 |
/images/archive/gallery/148/916.jpg רון מיברג.
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
| פסל החירות עם ג'וינט ביד (הצביעו קרי) |
|
| ביום בחירות לנשיאות ארצות הברית בוחר רון מיברג לחגוג את ווילי נלסון, מיתוס אמריקאי חי ונושם ומי שמייצג בעיניו את כל מה שטוב באמריקה של בוש
|
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג
2/11/2004 16:40 |
|
|
|
|
|
|
|
פעם בשנה חוגג ווילי נלסון את עצמו בסדר גודל ובהיקף הנגזרים ממעמדו כאחד האייקונים האמריקאים הגדולים של דורנו. בגרסתה המוקדמת, החלה המסורת המפוארת והשאפתנית הזאת ב-93', במלאת לנלסון 60. היא דילגה כמה שנים וחודשה בשנת 2002. ההיצע המוקלט והמצולם של שלושת השנים האחרונות, מענג ושובה לב כתמיד, אבל במובנים רבים מתקשים מיצגי הראווה הללו להתחרות ב"שינדיג" מ-93'.
את הערב הבלתי נשכח ההוא, ששודר בסי.בי.אס, הנחה דניס הופר. מורד, אופנוען והיפי מזדקן בחן; אן ריצ'רדס, מושלת טקסס (לפני ג'ורג' בוש), הכריזה על נלסון כנכס לאומי וגם עקרה עבורו את השלט הירוק – מהשלטים הניצבים בצד הדרך בכניסה לכל עיירת שדה אמריקאית – של אבוט הקטנטנה, עיירת הולדתו; הנשיא קלינטון שלח ברכה מצולמת לחתן השמחה, כמו גם רבים וטובים שנבצר מהם להשתתף במופע המוזיקלי החגיגי. יום ההולדת ה-60, כפי ששודר בטלוויזיה, ראה אור בגרסת VHS. גרסת הדי.וי.די, כפי שקורה לעתים בשל זכויות יוצרים והרמת רף הציפיות, מתמהמהת.
לשם איפוס ואזימוט, מלך הקאנטרי בן ה-71, הוא אחד היוצרים היותר פוריים במוזיקה. בשנה ממוצעת משחרר ווילי נלסון בין שלושה לארבעה אלבומים, חלקם של שירים חדשים וחלקם תיעודים מרשימים של הקלטות רבות משתתפים ואורחים איכותיים החוברים לנלסון כל פעם שהוא מרים להם טלפון. לכבוד הוא לנו, הם עונים ומתייצבים בבגדי עבודה. זה יכול להיות אלבום עם ריי צ'רלס המנוח. עם ריי פרייס החי. עם כל האנק, ג'ו-בוב , טרוויס או דווייט. זו יכולה להיות קומפילציה של שירים ישנים בעיבוד חדש או כאלה שנאספו מרצפת חדר המיקס או נשלפו מהכספות. זה יכול להיות נלסון עם בני משפחתו המוזיקליים. נלסון אקוסטי. נלסון חשמלי. נלסון רגאיי. נלסון נשמה. גם מדף הדי.וי.די של נלסון, נאנק תחת העומס. נלסון הוא מזן המופיעים ללא הרף ורבות מהופעותיו באמריקה ובאירופה מונצחות לטובת הנצח.
מקור
התזזית הנלסונית, שהיא הדבר האנושי הקרוב ביותר לפרפטום-מובילה, במעידה כלכלית שאירעה לו לפני כ-15 שנה, כאשר סוכני מס אמריקאיים התנפלו עליו, עיקלו את כל רכושו והכנסותיו ותבעו ממנו מיליוני דולרים בגין הכנסות לא מדווחות. מה שנקרא העלמת מס. הרעיון שהאיש המתוק מאבוט, טקסס, פילנטרופ ידוע ומהאבות המייסדים של "פארם-אייד", מופע צדקה שנתי שכל הכנסותיו קודש לחקלאי האמריקאי המרושש, ילך לכלא או יעמוד בתור בלשכת התעסוקה, היה לצנינים בעיני מעריציו וחבריו ואלה ארגנו הופעות שההכנסה מהן הוזרמה לשיקום כלכלתו הרעועה של נלסון. מאז הוא חזר ונעמד על רגליו – עם נקמה.
כאמור, המופע מ-93' נחשב עדיין לטעמי לבלתי מנוצח. פול סיימון ליווה בו את נלסון בגיטרה כאחרון המלווים. נלסון הגיש ביצוע בלתי נשכח של "נעימה אמריקאית" מאת סיימון, והשניים שרו ביחד את "גרייסלנד". בוב דילן, דקה לפני שאימץ את מגבעת הסטטסון שלא משה מתלתליו כבר עשר שנים, שר עם נלסון גרסה נדירה ומרגשת של "פנצ'ו ולפטי", מנכסי צאן הברזל של הקאנטרי, מאת טאונס ואן-זאנט האגדי שמת לפני כחמש שנים. בוני רייט האדמונית הצטרפה לדואט עם נלסון וריגשה אותו עם גיטרת הסלייד שלה, בשיר מתוך אלבום הדואטים שלו, Across The Borderline"", שרמי רוטהולץ, עורך הספורט של הארץ, לא החזיר לי עד היום.
גם כריס כריסטופרסון, כמו בי.בי. קינג (שניגן עם נלסון את "Night Life” המיתי) וריי צ'רלס, לא החמיצו את האירוע. הרשימה ארוכה והיא כוללת גם את ניל יאנג, אבל נלסון לא שב אל היקפה ותפארתה. "ווילי נלסון וחברים: פורעי חוק ומלאכים", די.וי.די חדש ("איגל מדיה", 103 דקות) הוא התיעוד הקרוב ביותר למחזור מינון האיכות והריגושים של יום ההולדת ה-60 שנקרא "The Big 6-0". הסרט הזה מקרין את אותה הילה זוהרת אבל אין לו את האפקט המהמם של חגיגות ה-60. אולי בגלל שג'ורג' בוש לא שלח ברכה מצולמת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ווילי נלסון. צילום: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
בערב רע אין לדילן מתחרים
|
|
|
 |
|
|
|
לא משנה היכן מצלמים את מיצגי נלסון, הם תמיד נראים כמו אולם "הגרנד אול' אופרי" בנשוויל, בירת הקאנטרי. "פורעי חוק ומלאכים" צולם בלוס אנג'לס. עם המושבים הכפריים ועמודי העץ, נראית הבמה ההוליוודית כהכלאה בין מסעדת נובו בניו-יורק ובקתת עץ במונטנה. איפה שדניס הופר הטקסני במוצאו, היה בחירה סבירה כמנחה, הבחירה בג'יימס קאן, שתמיד יהיה סאני קורליאונה יותר מכל דבר אחר, היא בחירה תמוהה, בלשון המעטה. גם אם קאן, המטפח שיער אדמוני הנמצא בנסיגה מדאיגה לעומת מחלפות שיערו הפזור עד ישבנו של נלסון, הוא חבר קרוב, קשה לעכל את גיבור הסנדק הניו יורקי מציג את גדולי הרוק והקאנטרי.
בשנים האחרונות שכל נלסון שניים מחבריו הטובים ושותפיו להרכב ההייוויימן, עם כריסטופרסון שייבדל לחיים ארוכים: וויילון ג'נינגס וג'וני קאש. נלסון הוא טיפוס אופטימי, אישיות חיובית ומשתמש כרוני במריחואנה. כך שהשקפת עולמו חייכנית בדרך כלל. לפעמים שוכחים את זה, אבל הוא כתב כמה מהשירים האמריקאים הגדולים של כל הזמנים, עוד בימים בהם נראה כנהג משאית: שיער קצר ומגורז, חזות מרובעת וג'ק דניאלס.
כדי לסלק נימות והעדפות אישיות מהדיון כבר בתחילתו: הופעתו של בוב דילן במופע הזה משאירה מקום רב לשיפורים. בסטטסון הלבן שלו, שנראה מעט מגוחך על התלתלים היהודיים, חמוש דילן במגפיים, איפה שנלסון, הקאובוי האמיתי, מסתפק תמיד בסניקרס. הדואט של דילן ונלסון אינו עולה יפה והוא מזכיר את האופן בו התנכלה זהבה בן ל"שיר הרעות" בעצרת הזיכרון האחרונה לרבין. קולו של דילן כמעט לא נשמע על רקע הטנור הצלול של נלסון, וקרקושו בגיטרה חשמלית – בניגוד לשליטתו הטובה באקוסטית – מאפיר מול הווירטואוזיות הגאונית של נלסון בגיטרה חבוטה ומחוררת עם מיתרי ניילון. לא ברור לי, או אולי טרם השגחתי, מתי הוסיף דילן שני סנטרי אבא אבן לשפם ראט בטלר הדקיק המגוחך שלו. הקיץ הופיעו השניים באמריקה בסיבוב הופעות משותף, אך שכחו לשיר ביחד. לדילן בערב רע אין מתחרים.
בגבו של נלסון, על הבמה המערבונית, מנגנת להקה עם צליל שמן במיוחד. כלי נשיפה, ג'ים קלטנר, החובט הוותיק, על התופים, לצד פול אינגליש, המתופף הקבוע של נלסון, וג'ודי פיין, נגן הגיטרה שלו. המשתתפים הם שילוב אקלקטי, מתוחכם ואיכותי של אגדות קאנטרי, בוקרים צעירים, זמרות ותיקות לצד צעירות, וייצוג אתני הולם לגוספל, לטינו ורגאיי. טובי קית, מהיותר משכנעים בגל הקאנטרי החדש, עם בנדנה וכובע על ראשו, מסתיר כנראה קרחת, סטייל דווייט יוקאם. ג'ו וולש מוסיף לוויית חן איגלית בגיטרת סלייד ומכנסי דגמ"ח. מרל האגארד, משורדי הדור המכונן, מפליא בחיוניותו, ומיקי רפאל הבלתי נמנע, נושף במפוחית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ווילי. צילום: אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
כל שנה בחייו מוסיפה עוד אושר
|
|
|
|
|
|
|
הסרט מנוקד ברגעים גדולים. שאר הרוח והקול הגדולים של הכומר אל גרין, מרטין לותר קינג של מוזיקת הנשמה. שלבי לין הצעירה עולה לדואט מרגש בשיר פרי עטה שנכתב בעקבות שיחת טלפון בת ארבע שעות עם נלסון. קרול קינג, שלאחרונה נראתה בקיבוץ קטורה בערבה, נותנת ביצוע מרגש של "האם תאהב אותי מחר", וקולה לא הזקין ביום מ-1971. בן הרפר, שנראה כמו חבר שחור בכת האמיש, מצטרף לנלסון בכיסוי משכנע של "מידנייט ריידר" של האחים אולמן. טובי קית מדייק כאשר הוא אומר שזה אחד הרגעים הגדולים בחייו, לשיר את "פנצ'ו ולפטי" בחברת נלסון ומרל האגארד. חבל, כאמור, שלא השאירו את השיר הזה לדילן. ריקי לי ג'ונס, שנראית, למרבה הצער, כמו דודה של עצמה, מגישה ביצוע שנות ה-40' קברטי. ג'רי לי לואיס האגדי, חובט שני שירים בפסנתר והכל נהדר עד שקיד רוק המיותר, קופץ על הפסנתר בחיקוי ירוד לימיו הגדולים של לי לואיס.
הפתעות טובות מובטחות לסבלניים. נכון שקית ריצ'רדס מהסטונז נראה כמו שפרצופו הצטמק לגרסת חרצוף חרוצת וואדיות וקמטים, אבל הוא ונלסון שוברים לבבות עם "We Had It All". ריצ'רדס מחלץ מגיטרה אקוסטית צלילים המזכירים את ימי "סוסי פרא" וקולו מעולם לא היה מלודי, רך ומדוייק כל כך. המנעד המפתיע שלו היה מבייש את מיק ג'אגר. כמקובל בלוס אנג'לס, מאתרת המצלמה את הבמאי רוב ריינר בקהל ואינה מדלגת על מייקל (בטמן) קיטון וסילבסטר (רמבו) סטאלון שעולים לבמה לביצוע האנסמבל המלא של "On the Road Again", השיר החותם את כל הופעותיו של נלסון. מי שלא יתעצלו ויכנסו בתפריט הדי.וי.די לצילומי מאחורי הקלעים, יזכו לכמה שניות מקפיצות כאשר ריצ'רדס מורט בשתי אצבעות את צלילי הפתיחה של "נשות שעשועים".
כמה מילים על ווילי נלסון. במשך ההופעה התובענית והארוכה הזאת, 24 שירים שנלסון נוכח ומשתתף בכולם, לא מאבד הנסיך האציל בזקן הלבן והשיער הארוך, גרם אחד מקולו המופלא, שליטתו הייחודית והמקורית בגיטרה ומהדר פניו והקרינה המאושרת שעולה ממנו. נלסון הוא מהיוצרים הנדירים שכל שנה נוספת בחייו הוא מעשיר וממלא בתוכן את חיינו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"The Alamo"
|
|
|
|
|
|
|
אל תשכחו את האלאמו
|
|
|
|
|
|
|
האלאמו הוא מיסיון ספרדי סמוך לסן אנטוניו בדרום טקסס. הוא מתוייק בתודעה האמריקאית כמצדה שלהם. שם נלחמו עד חורמה ונהרגו בידי הצבא המכסיקני בראשות הגנרל סנטה-אנה, 300 מתנדבים וביניהם כמה מהמיתוסים האמריקאיים הגדולים: ג'ים בואי, דייווי קרוקט וקולונל וויליאם טרוויס. הקרב הזה שבה את הדמיון האמריקאי, בעיקר משום שהיה תבוסה אצילית מול צבא כיבוש רומסני שבעקבותיה הביס סם יוסטון את הצבא המכסיקני והקים את מדינת טקסס החופשית. הקרב הזה ונספחיו מתועדים בעשרות ספרים, סרטים תיעודיים ועלילתיים, והוא חלק בלתי נפרד מאתוס החרות האמריקאי. בשנת 1960 השקיע ג'ון וויין את מרצו וכספו בהפקת "האלאמו", סרט שאותו ביים ובו השתתף עם ריצ'רד ווידמרק, לורנס הארווי ואחרים. הסרט הארוך והמייגע, אפילו לחובבי וויין, היה כשלון מפואר.
באפריל השנה הוקרנה באמריקה גרסה חדשה לאלאמו. על ההפקה היקרה היה מופקד רון הווארד, שגם אמור היה לביים אך נסוג והעביר את העדשה לג'ון לי הנקוק. ביום הבכורה צפיתי ב"אלאמו" בבית הקולנוע זיגפילד בניו-יורק. אתי באולם היו עשרים צופים. מעולם לא יצא לי להיות נוכח בקריסתו המבהילה של סרט עתיר כוכבים ותקציב. הסרט נעלם כשם שהופיע. בארץ לא הוקרן כלל אלא הגיע הישר בגרסת די.וי.די.
קשה להמליץ על "האלאמו". הוא מגוחך מדי. ג'ייסון פטריק עושה את מיטבו בתפקיד בואי הגוסס משחפת. דניס קווייד שמנמן ונטול כריזמה בתפקיד סם יוסטון. בילי בוב תורנטון מתחפש בתפקיד קרוקט לניל יאנג. עם פיאות לחיים ארוכות, שיער גולש עם פסוקת באמצע וכינור נטוע קבע תחת לחיו. הסיבה לאזכור הסרט הרדוד והקלוש הזה, היא הטענה – שנשמעה בעת הקרנתו באמריקה – כי הוא בא לשרת את מסע הבחירות של ג'ורג' בוש. לכן אני מזכיר אותו ביום הבחירות. בוש היה מושל טקסס. מייקל מור מצייר אותו כמנהיג הססן, עילג ושופע קלישאות, "האלאמו" אמור להמחיש את שורשיו ואת נחישותו, הקרב האחרון, אומץ תחת אש. על פי תחושת בטן, כנראה שאם הוא לא עזר, "האלאמו" לא הזיק לבוש.
ווילי נלסון וחברים, "Outlaws & Angels", די.וי.די
ווילי נלסון וחברים, "Stars & Guitars", דיסק
"The Alamo", די.וי.די | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
