 |
/images/archive/gallery/196/524.jpg רלי אברהמי.
צילום: יוסי אלוני  |
|
|
|
|
| רלי אברהמי, מבכירות צלמי המגזין בארץ, חונכת תערוכת יחיד ראשונה במוזיאון תל אביב עם ילדים מוכרי פרחים, פועלים קשי יום וישישים בודדים |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
עידו הררי
5/11/2004 15:03 |
|
|
|
|
|
|
|
הצלמת רלי אברהמי התחילה את הקריירה שלה בפוטו פרג'. היא היתה אז אחרי שנתיים של לימודי אמנות, ולקחה פסק זמן כדי לבדוק מה באמת מעניין אותה לעשות. בפרג' היא לא עסקה בביום זוגות מתחתנים על רקע טפטים של שקיעות אלא בכל העבודה המלוכלכת שלא רואים בתמונות: טיפול במעבדות, בכימיקלים וסתם ניקיונות.
"זאת היתה מין עבדות כזאת, משש בבוקר עד הלילה", היא מספרת. אבל העבודה הקשה השתלמה. "אחרי שנה ומשהו החלטתי שאני הולכת ללמוד צילום. התקבלתי גם לבצלאל וגם למכללת הדסה. כששאלו אותי, בוועדת הקבלה לבצלאל, מה אני עושה, וסיפרתי שאני עובדת אצל פרג', ראיתי איזה דוק כזה של גיחוך על פני כל האנשים שם. החלטתי שאני לא הולכת למקום שבז לאיש הזה, והלכתי ללמוד בהדסה".
היום הקריירה הצילומית של רלי אברהמי, מהמרכזיות שבצלמים המגזיניים בארץ, כבר בת 20, וקשה לחשוב על דרך טובה יותר לציין זאת מאשר בתערוכת יחיד ראשונה במוזיאון תל-אביב. מאחוריה של אברהמי, כיום צלמת מוסף "הארץ" והמדור "מצב משפחתי"
(שאותו כותב בעלה, העיתונאי אבנר אברהמי), רקורד של עבודה בכל אחד מהעיתונים הגדולים וגם בכמה גדולים פחות. התירוץ הרשמי לתערוכה הנוכחית הוא זכייתה בפרס קונסטנטינר לצילום לאמן ישראלי, אחד מפרסי הצילום החשובים בארץ, שבו זכתה בזכות פרויקט שבו צילמה בשנתיים האחרונות ילדים ונערים שמוכרים פרחים בצמתים באזור תל-אביב.
אבל התערוכה מאפשרת הצצה גם לחלקים אחרים בעבודתה של אברהמי, שלאורך כל השנים משלבת את עבודת הצילום המגזיני עם מדורים אישיים מצולמים שהספיקה לייסד בעיתונות הישראלית, כמו אלה של קבוצות עובדים, ספורטאים והורים. סדרת הילדים בצמתים, שעליה זכתה אברהמי בפרס, מלכתחילה לא נועדה להופיע בעיתון. "את הסדרה הזאת עשיתי לעצמי", היא מספרת. "רציתי להראות את זה בשקט ולאט, וכשחשתי שיש לי כמות מסוימת הראיתי לנילי (גורן, אוצרת הצילום של מוזיאון תל אביב וחברת ועדת פרס קונסטנטינר). לקח זמן, אבל היא אמרה לי שהיא רוצה להציג את זה, ולא רק זה - אני גם אקבל על זה פרס!".
- איך הגעת לפרויקט הזה?
"חלפתי הרבה על פני הילדים האלה. הם לא מקבצי נדבות, זו עבודה פיזית קשה, בלילות גשומים וקרים, בחורף, אין שבת אחת שהם נעדרים מהצמתים. כל אחד מהם עוזר קצת לפרנסת משפחתו וכנראה גם מרוויח כסף לעצמו. הרגשתי שאני מלאת הערכה כלפיהם, בעיקר כשהילדים שלי הם בגילים דומים, והחיים שלנו כל כך שונים. לאמא שלי היתה חנות פרחים, וגם אני בנעוריי מכרתי פרחים, למרות שבטח שלא באופן הזה ".
- יש לך מושג איך הם התחילו לעבוד בזה? מאיפה מגיעים הפרחים? אין להם קבלנים?
"יש איזה קבלן אחד, שמדי פעם אני רואה את הטרנזיט הלבן שלו, והוא עובר וממלא להם את הסחורה. הוא שם לב אליי כמה פעמים, ואז או שהוא מהר נעלם, או שהוא עשה סימנים כאלה של לנפנף אותי מהסביבה. הוא כל הזמן עובר בין הצמתים לאסוף כסף ולשים להם עוד זרים. הם באים בסך הכל מבחירה, אבל אני תמיד חושבת, מי יודע מה יש בבתים האלה".
- את קונה מהם?
"כן. המון פעמים הצילום מצריך איזה פסק זמן מהמכירה. הם אף פעם לא ביקשו, וניסיתי לצלם אותם מהר, אבל תמיד בסוף הצילום קניתי כמה זרים. מה שנראה היה לי שווה ערך לעבודה שהחמיצו. הרגשתי שככה יהיה לי יותר נוח ".
-הם ראו את התוצאות?
"כשצילמתי אותם, אמרתי להם באופן כללי שיום אחד יהיה מזה תערוכה, למרות שאז לא ידעתי את זה. פעם עברתי ורציתי לחלק להם הדפסות, אבל אין להם איפה לשים את זה. הם באים בלי שום תיק, בלי כלום. אז הם אמרו לי, פעם אחרת, תבואי. עכשיו הם יקבלו הדפסות".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ילד מוכר פרחים. צילום: רלי אברהמי
|
|
|
 |
|
 |
|
אמפטית , לא אופטימית
|
|
|
 |
|
|
|
בתערוכה במוזיאון תל אביב תלויות 24 תמונות. שמונה תצלומים מפרויקט הילדים, שמונה מתוך מדור קבוצות העובדים (שפורסמו בעיתון "כל העיר"), ושמונה ממדור המשפחות. תצלומי העובדים לקוחים בעיקר מסביבת החיים הקרובה של אברהמי: מטאטאות הרחוב בשדרות ההשכלה שבביצרון, שכונת מגוריה, הקצבים בשוק התקווה, מתדלקים בתחנת "השלום". מתוך סדרת המשפחות, מול תצלומי הילדים, בחרה אברהמי לתלות תמונות של קשישים.
- איך עלה הרעיון לעשות את החלוקה הדורית בתלייה? מה הרציונל מאחורי זה?
"אני חשבתי בהתחלה בכלל רק על הילדים. נילי חשבה שמכיוון שלא הצגתי הרבה עד היום, כדאי להרחיב את היריעה. היא אמרה שיש קשר בין הסדרות השונות, וחשוב להראות את זה. הסכמתי איתה. לגבי קבוצות העובדים, ידעתי מה אני רוצה. לגבי המשפחות התלבטתי. בסוף, מכיוון שהיו הילדים, החלטתי על הקשישים. הדימויים של הקשישים נחרטו לי בראש. אלה בתים מאוד אופייניים, עם הרבה פריטים ישנים. רציתי את הבדידות הזאת של הקשישים".
- התחושה שאני הרגשתי כשיצאתי מהתערוכה היא שיש הרבה חמלה בעבודות שלך, הרבה אמפטיה, אבל אין אופטימיות.
"כשעברתי עם נילי על העבודות, והסתכלנו על קבוצות העובדים, אמרתי לה שפעם היה קצת חוש הומור, כמו למשל העובדים בשוק הסיטונאי שעומדים עם הבננות, ושעם השנים אני מרגישה שנעלם ההומור. כשאני מצלמת את המשפחות, זה בלי שום הנחיה. ואנשים תמיד מרגישים שהנה, עכשיו, לקראת הצילום, הם צריכים לחייך. אני תמיד אומרת, תעשו מה שאתם רוצים, שכל אחד יחוש, אם בא לו לחייך שיחייך, אם בא לו להיות רציני שיהיה רציני, בואו לא נציג איזו תדמית שהיא רק לצורך הצילום. והחיים הם לא ממש. . . לא נראה לי שיש הרבה נקודות אופטימיות. החיים הם קשים".
- בתערוכה, כל הצילומים מלווים בטקסט בכתב היד שלך. היו עבודות שגם בעיתון הופיעו ככה?
"לא, בעיתון לא היו מסכימים לזה, הגרפיקאית היתה מיד פוסלת את זה כבלתי קריא. אני אוספת את הפרטים האלה בפנקס שלי שאיתו אני הולכת כל הזמן, ואני מרגישה שזה המשך טבעי, לכתוב בכתב ידי. מה עוד שאני חייבת שזה יהיה תמיד חלק אינטגרלי מהתמונה. אני רוצה שהאנשים האלה לא יהיו אנונימים, כלומר שהתמונה תמיד תבוא עם הטקסט הזה, שמספר את סיפורם".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ילד מוכר פרחים. צילום: רלי אברהמי
|
|
|
|
|
|
|
ריספקט
|
|
|
|
|
|
|
- מה בעינייך קורה לתמונות כשהן עוברות מעיתון לקיר? מהקשר עיתונאי, משהו שקוראים וזורקים, להקשר מוזיאלי, משהו שתלוי על קיר עם כל ההילה הנלווית? "בתערוכה, לצד כל ההדפסות האיכותיות, יש גם כפולה מתוך העיתון, מוגדלת. זה בטח יהיה קטסטרופה, מבחינת האיכות של התמונה, אבל יהיה מעניין לראות איך זה נראה מוגדל. אני אוהבת את החיים של זה גם בעיתון, אני לא מרגישה שבעיתון עושים לי עוולות. מבחינתי, העיתון הוא אפילו סוג של גלריה. אני אוהבת את זה שיש תגובות באותו שבוע על דברים שעשית באותו שבוע, וזה לא רק איזה מיליה מצומצם שמגיע לגלריות ולמוזיאונים, זה ציבור הרבה יותר רחב. יכול להיות אפילו שזאת הסיבה שכמעט לא הגעתי לגלריות או למוזיאונים עד עכשיו".
- אם ככה מה המשמעות של התערוכה מבחינתך?
"יש איזה חלוקה כזאת, שבעולם היא כבר מזמן לא קיימת, אבל בארץ עוד יש לה שרידים, שלפיה הסקטור של צלמי העיתונות לא ממש שייך לסקטור של צלמי האמנות. אני מאוד שמחה שהצלחתי לפצח את המוסד הזה ולחדור פנימה, בלי איזו גלריה שעומדת מאחוריי. אז אני לא אכחיש שזה משמח אותי, הפורמט המוזיאלי. הבעיה עם מוזיאונים היא שיש את הביורוקרטיה הזו, שלפעמים חולפות שנתיים עד שמשהו מגיע לידי תצוגה. לפעמים אתה מצלם דבר שאתה רוצה מיד להראות, עוולות פוליטיות כאלה ואחרות, ואין את המיידיות הזאת שיש בעיתון".
- כלומר, יש כוונה ברורה מאחורי הממד הפוליטי והחברתי בעבודות שלך.
"אני מתעסקת בעניין החברתי והמעמדי. מעמד הצווארון הכחול לא זר לי, לא זר לי מה שעובר על חלקים גדולים מהחברה פה. אני לא אגיד שאני שייכת לזה באופן מוחלט, בסך הכל אנחנו חיים בסדר, מתפרנסים בסדר. אבל אני מאוד מתבוננת באנשים האלה, למשל, המנקות פה בשדרות ההשכלה, שאחת ציירת ואחת עיתונאית, שנאלצות לטאטא רחובות. אני פשוט מלאת הערכה לאנשים שמקיימים את עצמם, שחיים, ששורדים, ונלחמים ונאבקים ומצליחים לעשות את זה איכשהו.
"תמיד שואלים אותי אם אני הייתי מוכנה להצטלם למדור המשפחות. מכר שלי, סוציולוג, אמר לי לא מזמן: 'החברים שלך לא יצטלמו כי הם יהירים מדי להצטלם למדור. אבל בעצם, אלה שרוצים להצטלם ואלה שלא רוצים לוקים באותה יהירות'. אני חושבת שאני הייתי מסכימה להצטלם, רק כי אני יודעת כמה קשה לעשות פרויקט כזה. בסופו של דבר הייתי מסכימה, כרגע, לחשוף את חיי, ולו בשביל הסולידריות".
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
