 |
אריה אליאס, בן 84, בוגר האקדמיה לאמנויות יפות בעיראק, עלה לישראל כשהוא בן 20 פלוס.
בארץ שיחק בתיאטרון אלהמברה לצד יהורם גאון בתפקיד מושיקו ב"קזבלן", שעובד מאוחר יותר לקולנוע, וכן בהצגות "גירושים מאוחרים" ו"זורבה היווני". בהמשך השתתף בסדרות הטלוויזיה "שכונת חיים" ו"חיים ועוד". אליאס כיכב גם ברבים מסרטי הבורקס הגדולים, ביניהם "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "השוטר
אזולאי" ו"עליזה מזרחי". על תפקידיו הרבים זכה ב-2002 בפרס למפעל חיים מטעם האקדמיה לקולנוע ולטלוויזיה. בשנים האחרונות השתתף בהפקות רבות, ובהן סדרת הטלוויזיה המוערכת "מעורב ירושלמי", ובסרטים "הכוכבים של שלומי" ו"מסעות ג'יימס בארץ הקודש", בתפקיד שזיכה אותו באוסקר לשנת 2002. בימים אלה מעלה אליאס מופע חדש, "נפגשים בקפה בגדד", שמורכב מסיפורים ושירים בהנחייתו.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
הרצון להיות שחקן
|
 |
|
 |
 |
 |
|
"לבן דוד שלי היו שני בתי קולנוע בבגדד. בגיל 6-7 הייתי מתגנב לקולנוע ורואה סרטים, אבל בגלל שהייתי קטן לא הרשו לי להיכנס לקולנוע והייתי צריך לזייף את החתימה של אמא שלי על פתק שאומר שמותר לי לצפות בסרטים. "הכי זכור לי סרט עם מוריס שבלייה וז'נט מקדונלד, שאהבתי מאוד, עד כדי כך שהייתי חוזר הביתה מהקולנוע, תולה סדינים על הקירות ועושה הצגות ושר שירים מהסרט, כאילו בצרפתית: 'ג'ה-טם, ג'ה-טם', וההורים שלי היו צוחקים איתי. הצפייה בסרטים עוררה בי את הרצון להיות שחקן, וההורים שלי קיבלו את זה אז, לא כמו אצל החברים שלי, שההורים שלהם בכלל לא הסכימו. הם גם לא הסכימו שהם יהיו חברים שלי בגלל זה. הם היו שואלים אותי "מה עשה לך הבן שלנו? מה, אתה לא מפחד מאלוהים?", להיות שחקן היה נחשב לחטא.
"בחגים הייתי מקים כל פעם בחצר של הבית במה קטנה, ומזמין חברים מהכיתה להציג איתי. הייתי מזמין את כולם לראות את ההצגות שאני כתבתי וביימתי. הצגה אחת שכתבתי נקראה 'המשרת הטוב והמשרת הרע'. הזמנתי חבר שלי מהכיתה, נאג'י, להופיע איתי בהצגה. תוך שבועיים הוא למד את כל תפקיד המשרת הרע. יום לפני ההצגה אמא של נאג'י באה אלי, והתחילה לצעוק: 'מה אתה מנסה לעשות לבן שלי, תן לי את התלבושות...'. היא לא הסכימה לעניין הזה.
"בלילה, אחרי שכבר הייתי בטוח שאין הצגה, נאג'י הגיע, התגנב בלילה, ואמר לי שיהיה בסדר, הוא יגיע להצגה, רק שאמא שלו לא תדע. ההצגה הייתה אחרי הצהריים, ואמא של נאג'י עומדת בחוץ, רוטנת ומבטיחה שאם היא תראה פה את נאג'י היא תהרוס לנו את הערב. הדבקתי לנאג'י זקן, וההצגה התקיימה. אחרי ההצגה נאג'י סיפר לאמא שלו את האמת, שזה היה הוא על הבמה. טראח, הוא חטף כאפה.
"כשהתבגרתי אז רצו בבית בכלל שאהיה עורך דין, אבל בכל זאת הגעתי לאקדמיה לאמנויות יפות בבגדד והתלהבו מהכישרון שלי. הזמנתי את אבא שלי לאחת ההצגות והושבתי אותו ליד קציני צבא בכירים. הוא אמר לי שאם כאלה אנשים יושבים לראות את ההצגה, אין לו מה להגיד. הוא נהנה מההצגה ואמר שאפילו הזיל דמעה".
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
מוריס שבלייה
|
|
 |
 |
 |
 |
|
יגאל אלון ויהודה בורלא
|
 |
|
 |
 |
 |
|
"בשנת 47', נסענו במשאית במשך ארבעה ימים כדי להגיע לישראל מבגדד. איך שהגעתי מייד התגייסתי לצבא, והייתי במודיעין קרבי. הייתי תחת פיקודו של יגאל אלון וראיתי אותו יום יום. הוא אדם מיוחד מאוד, צנוע, עניו.
"יגאל אלון לקח אותי לאודישן בצ'יזבטרון. היו שם נעמי פולני, יואל זילברג ושייקה אופיר. נתתי קטע מ'פאוסט' באודישן, ושמעתי צחוקים. ידעתי שלא אתקבל כי אני עולה חדש, ולא יודע את השפה, ובאמת אמרו לי שלא מקבלים אותי כי אני לא יודע את השפה.
"ב-49' הכרתי את יהודה בורלא. הוא המליץ עלי לאנשי הקאמרי, שיעשו לי אודישן. הם אמרו לי שלא צריכים אנשים כמוני, יש להם את קליין שיודע לעשות תפקידים בערבית והקהל צוחק. עיראקים שישבו איתי בקהל היו שואלים אותי אם אני יודע לעשות כמוהו. אמרתי להם 'אני לא צריך לעשות כמוהו, יש לי שלי'. הייתי אז שנתיים בארץ, בלי עבודה במקצוע שלי. בורלא עבד עם הקאמרי, היה מספק להם אוכל, והבן שלו היה מתרגם. הוא היה כמו חונך, כמו אבא בשבילי".
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
יגאל אלון
|
|
 |
 |
 |
 |
|
עבודה עם אסירים בכלא
|
 |
|
 |
 |
 |
|
"יום אחד, בזמן ששיחקתי בהצגה 'אברהם אבינו' מאת איציק מאנגער מצלצל לי בדלת נער, ואומר שאני חייב לבוא איתו לראות את חבר שלו. אמרתי לו שהחבר יבוא אלי, אז הוא הסביר לי שהוא לא יכול. בסוף השתכנעתי ונסעתי אל החבר. הגעתי למקום ליד חדרה, ואז הבנתי למה הוא לא יכול היה להגיע. זה היה בית סוהר לבני נוער. ראיתי שם 45 נערים, עומדים מסביב לאוטו שלי, כולם בני 14 – 16, והם שרים שירים מתוך ההצגה. אמרתי להם שאני לא אלמד אותם תיאטרון, אלא אני אמצא להם עבודה. הייתה לי באוטו חוברת של כל מיני מסעדות, מסגריות, נגריות. הם קראו לי – אריה אליאס, לשכת עבודה ניידת.
"אחר כך התחלתי ללמד תיאטרון במעשיהו. במשך שש שנים למדתי את האסירים הצגה אחרת. הם שחקנים נפלאים, האסירים. הכל טבעי. אני לא האמנתי שהם ילמדו מונולוגים שלמים בעל פה והם למדו. עד היום חלק מהם בקשר איתי. אם לא רוצים לקחת אותם לעבודה אני ערב להם.
"ההצגה שאני הכי זוכר מהפרויקט הזה היא 'בדרך לנמל ארקורט'. האסירים, שלא היה להם הרבה מה לעשות גם ככה, בנו ספינה שלמה, באורך של ספינה אמיתית, עם סיפון ותא קברניט. הרגשתי שכשאני מגיע לשם, זה כמו שאבא מגיע. האסירים שם יושבים על רצח, כל מיני דברים כאלה, היה גם נרקומן אחד. אני אוהב בני אדם, והם שחקנים מעולים. אין להם מסיכות".
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
אסירים בכלא. צילום: יוסי אלוני
|
|
 |
 |
 |
 |
|
קזבלן
|
 |
|
 |
 |
 |
|
"כששיחקתי בהצגה 'בן המלך והעני' בקאמרי, של גיורא גודיק, הייתי צריך לצבוע את כל הגוף בחום בשביל להיראות כמו סיאמי. הקהל אהב מאוד את ההופעה שלי, וכשגודיק שמע אותם הוא אמר לי 'עכשיו אני מבין על איזה סוס הימרתי'. "בגלל ההצלחה הזאת הוא לקח אותי ל'קזבלן', לתפקיד מושיקו, לצד יהורם גאון. זאת היתה הפעם הראשונה שלקחו אותי לתפקיד בגלל מי שאני, בזכות המבטא שלי, בגלל שנחשבתי אותנטי. גודיק אמר אז, שהוא רוצה משהו אותנטי, ושאריה אליאס אותנטי, אז ככה קיבלתי את התפקיד".
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
אריה אליאס ב"קזבלן". צילום: אריק סולטן
|
|
 |
 |
 |
 |
|
תהילה ראשונה
|
 |
|
 |
 |
 |
|
"בשנת 56' קיבלתי לראשונה תפקיד ראשי בסרט, 'הילד מעבר לרחוב', מאז הייתה לי תקופה של פריחה. בין השאר עבדתי במגזר הערבי, בתיאטרון. "יום אחד, ישבתי בקפה כסית, עם הבת שלי ואהרון מסקין, שהיה אז שחקן גדול, מרשים. הוא היה מעמודי התווך של הבימה, היה יש לו קול בס מרטיט. ישבתי על ידו. לפתע באו תלמידי בית ספר וביקשו ממני חתימות. התביישתי. אמרתי לעצמי שפה לידי יש שחקן גדול. לא ידעתי מה להגיד להם. אז אהרון מסקין אמר לי: 'אריה, זה התור שלך'. גם מאז אני לא נח על זרי הדפנה. אני ממשיך, מצייר, כותב, מעלה הצגה ואפילו כותב ספר של 20 סיפורים על בגדד".
|
 |
 |
 |
 |
|
 |  | אהרון מסקין. צילום: פרידן משה, לע"מ | |
|