 |
/images/archive/gallery/148/916.jpg רון מיברג. צילום:
רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| רון מיברג חוגג עם האחים אולמן: אחד הדברים היותר מרעישים ומשובחים בתולדות הרוק האמריקאי בפרט והעולמי בכלל |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג
9/11/2004 15:59 |
|
|
|
|
|
|
|
בפרק ה-15 בעונה השנייה של "הבית הלבן", הסדרה האוטופית שבה מרטין שין הוא הנשיא האמריקאי ולא ג'ורג' וו. בוש, אומרת שרת הבריאות (מרי קיי פלייס) בצ'אט אינטרנטי, דברים שיכולים להתפרש כתמיכה בליגליזציה של מריחואנה. אינך חייב להיות פוליטיקאי בבירה של בוש כדי שדברי כפירה כאלה יקימו מהומת אלוהים. זה קורה גם בסדרת טלוויזיה בעלת אג'נדה שמאלנית-ליברלית בממשל של ג'וזייה (שין) בארטלט. מדוע אני גורר את "הבית הלבן" האיכותית ומרובת האמי'ס לדיון במי שכונתה בעבר להקת הרוק האמריקאית הגדולה של כל הזמנים?
1. כדי לתלות באילנות גבוהים.
2. כדי להדגים את האופן האגבי והממזרי שבו משחילים תסריטאים מוכשרים ובעלי העדפות מוזיקליות מובהקות את הלהקה "שלהם" לתסריט.
3. כדי
לקבל חיפוי אווירי.
4. כדי להראות כיצד יכול דיון כזה להתקיים בהפוך על הפוך.
ד"ר מיליסנט גריפית (קיי פלייס) מגלגלת את כדור השלג כאשר היא אומרת, ואני מצטט: "הוא יכול להניח את הבאנג שלו בארון הבגדים מאחורי האלבומים של האחים אולמן, ששם מקומו". ניתן להבין מנימת הדברים העוקצנית, שד"ר גריפית גורסת שבשנות האלפיים ארון הבגדים הוא המקום הטבעי לאלבומים של האחים אולמן.
כמקובל ב"הבית הלבן", מתגלגל תפוח האדמה הלוהט לידיה הנאמנות של סי.ג'יי, דוברת הבית הלבן. סי.ג'יי מסתפקת בהרמת גבה: "האחים אולמן?", ג'וש מכדרר לסם סיבורן: "זה נעשה יותר גרוע...". סם: "האחים אולמן?". כצפוי, מגיע הדיון אל שולחנו של הנשיא בארטלט: "האחים אולמן, ג'וש?".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
האחים אולמן
|
|
|
 |
|
 |
|
בקבוק ג'ק דניאלס בשקית נייר חומה
|
|
|
 |
|
|
|
האחים אולמן – עבור מי שלא נולדו הרגע וטעמם המוזיקלי לא עוצב בנוורלנד של מייקל ג'קסון – אינם זקוקים לעילה כדי לחגוג את אסכולת הרוק הדרומי שהם בכירי מעצביה ונציגיה. האחים אולמן הם אחד הדברים היותר מרעישים והמשובחים בתולדות הרוק האמריקאי בפרט והעולמי בכלל. על זה יחתום גם מישהו בעל נטיות שיריות עבריות כרוני סומק, שידיד שלו עיצב את העטיפה הנהדרת של "אכול אפרסק", אלבומם הכפול של האחים מ-1972. בכל מקרה, מספר עילות לעיונכם.
מי שהפסידו את הבחירות ביום שלישי שעבר והבינו שמפלת ג'ון קרי הייתה גם מפלת ברוס ספרינגסטין, לא יכלו שלא להיזכר כי היו אלה האחים אולמן שעזרו לדחוף את ג'ימי קרטר לבית הלבן ב-1976. אותו קרטר – שאם תורשה לי מכסת הרהורים רלוונטיים – שהתנדב השבוע לייצג את אמריקה בהלווייתו של יאסר ערפאת, אם וכאשר. האחים אולמן הופיעו בבית הלבן בנשף הניצחון של קרטר. שזה אינו שונה מאלביס המקבל תג כבוד של האפ.בי.איי מידי ניקסון. בדיקת שתן לגילוי סמים הייתה גורמת לאנשי השירות החשאי להשליך את האחים ואלביס מכל המדרגות. מכיוון שלא הכל בחיים הוא עניין של הקשרים נפתלים, אלבום משולש חדש של האחים אולמן ראה אור בחודש שעבר במסגרת סדרה חדשה ומרגשת ששמה "אינסטנט לייב".
הסדרה הזאת, שהיא הדבר הקרוב ביותר לבקבוק ג'ק דניאלס בשקית נייר חומה, מדלגת בתעוזה מתריסה מעל הטררארם ההפקתי הרגיל, מתעלמת מזמני הפקה ומיקס מקובלים ומשחררת בזריזות הופעות חיות, חמות ולא ערוכות. מה שמסביר את העובדה שהמוצרים הראשונים בסדרה ארוזים בשלושה דיסקים בכסות חומה ונטולת הדר. פורמט ארכני הוא סימן ההיכר הרשום של האחים אולמן, שג'מים שלהם בימים הטובים גרמו אפילו לג'רי גרסיה המנוח להביט בקנאה בשעון. "מחלה אינסטרומנטלית" למשל, השיר מתוך "Hittin the Note", אלבום האולפן הראשון שלהם מזה תשע שנים (2003), נמשך ב"אינסטנט לייב" 39:33 דקות.
"Whipping Post", להיט ענק מתחילת דרכם, בהשתתפות ברנפורד מרסליס, מתארך כאן 15:33 דקות. האלתורים הארוכים האלה התחילו ב-"Fillmore Concerts" מ-71' וב"אכול אפרסק", ולטעמי האישי הם מחזיקים מים יותר מאלתורים דומים ואף ארוכים יותר של הגרייטפול-דד. ה"אינסטנט לייב" הנוסף הוא של Dickey Betts & Great Southern. גם הוא משולש, ובו 18 שירים לעומת 15 של האחים אולמן. הנתון הטעון אזכור באלבום של דיקי בטס ולהקתו, הוא העובדה שעד שהושלך מהאחים אולמן לפני כמה שנים אחרי שהתמכרויותיו המגוונות הגיעו לפיצוץ מכוער, היה בטס הגיטריסט המוביל באחים אחרי מותו של דוויין אולמן ב-1971.
כפי שעלה בגורלן של להקות רוק דרומיות רבות, מקרי מוות מוקדמים ולא טבעיים, הם לחם חוקן. עצוב – אך לא טרמינלי. הלהקות הנחושות הללו שבו ושיקמו את עצמן בהרכבים שונים. בעיקר משום שהמשיכו לאבד חברים על בסיס טרגי קבוע. העימות המכוער בין בטס לגרג אולמן, זמר הבלוז הלבן בעל הקול השחור ביותר באמריקה, הקלידן, הסולן ומחבר השירים הגדולים, הוא סיפור ארוך ומדכדך. בטס לקח אתו ללהקתו שירים גדולים כמו "Blue Sky”, "Southband” ו-"Ramblin Man”, ולזכותן של שתי הלהקות הצ'ילבות האלה, הן לא מנגנות אחת את שירי יריבתה. הדעת נותנת – זה כבר קרה בעבר – שבטס ישוב מתישהו לשורות האחים, ששם מקומו, אבל עד שזה יקרה נהנים אוהדי הז'אנר הנפלא הזה משתי להקות במחיר אחד. עם אקדח ברקה ובלעדיו, קשה להתווכח עם יתרונה האיכותי והמהותי של האחים אולמן. גיוסו של דרק טראקס, דרדק הגיטרה המוכשר כשד לאחים אולמן (טראקס הוא אחיינו של בוץ' טראקס, אחד משני המתופפים המיתולוגיים של האחים), חוסם את הדם שזרם מהמקום ממנו נעקרה יד הנפץ של דיקי בטס.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
האולמנים
|
|
|
|
|
|
|
מי שמחפש חתיכים שיילך לדוראן דוראן
|
|
|
|
|
|
|
האחים אולמן, כמו דיקי בטס, לינרד סקינרד, צ'רלי דניאלס, מרשל טאקר בנד ואחרות, הן להקות לחובבי גיטרות. לא אחת אלא שתיים. במקרה של סקינרד – שלוש. אתה צריך להיות מכור אמיתי לצליל החשמלי המיוחד של שני גיטריסטים חובקי גיבסון – וורן היינס ודרק טראקס אצל האולמנים – הניצבים בקדמת הבמה ומחליפים סולואים על רקע של אוגדת כלי הקשה. מכיוון שרוב הלהקות הללו החלו את הקריירה העשירה והמגוונת שלהן בסוף שנות ה-60' או בתחילת שנות ה-70', הזמן השאיר בהן סימני שיניים. הנתון הכרונולוגי הזה הוא שגורם לגיבסון לס-פול של היינס להיצמד לכרסו המשמעותית וצילומי התקריב מסגירים את אצבעותיו השמנמנות, אך הזריזות והמדויקות כל כך.
ללהקות הדרום מעולם לא היה את המראה הסקסי הגרום של הסטונז או המי. בתחילת הדרך הם היו גברים נאים בעלי שיער ארוך שהשתחלו בקלות למכנסי ג'ינס הדוקים ולמגפיים. אבל איפה שג'אגר, ריצ'רדס, דאלטרי ואחרים שמרו על הפיגורה, סובאי הבירה והבורבון האלה לא החזירו קרב אמיץ למשמנים. מי ששומע רוק דרך העיניים, שיילך לדוראן דוראן. שניים מתוך שלושת נגני הגיטרה של לינרד סקינרד נראים כמו נהגי משאיות אחרי מסע מחוף אל חוף. רוב הזמן הם מתקשים להכניס את הבטן. אבל מראה היינס וטראקס, נכנסים ויוצאים איש בסולו אחיו בשירים גדולים כמו "Soulshine”, "One Way Out”, Statesboro Blues"” ואחרים, הוא מסוג הרגעים הנדירים ברוק שבהם גם גברים בני 50 חמושים באוזניות משליכים איפוק לרוח ומצווחים בחריקה צורמנית את המילים השגורות וגורמים לבני הבית לסגור את דלת חדרם בטריקה עזה.
את האחים אולמן אפשר לראות ב"הופעה חיה בביקון" משנה שעברה. די.וי.די משובח ובו 22 שירים, ראיונות מעמיקים ומקיפים, תיעוד מאחורי הקלעים ועוד. גרג אולמן, השורד הגדול, אסף זה מכבר את שיערו הבהיר בזנב סוס, מה שמדגיש את לחייו המלאות המסתתרות מאחורי זקן מטופח, אבל קולו מעולם לא היה בהיר, חזק ומרגש יותר. ומדובר במי שהתעלל בגופו בשבע דרכים שונות, כולל נישואים קצרי מועד לדיווה שר. קטונתי מלבאר מדוע רוקר כה משובח הגיע לזרועותיה של שר, אבל היו ימים שטעם טוב לא היה הקטע החזק של גרג אולמן. מות אחיו דוויין – שלו חייב אריק קלפטון את הברקת הפתיחה ל"ליילה", אולמן היה שותף שווה זכויות בכפול ההיסטורי של דרק והדומינוס – הותיר אותו מעורער למדי.
פעם השנה, באמצע חודש מרץ, מתייצבים האחים אולמן בביקון בניו יורק לעשרה ערבים רצופים. קשה לחשוב על עיר שאמורה הייתה להיות עוינת יותר לצליל הדרומי של האולמנים. אבל מי שעמד עם הקהל, המסרב לשבת, בערב כזה, יכול להעיד שמדובר במסורת שמאיימת על סדר פסח. כפוף לתפישת האינסטנט, ראה הדי.וי.די הנ"ל אור חודשים ספורים בלבד אחרי ההופעות. בהשוואה לסקינרד אדומי הצוואר, נחשבים האחים אולמן לאינטלקטואלים ולליברלים גדולים. אבל ראו פלא: גם סקינרד מרימים תקרות ברחבי אמריקה, ולא רק בדרום העמוק.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
האולמנים, פעם
|
|
|
|
|
|
|
הבון-טון של תיעוב הרוק הדרומי
|
|
|
|
|
|
|
מדובר בעיקר ביכולת כתיבה, שירה ונגינה פנומנליים. שום דבר אחר, וודאי לא הדגל של מדינות הדרום, לא היה עובר אלמלא השירים שהטמיעו האחים אולמן בפנתיאון הרוק האמריקאי. אם היה נדמה פעם ששום הרכב לא יצליח לחזור על הסינרגיה הנדירה של אולמן ובטס הצעירים, באים היינס וטראקס ומשכתבים את ההיסטוריה. היינס הוא אקדוחן גיטרה ותיק ומנוסה שהאולמנים הם ביתו השני. ביתו הראשון הוא להקה בשם Gov't Mule. את הלהקה הקימו היינס ונגן באס בשם אלן וודי (לא נגן הקלרינט בשם וודי אלן). וודי היה גבר ענק ומשופם שנראה כמו נפח בשעות פנאי והיינס הביא אותו לאחים אולמן. כפי שנאמר, רוקרים דרומיים אינם שורדים גדולים. וודי מת במיטה לפני כשלוש שנים. גברמנט מיול היא להקה חיה ונושמת ואלבום מרובע שלה – אורך דיסק ממוצע בו הוא 65 דקות – "עם מעט עזרה מידידנו", מדגים את הווירטואוזיות הדרומית במיטבה ומכיל גרסאות כיסוי ל"אבן שלישית מהשמש" של ג'ימי הנדריקס ו"קורטז הרוצח" של ניל יאנג.
הסיפור החם של האחים אולמן הוא ללא ספק דרק טראקס. הגיטריסט הצעיר והבלונדיני שטרם השיל את שומני התינוק שלו, הוא נגן סלייד מעולה. כשהוא לוקח סולו – עם מבט חולמני, ללא מפרט וחיוך ממזרי – וממריא אתו לגבהים דלי חמצן, היינס ואולמן אינם יכולים שלא לחייך אחד לשני באמירה רבת משמעות המכירה בגלגול נשמתו של דוויין אולמן לגופו של טראקס. ההרכב הנוכחי של האולמנים כה מהודק, הרמוני וקולח, שאתה שוכח שיש שם שלושה מתופפים המקישים בסינכרון מושלם.
מי שמחפש מעט מהטעם המיוחד של האולמנים הצעירים, ימצא אותו ב"הופעה חיה בפסטיבל הבינלאומי באטלנטה", שהוקלט ביולי 1970, שמונה חודשים לפני ההופעה המכוננת בפילמור איסט ושלוש שנים לפני ווטקינס גלן, הפסטיבל שנכחו בו יותר צופים מאשר בוודסטוק. מדי פעם, כשהחברים מתעצלים או מתקשים לחבר שירים חדשים, משחררת חברת התקליטים שלהם אוסף משובח. האחים אולמן הן אחת הלהקות היחידות שאני מוכן להאזין לגרסאות חיות שונות של שיריהם. "One Way Out” הוא אלבום אוסף אולטימטיבי כזה (כפול כמובן) שראה אור השנה.
לעתים נדמה לי שאהבת להקות דרומיות כמו האחים אולמן וגרייט סאת'רן של דיקי בטס, היא עניין גנטי. אין הסבר אחר לפער הגדול בין מי שאוהבים את הצליל הדרומי הדשן והשמן ובין מי שמתעבים אותו. תיעוב הוא רגש לגיטימי ברוק. למרות שלפעמים נדמה שהלעג לרוק הדרומי הוא יותר התנייה תרבותית של בון-טון מאשר רגש אמיתי תקף.
כמעט שכחתי: בדיסק הראשון במשולש החדש של האחים אולמן מלווים האחים את סוזן טדסקי בביצוע מרטיט ואקוסטי של "אל תחשוב פעמיים" מאת בוב דילן. לרגע היה נדמה שכתבתי מדור שלם מבלי להזכיר את דילן.
האחים אולמן, "Instant Live"
האחים אולמן, "One Way Out"
האחים אולמן, "Live at the Atlanta International Pop Festival"
האחים אולמן, "Live at the Beacon Theatre"
סקוט פרימן, " Midnight Rider, the story of The Allman Brothers band"
גוב'ט מיול, "Live…With a Little Help From Our Friends"
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
