 |
/images/archive/gallery/192/187.jpg ג'ים קניפפל.
צילומים: חלי פפו  |
|
|
|
|
| אחרי נסיונות התאבדות והתעוורות הדרגתית, ג'ים קניפפל, עיתונאי וסופר, הוא בחור מגניב ודי טראלללה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
יואב פרומר
29/10/2004 11:12 |
|
|
|
|
|
|
|
"חלק מהדברים הכי אמיתיים הם גם הכי מצחיקים", אומר ג'ים קניפפל במשרדו הפשוט בדאונטאון מנהטן. קלישאי, נכון, אבל לא במקרה של קניפפל, כי הדברים האמיתיים שאליהם הוא מתכוון הם ליקוי ראייה שהפך לעיוורון מתקדם, מחלת נפש, נסיונות התאבדות חוזרים ונשנים, אלכוהוליזם ועוד לא מעט תחלואים מהצד היותר אפל של החיים. מה בדיוק מצחיק בזה? כאן טמון הכישרון של קניפפל, שמצליח להציג את המצוקות הקיצוניות ביותר כחוויה קומית מהנה. ב"שמוט לסת" מ-97', למשל , השתעשע על חשבון עיוורונו.
ב"שלישיית ניירובי", ספרו השני שרואה עכשיו אור בעברית (ספרי חמד), אשפוזו במוסד פסיכיאטרי הוא שמתואר בצורה מבדחת. איך כתבו עליו בניו יורק טיימס: "\בעל יכולת אשפית להפוך מחלה לאמנות". והיו כבר שהגדירו אותו כשילוב בין קורט וונגוט וג'ק קרואק.
קניפפל, בן 40, הוא סוג של כוכב עולה בספרות האמריקנית. בשבע השנים האחרונות פרסם ארבעה ספרים (שלושה מהם אוטוביוגרפיים, רק הנ"ל תורגמו לעברית), הוא כותב באופן קבוע טור אישי בעיתון "ניו יורק פרס" וממוצב כאחד מאנשי הרוח האלטרנטיביים המרכזיים בניו יורק. בביוגרפיה שלו עד גיל עשרים וקצת רשומים ילדות כבן יחיד בוויסקונסין
ולימודי פילוסופיה באוניברסיטת מינאפוליס, כולל הוראה ומסלול לדוקטורט, אבל בולטים בה בעיקר בלגנים שקשורים לנפשו המעורערת.
בוקר אחד, למשל, כשהיה בן 22, התעורר קניפפל ביחידה לטיפול נמרץ בבית חולים במינאפוליס אל מול עיניהם המשתאות של הוריו. הפציינט שנקשר למיטה צווח בגרמנית פסוקים ממשנתו של פרידריך ניטשה, ולא סתם, אלא בחרוזים. לא לקח לו הרבה זמן להיזכר מה הביא אותו אל הרגע הזה. כמה לילות לפני כן גיבש לעצמו תוכנית התאבדות מספר 1, שיסוף הבטן והגב בסכין, שכשלה, המשיך לתוכנית התאבדות מספר 2, חנק באמצעות חגורה, שכשלה גם היא, וסיים בתוכנית התאבדות מספר 3, בליעת המון כדורי שינה עם וויסקי זול, שצלחה באופן חלקי. קניפפל נשאר בחיים אבל חייו נעצרו: הוא אושפז במחלקה פסיכיאטרית סגורה.
חצי שנה בבית משוגעים, וקניפפל חייך רוב הזמן. בגלל גאס, שמהבוקר עד הערב רכב על אופני כושר. בגלל עדנה, שבכל יום כיסתה את הפנים בכמויות נדיבות מאוד של איפור. בגלל חיים, שנהג לגמור כל משפט במספר. "איזה יום נפלא היום, 2,467", למשל . בגלל כל הטיפוסים המחורפנים שהסתובבו שם. בסוף, אחרי די הרבה שנים, יצא מזה ספר.
- ב"שלישיית ניירובי" אתה חושף על עצמך דברים שלא נהוג להצהיר עליהם בקול: מחלת נפש, נסיונות התאבדות, זעם פנימי. אתה אפילו טוען שנכשלת בכל מה שעשית בחיים. עד כמה היה קשה להעלות את הפרטים האינטימיים האלה על הנייר?
"זאת פשוט הדרך הכי קלה ופשוטה להתמודד עם הדברים. צריך לשים את הקלפים על השולחן. אין לי ממה לסגת או לברוח יותר. הייתי פעם משוגע וניסיתי לעשות לעצמי כל מיני דברים רעים: לחתוך את הוורידים, לתלות את עצמי, לבלוע כדורי שינה. בצעירותי לא הייתי מוציא מילה כמעט, ובטח שלא כותב. כשהייתי בבית ספר הייתי קרימינל. הולך מכות, גונב ועושה כל מיני שטויות. באיזשהו שלב הבנתי שאני מלא בכעס, ולא ידעתי למה. הכעס הזה נשפך החוצה דרך האלימות.
"הכל השתנה כשהתעוררתי מהתרדמת אחרי נסיון ההתאבדות האחרון שלי. כבר בחדר המיון התחלתי לשפוך את הכעס על הנייר, ומאז לא הפסקתי. השלמתי עם העבר שלי מזמן,ואין לי מה להסתיר או להתבייש כי זה לא יעזור לי בכלום.אני משתדל להעלות על הנייר את החוויות שלי מהעבר ולנסות כמה שיותר להצחיק את הקוראים".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
השעמום תמיד היה המשמיד הגדול ביותר בחיים שלי
|
|
|
 |
|
|
|
- אבל אלה לא חוויות של להחליק על בננה בדרך למכולת, יש עליך חתיכת מטען. אשפוז פסיכיאטרי, נטיות אובדניות, עיוורון. מאיפה בדיוק בא ההומור שלך?
"ככה אני מסתכל על העולם, זה עניין של פרספקטיבה. אני מנסה להסתכל על העבר בכמה שיותר הומור. אם לא הייתי כזה, כבר מזמן הייתי משתעמם. וכמו שמבינים מהספר, אם יש דבר אחד שאני לא מסוגל להיות זה משועמם. כל כך פשוט להיות עגום ומדוכא כשאתה מספר על מחלת נפש או עיוורון. הרבה יותר מעניין להסתכל על חוויות כאלה מהצד המצחיק שלהן. אני מודע היטב לכך שהמעשים שלי היו רחוקים במהותם מלהיות מצחיקים, ובכל זאת אני סבור שלכל דבר יש ממד קומי טוב".
- לכל דבר?
"טוב, כמעט לכל דבר. גם האירועים הכואבים ביותר נותנים בסופו של דבר להומור לחלחל לתוכם. עוד לא ראינו בדיחות על ה-11 בספטמבר, אבל זה רק עניין של זמן. תמיד שואלים אותי איך זה יכול להיות כיף להשתגע או לנסות להתאבד, והאמת היא שלקח לי זמן להבין את הפוטנציאל הקומי שבחוויות העבר שלי. כמה שזה אולי נשמע רע, נסיונות ההתאבדות שלי היו מגוחכים. למרות שנראה לי שבאמת ניסיתי להתאבד, בכל כוחי, הלא יוצלחיות שלי בדברים כה פשוטים כמו לקשור חבל שיצליח להחזיק ולחנוק אותי, פשוט מצחיקה. ניסיתי להתאבד ותכננתי שזה ייראה כרצח במטרה להפליל את אחת הסטודנטיות המעצבנות שלי, זה היסטרי".
- אבל בכל זאת מדובר בנסיון התאבדות שאתה מנמק כדרך לבריחה משעמום. הרבה אנשים היו מזדהים עם תחושות הסבל והתסכול מהשגרה היומיומית שאתה מתאר, אבל מכאן ועד התאבדות. . .
" בחיים שלנו אנחנו בעצם חוזרים על עצמנו יום-יום אפילו בלי להרגיש את זה. אנחנו יורדים לקנות לחם, מכינים אוכל, הולכים לעבודה, חוזרים ממנה, מנקים את הבית, משלמים שכר דירה. המחזוריות הזאת אכזרית ונורא כואבת, וזה מה שבסופו של דבר שיגע אותי. חשבתי שהדרך היחידה לברוח מהשגרה היא במעשה קיצוני של אלימות כמו נסיון ההתאבדות.
"השעמום תמיד היה המשמיד הגדול ביותר בחיים שלי. הוא גרם לי לעשות דברים רעים מאוד. אסור לתת לו לחדור לתוך הנשמה וחייבים ללמוד ולהתרגל אליו. אם לא מתרגלים, זה יכול להרוג אותך, להתפשט בתוך הגוף כמו סרטן ולשגע אותך עד שלא תוכל לחיות יותר עם ההרגשה הזאת".
- אז איך יוצאים מזה?
"חייבים להמשיך לזוז. תמיד. בעולם שלנו, בלי להישמע יותר מדי נפוח, הכל נהיה מכני ומונוטוני, בטח במקום כמו ניו יורק. אנחנו נמצאים בעל כורחנו בתוך דפוס התנהגות קבוע. אי אפשר לברוח מזה ואי אפשר לעצור את זה. יש בזה מוות מנטלי, שהוא הרבה יותר מסוכן ממוות פיזי. לכן המפתח הוא השינוי. רק שינויים יכולים להזכיר לנו שאנחנו עדיין חיים".
שחוק ככל שזה נשמע, הדימוי הראשון שעולה בראש כשפותחים את "שלישיית ניירובי" הוא ג'ק ניקולסון ב"קן הקוקייה". עם הקריאה בספר מבינים שאין הרבה דמיון בין המקום המבהיל שחשף קן קיזי בספרו האוטוביוגרפי, עליו מבוסס הסרט, למקום שמשרטט קניפפל במבטו המשועשע.
- היה לך יותר מזל מקן קיזי, או שזה עניין של תפישה?
"קיזי אושפז במקום אחר ובזמן אחר. אמנם גם אני אושפזתי באותו סוג של בית חולים ממשלתי, אבל 20 שנה אחריו. מאז שנות השישים המוסדות מאוד השתנו והשתפרו.לא היה טיפול בכוח או באלימות מיותרת כמו שהוצג ב'קן הקוקייה'. המקום היה נקי, רגוע ודי סימפטי, והרבה אנשים כתבו לי שהחוויה שלהם היתה זהה לשלי. אין לי יותר מדי טענות כלפי בית המשוגעים, והדבר האחרון שרציתי לעשות זה לבקר את מוסדות הטיפול בחולי נפש בארצות הברית. בסך הכל סיפרתי סיפורים שחשבתי שהם מצחיקים ושרציתי לשתף בהם אנשים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קניפפל
|
|
|
|
|
|
|
חיכיתי לישועה
|
|
|
|
|
|
|
- אתה מתאר את המוסד כשום מקום, מדגיש שהחיים בפנים סובבים סביב כלום, שהדבר היחיד שעושים שם זה לחכות. מה זה בעצם אומר?
"המוסד נמצא שש קומות מתחת לקרקע. אתה לא רואה שמש, אתה לא נושם אוויר, אתה לא שומע ציפורים מצייצות. החיים שלך מוגבלים לחדר אחד גדול שאתה מעביר בו את שעות היום, לחדר קטן שאתה ישן בו, ולמסדרון הארוך שמחבר ביניהם. במשך חצי שנה זה היה כל עולמי. הסביבה לגמרי נשלטת ומאורגנת ואין שום הפתעות. הדבר היחיד שאתה עושה זה לחכות, כי לכל דבר בפנים צריך לחכות. לארוחת בוקר, צהריים וערב. לסיגריה שמחולקת בכל שעה עגולה. לתוכניות הטלוויזיה האהובות עליך. לפגישה השבועית עם הפסיכיאטר או עם המבקרים. אתה מגיע למצב שאתה פשוט מעביר את הזמן בציפייה לדבר הבא. אנשים התרשמו מתורת ההמתנה שלי עד כדי כך שאתר אינטרנט בודהיסטי המליץ על הספר כמפיץ של סבלנות נוסח הבודהיזם".
- למרות המאמצים שלך להתחבר לשותפיך לאשפוז, אתה בסופו של דבר טוען שאי אפשר להכיר את המשוגעים.
"בתור תלמיד צעיר ושאפתן לפילוסופיה, תמיד הייתי מוקסם מהתפישה הרומנטית של משוגעים כמי שמכירים אמת נסתרת. הייתי משוכנע שהם רואים עולם אחר וקסום שנורמלים לא יכולים להיחשף אליו וחשבתי שאולי אם נבין אותם טוב יותר נצליח לגלות את אותו עולם. אבל בוא אני אספר לך משהו. במהלך האשפוז הבנתי שמאחורי כל האידאלים הרומנטיים האלה אין שום אמת נסתרת. חולי הנפש במוסד שלי היו מנותקים לגמרי מהמציאות ודיברו שטויות. אם הייתי צריך משהו בשביל להשתכנע סופית, הגיע רגע הפרידה מהם. כשהשתחררתי מהאשפוז נשאתי נאום, ולא נראה שזה הזיז למישהו. לא נראה שאפילו מטופל אחד מכיר בקיומי. זה הזכיר לי משפט של וויליאם בורוז: אל תיתן סימפטיה מיותרת למשוגעים, כי זה בור ללא תחתית והם רק ילכו לאיבוד".
- אבל גם אתה היית משוגע. אתה מספר על ההארה שלך לקראת סוף האשפוז שאתה בעצם שייך לשם ושאתה לא שונה משאר המשוגעים.
"לאורך חודשי האשפוז חשבתי שבסופו של דבר יבינו שאני נורמלי וישחררו אותי. ככל שהזמן עבר הבנתי שזה לא הולך לקרות והתחלתי להתרגל למקום. רגע השינוי היה כשצפיתי בטלוויזיה במערכון של שלישיית ניירובי, שהיתה אורחת קבועה בתוכנית הבידור של ארני קובאץ', והכתה בי ההכרה שאני שייך למוסד כמו כולם. חבר באותו מועדון משוגעים. לכוד בתוך המעגל האינסופי של השעמום ולא יודע איך לצאת מזה.
"להגיע להכרה ולהודות בבעיה היה דבר פשוט יחסית. האתגר האמיתי היה לברוח מזה. מהרגע שיצאתי מהמוסד השתדלתי להתנתק מהמועדון הזה. אמנם לא יצאתי ממנו סופית, אבל מהרגע שנהייתי מודע לבעיות שלי, לא רציתי יותר לפגוע בעצמי. למדתי להתמודד".
- אולי הדבר הכי מדהים בספר הוא ההסתגלות שלך למקום. עד כדי כך שכשאתה מקבל רשות לעזוב אתה נתקף עצב ומודה שאתה עוזב בית. איך אתה מסביר את זה?
"תראה, מהרגע הראשון שלי שם רציתי בעצם להשתחרר, אבל עם הזמן הבנתי שיש משהו מאוד מאוד מפתה במקום הזה. הוא מאוד רגוע ומאוד מוגן. אין לך בתוכו דאגות ואין לך אחריות. זה אורח חיים שהרבה מאוד אנשים בעולם האינטנסיבי של היום היו חושקים בו. הכל מטופל בשבילך. אתה לא עושה כלום, רק מחכה. כמו הפרגוטריום בנצרות, במדור שממתינים בו לישועה, כך היה גם במוסד, חיכיתי לישועה". בתור מי שהתעתד להיות דוקטור בפילוסופיה, עד כמה סייעו לך ניטשה וחבריו באתגרים שעמדו בפניך? "אני חייב להודות שהפעם הראשונה בחיים שבאמת הבנתי אותה היתה באשפוז. בתור מי שלמד פילוסופיה הרבה מאוד שנים, אני חייב לומר שהפילוסופיה זה, אוף. . . בוא רק נגיד שטוב שהתרחקתי מזה כמה שיכולתי מאז שיצאתי מהמוסד. נראה לי שהפילוסופים הם האנשים האומללים והמתוסבכים ביותר, כי אין להם לאן לברוח, המחשבות תמיד נשארות להם בראש".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"קן הקוקיה"
|
|
|
|
|
|
|
ניצחתי את השעמום
|
|
|
|
|
|
|
הרומן של קניפפל עם הפילוסופיה והעולם האקדמי נגמר זמן קצר אחרי שהשתחרר. הוא חזר לאוניברסיטה, אבל הבין שזה לא בשבילו, כי "העולם הפילוסופי פשוט יותר מדי קטן". ואז התחיל להידרדר.
"הפכתי לעבריין עלוב", הוא אומר. שוטט ברחובות, פיתח טכניקות גניבת ספרים מתוחכמות, שרץ בברים מפוקפקים והסתובב בחברתם הנפלאה של סרסורים, זונות, גנבים וגם כמה "טיפוסים מוזרים שטענו שהם רוצחים". לבוש כבוגרט, במעיל גשם ארוך וכובע שחור (שעליו הוא לא מוותר גם היום), עם סיגר מאיכות גרועה בפיו, חיכה קניפפל לצרות שרק יבואו. או במילותיו: "הייתי קלישאה מהלכת".
לילה אחד, כשבידו אגרופן חדיש ומותאם אישית שהזמין בדואר משבועון של שכירי חרב, הוא שמע צרחות מתוך סמטה. הוא התקרב והבחין בגבר שמן תופס בכוח זונה וצועק עליה "את יודעת שאת רוצה את זה". אחרי שכמה קריאות "אדוני, תעזוב את הבחורה" כמעט עלו לו במכות מצד התוקף, הכניס קניפפל את האגרופן לפעולה וברח אל החשיכה בעודו ממלמל "ישו, ישו, מה לעזאזל עשיתי". הוא הגיע הביתה, הקיא את נשמתו ולראשונה קלט למה הפך. הוא הבין שהגיע הזמן לשינוי. ההזדמנות לשנות הגיעה עם מלגה ללימודים בפילדלפיה שקיבלה בת זוגו באותה תקופה, לורה קניג. קניפפל הצטרף אליה, ומשם החלה להתגלגל הקריירה שלו ככותב.
"הגעתי לעיר וקראתי את כל העיתונים שמצאתי", הוא מספר, "ואמרתי לעצמי שאני יכול לעשות את זה ואפילו יותר טוב". הסיפור הראשון שכתב היה,איך לא,על חוויות של משוגעים,והוא שלח אותו לכלהעיתוניםבעיר. רק עורך אחד הרים את הכפפה,זה של העיתון האלטרנטיבי "Welcome Mat", וקניפפל קיבל טור אישי על ענייני תרבות ואקטואליה. בפילדלפיה גם התבשר שבתוך עשר שנים הוא עלול לאבד את ראייתו בגלל מחלת עיניים, ואם לא די בכך, אחת לכמה ימים היתה לו התפרצות של זעם, תופעה שהוגדרה על ידי הרופאים כ"אפילפסיה של זעם". לדבריו, הוא לא התרגש מהאירועים הדרמטיים ופשוט המשיך בחייו. אולי כבר ידע שישמשו אותו היטב בעתידו הפובליציסטי. אחרי ארבע שנים נסע קניפפל בעקבות אהובתו אל ניו יורק, עיר שנשבע שלעולם לא יגור בה. נשבע, אבל מאז הוא שם, כבר 14 שנה.
הוא המשיך לכתוב לעיתון בפילדלפיה, השלים הכנסה כשומר אדיש במיוחד במוזיאון גוגנהיים, וב-95' הפכו הכתבות המזדמנות שעשה לעיתון האלטרנטיבי ניו יורק פרס לטור אישי קבוע. בין לבין הוא התחתן עם קניג, התגרש, ונשאר בדירת שני החדרים הקטנה שלהם, ממנה הוא ממשיך לצאת יומיום למסעותיו העירוניים, לשמחת קוראיו. פעם ניסית להתאבד בגלל שיעמום מהשגרה, והנה כבר כמה שנים חיי היומיום שלך נעים במסלול די קבוע.
- איך זה שאתה לא משתעמם?
"למדתי להעסיק את עצמי. העובדה שיש לי בעיות ראייה גורמת לכל יום להיות חוויה חדשה. רק לצאת ולהגיע מהבית לעבודה זו הרפתקה בשבילי. תמיד קורה לי משהו בדרך. רק לפני יומיים נכנסתי בעמוד ופתחתי את הראש" (וכך למשל, כפי שפירט באחד מטוריו, איים עליו נוסע בסאבוויי שאם לא יפסיק לבהות בו הוא יכניס לו מכות. לך תספר לו שאתה כמעט עיוור ולבהות זה לא משהו שאתה יכול לעשות - י.פ).
"אני אמנם יושב במשרד סגור רוב היום ועושה את אותו דבר, אבל אני אוהב את העבודה שלי. אני כותב דברים מצחיקים ומעביר את הזמן שלי בכיף. כשאני משתעמם, ואני מודה שזה עדיין קורה לי, אני יודע איך להתגבר על זה. אני הולך לטייל, אני נפגש עם החברה שלי או שאני פשוט מתחיל לכתוב. בעבר לא היו לי הכלים האלה.
"החשש שהשעמום יחזור היה המחשבה הראשונה שעלתה במוחי כשיצאתי מבית המשוגעים. והפחד הזה, שאנסה לחזור על נסיונות העבר ובסוף גם אצליח, קיים בי תמיד. למזלי עד עכשיו זה לא קרה, והאמת היא שעכשיו אני עושה חיים ונהנה מכל רגע".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
