרי שפרקתי את המתח התחלתי לשיר. עברתי את המבחן הראשון וקבעו לי אודישן עם ריטה. היה בינינו חיבור מיידי. נכנסתי לחדר, אמרתי 'אהלן', היא חייכה, שתינו צחקנו והתחלנו לעבוד. אחר כך לקח איזה חודש עד שאמרו לי 'כן', שיגעו אותי לגמרי, לא יכולתי לנשום. הייתי מחורפנת לחלוטין, הסתובבתי במסדרונות של 'השיר שלנו' מתוחה עד העצם, ואז, בצילומים של אחד הפרקים, קיבלתי טלפון מציפי פינס. רצתי מהר לתוך חדר ההלבשה והיא אמרה לי, 'מותק, התקבלת'. יצאתי מהחדר, בדיוק נינט הגיעה, אמרתי לה בשקט, 'התקבלתי', היא התנפלה עלי בנשיקות וצרחות היסטריות, ומאז אני הבחורה הכי מאושרת בעולם".
ב-19 באוקטובר, שלושה שבועות לפני שעת השין, התקיימה הפרזנטציה של "שיקגו" לעיתונאים ולוועדי עובדים. בפעם הראשונה נכנסו לחדר החזרות המבוצר אנשים שלא קשורים להפקה, או במילים אחרות: קהל. האווירה מתחממת, המתח עולה. למעלה ממאה איש התיישבו בחדר החזרות הגדול, בחדר הסמוך דגן, קשת וגל עושים תרגילי נשימה, ורק ריטה איננה. הפרזנטציה שנקבעה ל-11 בבוקר מתעכבת. השעה כבר 11 וחצי, פינס, הבוסית הגדולה שהשקיעה בהפקה, ביחד עם האופרה הישראלית החדשה, כמעט שלושה מיליון שקל, מתרוצצת בין שני החדרים מבוהלת כמו אמא היסטרית דקות אחדות לפני הבר מצווה. "מה קורה?", אני שואל אותה. "שום דבר, מתרגשים, אני מאמינה שעד היום לא היה דבר כזה בארץ, אנחנו מרימים פה משהו בינלאומי, אבל תסלח לי, אני חייבת להיכנס פנימה".
אני נכנס אחריה לחדר השחקנים. בין כל הרקדנים שמקפצים בחדר עומד אהרון ברנע ומראיין את אהוד מנור ל"אולפן שישי". קשת וישראל קטורזה עומדים במקום טוב ליד המצלמה, מנסים לארגן איזה ראיון ספונטני, שייקחו גם מהם איזה סינק קצר לרפואה. התוכנית התקשורתית לא ממש עובדת וקשת רץ ליחצנית רונית ארבל, שעומדת וממתינה בין שני החדרים, "מה קורה?", הוא שואל אותה, "אנחנו באיחור היסטרי, שאני אארגן איזה שירה בציבור?", "הכל בסדר", היא משתיקה אותו, "אהוד מנור כבר התחיל את הפרזנטציה, הוא נותן להם קצת רקע על המחזמר, היא אמורה להגיע כל רגע".
פתאום בקצה המסדרון מופיעה ריטה עם לוק של מיליון דולר, תספורת פוני רטובה וצוות צילום פרטי. דפקה כניסה. ארבל ממהרת להיכנס בחזרה למסיבת העיתונאים, היא מסמנת למנור שהכל מוכן, הוא קולט את המסר ואומר לקהל: "בהצגה הזאת אי אפשר לבלף, אין כמעט תפאורה, התלבושות מינימליסטיות, פה תדבר הזיעה של הרקדנים, הכישרון של השחקנים, חברים וחברות, קבלו את 'שיקגו'".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מאיה דגן וריקי גל. צילום: אריק סולטן
|
|
|
|
|
|
|
לא חיים בסרט
|
|
|
|
|
|
|
האור באולם כבה, משני צדי הבמה מופיעים שני צללים, האחד של ריטה, דיווה בגיל העמידה שתנסה לשמור על הכתר, ומהצד השני הצל של דגן, שחקנית צעירה, בפעם הראשונה במגרש של הגדולים. יש התרגשות באוויר, המבחן הראשון של "שיקגו" מתחיל. אחרי ארבעה שירים, שניים של ריטה ושניים של דגן, עולה גל לבמה בחולצה חשופה במיוחד. "זה עולם מטורף ילדה", היא אומרת לדמות דמיונית בקהל. "היום כל איזה כלומניקית נהיית 'כוכב נולד'". כולם צוחקים, וגל, בקול נמוך, בגובה הרצפה, קורעת את האולם עם הסולו החמצמץ של ביג מאמא. "כל מי שבצמרת", היא שרה, "העולם סוגד להם, דחפו אותי למעלה, כן, ואני אדחוף לכם". וריטה, בפזמון ההתרפסות האולטימטיבי, לוחשת כשהיא שרועה על הפסנתר: "אני אספר לכם את האמת, העניין הוא שאני הרבה יותר מבוגרת ממה שחלמתי אי פעם להיות". "יש כאן מלחמה", אומרת גל אחרי הפרזנטציה. "כשמצטרפים כל כך הרבה אגואים לסיר לחץ אחד, יש לזה כוח. אני תמיד אומרת: 'שהמלחמות יהיו על הבמה, זה בריא'. וכאן יש מלחמת עולם. עם חיות במה כמו ריטה וששי אתה לא יכול לוותר לעצמך. כל אחד רוצה לעלות ולתת את השואו של החיים שלו, זאת מלחמה, אבל מלחמה טובה. שלא יהיו מלחמות מאחורי הקלעים. והאמת, זה די מצחיק, גם המחזמר מדבר בדיוק על זה: הישרדות בעולם השואוביז. כששואלים אותי איך זה להיות מפורסם אני אומרת, 'בואו לראות את 'שיקגו'".
- לא היה קשה לך לקבל הפעם תפקיד משני?
"יש לי ניסיון גדול, עשיתי כמעט כל תפקיד שרציתי, הוצאתי תקליטים ועכשיו אני מנסה פשוט ליהנות ממה שבא לי. גם דסטין הופמן לוקח היום תפקידים של שניים-שלושה משפטים. וזה לא שלא הציעו לי, שאלו: 'את רוצה וולמה, רוצה רוקסי', אמרתי , 'לא, רוצה ביג מאמא'".
"אני רגילה יותר לעבוד לבד", מוסיפה ריטה, "אז לפני הפקה כזאת שאת עובדת עם עוד אנשים יש חששות, איך אני אסתדר, חברתית, שכולם יהיו בסדר. ויצא שכולנו כאן באים מאהבה. יש רגעים על הבמה שאני ומיה מקללות אחת את השנייה, מוציאות את הלשון, וכשהחזרה נגמרת אנחנו כל פעם נפגשות מאחורי הקלעים ואני אומרת,'סליחה מתוקה שלי, את נהדרת, את נהדרת'".
"זה תענוג לראות את ריטה עובדת", מפרגנת גל. "אתה מיד רואה את המקצוענות, בלי בולשיט. אז היא יכולה להיות טריטוריאלית לפעמים, לדאוג מאוד לעצמה ולשטח שלה, אבל כל עוד זה במסגרת התפקיד זה בסדר".
ועוד לא אמרנו מילה על הסרט "שיקגו", לאורך כל תקופת החזרות הסתובבו השחקנים חצי רדופים, כל אחד והצל ההוליוודי שלו. "אהבתי את ריצ'רד גיר בקולנוע", מודה קשת, "אבל הוא לא המודל שלי בתפקיד. אנשים שואלים כל הזמן,'יש את הסצנה שאתה רוקד סטפס על המדרגות כמו ריצ'רד גיר?', אז לצערי לא, זאת סצנה שלא שייכת בכלל למחזה, הם עשו את זה רק בשביל הוליווד. אבל כאן המבחן יותר גדול מבסרט, כאן זה חי, זה נושם, אתה מזיע על הקהל".
"בהתחלה חששתי מהתפקיד של מאמא", אומרת גל, "השמנה הגדולה, הגסה והביצ'ית. אחר כך, במחשבה שנייה, דווקא חשבתי שזה יהיה אתגר גדול. מאמא מורטון היא אולי אחת הנשים הכי רחוקות ממני, אני לא מנענעת את התחת בקלות ולא מזיזה את השדיים בשביל אינטרסים. זאת היתה עבודה קשה ואת רוב ההשראה לקחתי מהופעות שעשיתי פעם בכלא נווה תרצה לפני חוה יערי וחברותיה. זאת היתה חוויה חזקה. אני זוכרת ששרתי שם את 'נערת רוק', והן קמו וצעקו בוז באמצע בגלל המילים שהיו להן גסות מדי. אני זוכרת את השחור שהן לבשו, את האווירה הלסבית באוויר, ובעיקר את העובדה שזה היה המקום הראשון שהייתי בו בחיים שלא פגשתי חיוך אחד, אפילו חצי חיוך. אני מתכננת לקפוץ לבקר שם לפני הפרמיירה כדי לקבל עוד קצת השראה".
"אהבתי את מה שרנה זלוויגר עשתה בסרט", אומרת ריטה, "אבל לא הצלחתי לקחת ממנה כלום. אנחנו כל כך שונות. המודל שלי היה יותר בטי בופ (דמות מצוירת שהיתה פופולרית בשנות ה-30), האישה המוגזמת הזאת, ההיסטרית, אבל במהלך החזרות רוקסי נהייתה קצת ארצית יותר. אני מודה שיש בה משהו שאני אוהבת. היא חתיכת בהמה קטנה, מוכנה לעשות הכל בשביל הפרסום, אין לה מעצורים, אבל עם כל זה יש בה צדדים שהייתי רוצה לקחת לעצמי: הקלילות, החוצפה, זה שהיא לא עושה דרמה מכל דבר. אני אוהבת את מה שרוקסי עשתה לי, גיליתי בעצמי חופש כזה שלא הכרתי קודם. הייתי רוצה לקחת את הקלילות שלה, אבל לא מעבר לזה. בסופו של דבר רוקסי היא רוצחת, אין לה משפחה, היא בוגדת בבעלה על ימין ועל שמאל. נעים לעשות אותה כמה שעות כל ערב ואז לחזור הביתה, לרמי, לבנות, לחיים הבטוחים שלי".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
