 |
/images/archive/gallery/196/492.jpg אלון אבוטבול.
צילום: אריק סולטן  |
|
|
|
|
| אלון אבוטבול הכי לא מאמין שהוא אייקון. מבחינתו, הוא בסך הכל מזרחי גאה, אבא לשלושה (הרביעית בדרך), שונא ציניות, אוהב את אסף הראל ורוצה שלום |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
דודו כהן
5/11/2004 9:25 |
|
|
|
|
|
|
|
- יאללה, אלון, אני מחכה כאן בעזריאלי כבר שלוש שעות.
"תכף אני יוצא
מהבית".
- תאמין לי, אחרי קריאה מאסיבית של אינספור ראיונות איתך בשעות האחרונות, אני מרגיש שכבר ראיינתי אותך.
"אז יאללה, בוא נוותר על הכל. ממילא אין לי הרבה זמן".
- נו, בלי שטויות. אני מחכה.
"מה אכפת לך? תכתוב את התשובות שלי בעצמך, תשלח אליי למייל, אני אאשר ונסגור עניין".
( דו-שיח בין עיתונאי בהמתנה לבין שחקן שלא ממש אוהב להתראיין)
ספק רב אם יומנו של אלון אבוטבול היה עמוס מתישהו כפי שהוא עמוס בימים אלו. מה הוא עושה היום, אתם שואלים? אוהו, מה הוא לא עושה היום. קודם כל, הכי חשוב, בימים אלה ממש עתידה להיוולד לו ולזוגתו, שיר, בתם הרביעית במספר, אחרי בן ושתי בנות.
חוצמזה הוא עורך יומם וליל את סרטו החדש "האידאליסט" על לובה אליאב, במטרה לסיים אותו עד סוף 2004; עובד על תכנית טלוויזיה בנושאי זוגיות עבור ערוץ 2; שוקד על תסריט חדש כבמאי, כמפיק, כתסריטאי וכיזם, כמו גם על מחזה שנכתב עם דרור קרן ואלון נוימן; תכף יעלה משהו שלו בערוץ הילדים; הוא, כמובן, מלמד משחק פעם בשבוע, במכללת ספיר ( "זה אולי הדבר הכי תובעני, אבל גם הכי מספק שיש"); עד לפני חודש הוא השתתף בצילומים של דרמה טלוויזיונית של רם לוי בשם "עור "; ועוד לא סיפרנו על הצעות המשחק שעומדות ותלויות כל הזמן, ועל הקמפיין החדש, רחב ההיקף, שהוא מוביל ל-NRG מעריב (הקמפיין בניהול משרד הפרסום "EURO -תל אביב").
ומרוב שאבוטבול עסוק, עסוק אפילו מכדי להתגלח, הוא מטפח לאחרונה זקן ייחודי מסוג חדש: הפנים מגולחות, ואילו הצוואר, מהסנטר ומטה, מלא שיער. ויש לו סיבה טובה לכך: "זה שילוב של בן אדם שרוצה שיהיה לו זקן לבין אדם שרוצה שסביב הפה שלו יהיה מגולח, כדי שהילדים שלו לא יתבאסו לנשק אותו ".
- אני חייב לציין ששילוב כזה עדיין לא ראיתי.
"אין, אין על זה. זה גם גאוני, כי יש מאחורי זה סיפור, עם הילדים וכל זה, מה גם שבאמת אין לי כוח להתגלח".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אלון אבוטבול בקמפיין של NRG
|
|
|
 |
|
 |
|
מזרחי זה הכי
|
|
|
 |
|
|
|
אבוטבול, תכף בן 40, הוא אולי המזרחי הכי אשכנזי שיש, בטח שמתם לב. כמובן שאין לו כל נגיעה לתעשיית הקולנוע, המוזיקה או הטלוויזיה הנתפשת כמזרחית (ובאה לידי ביטוי על ידי דמויות כמו שרית חדד, רון כחלילי, אבי ביטר וכן הלאה) - ממש להפך: הוא דווקא מצטיין בדברים הנחשבים יותר אליטיסטיים, יותר מצוחצחים. אם להניח לרגע בצד את הפוליטיקלי קורקט - יותר אשכנזיים.
כשאני אומר לו שלמרות אבוטבוליותו, יש הטוענים שהוא פונה יותר לקהל שאינו מזרחי קלאסי, ההתקוממות לא מאחרת להגיע. "מה שאני - זה מזרחי", הוא טוען, "מי אמר שמזרחי זה זה או זה? מישהו הרגיל אותך לחשוב שמזרחי זה הדבר ההוא. זו בדיוק הבעיה. מי שנולד כבן לעדות המזרח וסוחב את ההיסטוריה שלו, ונותן לה ביטוי, אז הוא מזרחי. זו הגדרה פוליטית של איך אתה מגדיר את עצמך".
- ואיך אתה מגדיר את עצמך?
"בוודאי שאני מגדיר את עצמי כמזרחי. לפי תפישת עולם, מה שעושה אותך מזרחי היא איך שאתה מגדיר את עצמך. הרי בעבר נוצר איפשהו קרע מאוד תרבותי ורחב בין תפישת עולם מערבית, שתופשת את המזרחי כפולקלוריסט, כנחות, כפרימיטיבי, לבין קבוצה גדולה של אוכלוסייה שהגיעה מארצות האיסלאם, שגם נתפשה כאויב פוטנציאלי כי הם היו ערבים. הם גם לא היו עלייה חלוצית, והציונות שלהם לא היתה הציונות של החלוצים. אותם פערים שהוטבעו אז, יצרו קרע".
- והוא נמשך עד היום?
"בטח".
- איפה אתה רואה אותו למשל?
"בזה שש"ס היא המפלגה המזרחית, בזה שיש זיהוי של מזרחיות ודתיות. בזה שבהפגנות בעד השלום לא תראה מזרחיים ודתיים, אלא רק אשכנזים מתוקים כאלה, עם משקפיים כמו שלך. מדינת ישראל קרועה ושסועה".
- בעבר אמרת בראיון שישראל היא מדינה גזענית.
"בוודאי שהיא גזענית".
- שם המשפחה אבוטבול לא עשה קצת בעיות בדרך, בתחנות שונות בחייך?
"לא. חיבבתי אותו תמיד, הייתי גאה בו. אתה יודע, היו הדעות הקדומות הרגילות, שאבוטבול זה רוצח ושוורץ זה רופא שיניים וכל זה".
- ומתי זה נפסק?
"הנה, אתה בא ואומר לי שאני נחשב אשכנזי. זה נפסק, כנראה. אתה יודע, הסרט של רונית אלקבץ, 'ולקחת לך אישה', הוא סרט מזרחי על מזרחיות. הבעיה היא שאנשים היום בטוחים שאייל גולן או זאביק רווח הם המזרחיים, ואני או רונית לא. ואני אומר לך שגם 'שבתות וחגים' זה מזרחי, כי רפי הוא משעני, יואל בולגרי, אתי אנקרי - משעני, אלה - אזולאי, ורומי - אבולעפיה. זו גם סדרה שעוסקת באהבה, בחום. רני בלייר, הבמאי, הוא מרוקאי".
השבוע יצא לדרך הקמפיין החדש של NRG מעריב, שבו הוא מככב, קמפיין בסדר גודל כזה שמצריך את המוביל אותו להיות סוג של אייקון ישראלי ("אייקון ישראלי? וואללה, לא יודע. אם אתה אומר", מגיב אבוטבול). אבל אבוטבול, כך עולה מדבריו, הוא אייקון של תרבות שהוא לא סובל.
זה מתחיל בתרבות ערוץ 2, שלגביה אבוטבול אוחז בדעה מורכבת, לא שחורה-לבנה. "מצד אחד", הוא מהרהר בקול, "שאל אותי פעם מישהו חכם מהתעשייה הזו מה רוצים מערוץ 2, שיהיה ערוץ מסחרי ושיניחו לו לנפשו. ערוץ 1 לא עושה את העבודה, אז מתנפלים על ערוץ 2. וכשאתה שומע את זה אתה אומר 'וואללה, זה נכון'. שיעשו את השעשועונים ואת ההשתטויות שלהם. תראה, אני מצר על כך כאיש תרבות, אני מצר על זילות של תרבות, על כך שזונים והולכים אחרי. . .".
- תרבות ההבל והריק, אני קורא לזה.
"בהחלט, תרבות ההבל והריק. איפה המשוררים הגדולים? מי שומע עליהם? יש איזשהו תהליך עקבי שהתרבות הפופולרית פשוט מוחקת את היצירה החשובה, האמיתית והמשמעותית. תראה, כל ערוץ היה רוצה סדרת דרמה איכותית. אבל זה עולה לו פי שבע מתוכנית אחרת שמביאה לו רייטינג. כשיש שלושה זכיינים בערוץ 2, הקרב על הרייטינג הוא הקרב על הרגע. אין היום חיי מדף בכלל. מה שאתה עושה היום - נשכח היום".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דודולנד
|
|
|
|
|
|
|
- אפילו לא מחר.
"לגמרי. כשהם באים עם השיקולים האלה, קשה לי להתמודד מולם. ולמרות זאת, כמה עולה לדעתך לעשות היום תוכנית של דודו טופז?".
- לא יודע בדיוק, אני מניח שדי הרבה.
"אז אפשר לעשות במקום גם דרמה טובה. זאת אומרת, יש כאן איזשהו משחק. מצד אחד אומרים שדרמה זה יקר להם, אבל מצד שני מייצרים גם בידור יקר. כך כולנו, כחברה, כולל האנשים שמנהלים את זה, יוצאים נפסדים. זו גם בדיחה, כי הרי אחרי שייגמר המכרז, כולם יחזרו לעשות את מה שהם רוצים".
- לא מדויק. המכרז החדש מעניק למועצת הרשות השנייה שיניים הרבה יותר חדות, גם אחרי תומו. "אז יקנסו פה ושם את מי שתעשה קצת בלגן, אבל זה ימשיך להיות כך בגדול. כרגע הזכייניות נאבקות בינן לבין עצמן, כך שהן לא יתאחדו כדי להיאבק ברשות. הקרב גדול מדי, ומעורבים בו יותר מדי כסף, כבוד ויוקרה. זו תחרות של ילדים, רק עם הרבה כסף. והאווירה המכרזית? היא זמנית. דודו טופז מוקפא לכמה חודשים. אחר כך הוא יחזור, ומהר".
- ומה זה דודו טופז בעיניך?
"סוג של בעיה, תופעה שהיא בעייתית, לא פרסונלית. מותר לו להיות מי שהוא רוצה, אבל אני חושב שזה משחית אמות מידה מוסריות. אני לא רוצה להישמע לא טוב, אבל הוא דמות מאוד מאוד בעייתית. אני מדבר על החיבוק שהוא מקבל, על הלגיטימציה, למרות השוביניזם שלו, המצ'ואיזם שלו. שיעשה מה שהוא רוצה, יכולות להיות לי טענות אליו, אבל הוא לא רלוונטי. יש לי בעיה עם החברה, שמאפשרת שדבר כזה ימשיך ויקרה. זה מגוחך, זה מטורף".
- אתה יכול לנסח מה הכי מקומם אותך בתרבות הישראלית?
"שאלה טובה. ציניות. הכל ציני. כולם צריכים להיות ציניים. אפילו הטלנובלה צינית. זה נראה לי מטומטם, שאין כאן ערכים אחרים".
- נראה לי שטלוויזיה די אמורה להיות צינית, לא? זה בערך בילטאין. טלוויזיה הרי אמורה למכור איזושהי אשליה, והיוצרים לגמרי מודעים לכך.
"טלוויזיה היא כמו סופרמרקט שאפשר למכור בו כל מיני דברים, לא רק אשליות. זה מכשיר רב עוצמה שאפשר למכור בו מה שרוצים. 'שבתות וחגים' לא היתה צינית".
- דוגמה די יוצאת מהכלל, אתה חייב להודות.
"לא יודע, אני בקושי רואה טלוויזיה. מה שכן, אני שמח בהצלחתו של אסף הראל".
- הפרובוקציות שלו, בטח שמת לב, הן הדבר הכי שקוף, צפוי ומודע לעצמו שיש.
"נו, בסדר גמור, הוא עושה את העבודה. בציניות הוא ממש טוב".
- אבל ציניות היא הרי הדבר שהכי מרגיז אותך בתרבות הישראלית.
"הכל ציני, אבל הוא הכי טוב בציניות. הבן אדם הרי נולד לתוך הטלוויזיה. הוא חיכה לרגע הזה. הוא חם, מצחיק, מוכשר".
- וציני.
"גם, לא רק. הוא גם תמים בדרכו, משתאה לנוכח דברים, מפרגן לאנשים שיושבים מולו".
- נו, זו כבר באמת לא חוכמה גדולה. הרי תוכניות האירוח בארץ הן מצעד בלתי נלאה של ליקוקים ומחמאות אינסופיות מצד המראיין, שלרוב בכלל לא חווה בעצמו את הספר/סרט/הצגה/דיסק המדובר. "אתה כועס, כאילו? אתה באמת כועס או שאתה עושה לי פרובוקציה?".
- פרובוקציה, כמובן. זו הדרך שלי להוציא ממך תשובות מעניינות.
"זו טלוויזיה, תשמע, אני לא מתעצבן מזה. מעצבן אותי שאין מספיק סרטים טובים בכבלים. בעצם גם לא. שטויות. אני לא רואה טלוויזיה, בן אדם. הטלוויזיה אצלנו בבית לא דלוקה. אני לא מאלה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אלון אבוטבול. צילום: אריק סולטן
|
|
|
|
|
|
|
לגור בפלשתין
|
|
|
|
|
|
|
איכשהו אנחנו מגיעים לפוליטיקה. אבוטבול, כידוע או שלא, הוא חבר מפלגת העבודה, ולפני שנתיים וקצת אף הקים ביחד עם עופר קורנפלד את "עבודה חדשה", תנועה הפועלת בתוך מפלגת העבודה ומנסה לשנות סדרי עולם מבפנים. "המתנחלים בגוש קטיף נלחמים על הבית שלהם, וזו מלחמה שאני יכול להזדהות איתה בהמון רמות", הוא מצהיר, "אני יכול להבין את האמונה הגדולה היוקדת, את הפחד, האימה, הקרב על הבית. אבל אני לא יכול להבין למה הם מנכסים את ריבונו של עולם ואומרים שהוא אמר להתיישב שם וכו'. אני לא מסכים לזה. לא, ריבונו של עולם רוצה שיהיה פיוס ושלום בעולם. מי אמר שהאל לא רוצה פיוס ושלום?".
- גם אתה מנכס אותו, בדרכך שלך.
"אני מנכס אותו לצורך השיחה איתך, אבל אני חושב שבגדול, האל הוא בלתי מושג, בלתי נתפש, ואין לי מושג מה הוא רוצה. מה קשור יישוב הארץ לזהות השולט? ארץ ישראל היתה שנים רבות בשלטון בריטי וטורקי, ויכולנו להתפלל בקבר רחל ובקבר יוסף".
- אז מה אתה אומר, שהמתנחלים יתגוררו בגוש קטיף תחת שלטון פלשתיני?
"הלוואי, באחרית הימים. אני הייתי מאוד שמח להתגורר בשומרון, מבלי לדכא אף קבוצה אחרת".
- גם תחת שלטון פלשתיני?
"שלטון שמכבד ולא מדכא אותי? כן. ובכלל, מה האיומים האלה במלחמת אחים כל היום? די, זה מפחיד, שיפסיקו להפחיד אותי כבר. הם פוחדים, אז הם מפחידים. די".
כאחד ממייסדי "עבודה חדשה" הוא הספיק לקבל לא מעט פניות והצעות להיכנס לג'ונגל הפוליטי במישור היותר יומיומי, אולי אפילו להפוך לחבר כנסת מן המניין, אבל ההצעות נפלו בזו אחר זו, לא בהכרח על הסף, לפחות נכון לעכשיו. היום לומד אבוטבול תלמוד וגמרא בסמינר "קולות".
הוא מאמין בכל לבו בבורא עולם, אבל לא מקפיד על המצוות המרכזיות. "יש משפט בספר תהילים -'ומעשה ידיהו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו' וזה בעיניי הכל", הוא מסביר. "אני מבין את העוצמה של התפילין לדוגמה, מבין איזה דבר נפלא זה, אבל אני גם חושב שלכל אדם יש ייעוד ומקום, שבו הוא צריך להיות מונח. והמקום שלי הוא לא שם, כנראה. אני מחובר בדרכי ולא פוסל שום דבר. הכל פתוח, וכל יום הוא מחדש. החיים גדולים".
- אם היית צריך לחלק את החיים שלך ללפני ואחרי, איפה ממוקמת אותה נקודת מפנה?
"מות אבי היא נקודה אחת, ולידת בני היא נקודה נוספת".
מתשובתו די ברור שהקריירה והסלבריטאיות נדחקות לשוליים. "אני ילד", מצהיר אבוטבול, "אין לי תחושה של מעמד. זה לא רלוונטי עבורי. אני ילד קטן, אתה לא קולט את זה?".
- קולט לגמרי.
"אני מרגיש כמו ילד קטן, והעולם גדול".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
