 |
/images/archive/gallery/159/128.jpg עוזי כהן.
צילום: אמיר מאירי  |
|
|
| חמש תחנות התרבות של עוזי כהן |
|
| גיבור מעמד הפועלים והדחקנים מספר על הדברים שהשפיעו על האישיות המדליקה שלו, מעופרה חזה ומייק ברנט ועד טריניטי ובמבינו וג'וליאני |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
ענבל שתיוי
11/11/2004 14:07 |
|
|
|
|
|
|
|
עוזי כהן, 52, סגן ראש עיריית רעננה, חבר מרכז הליכוד, הוא האייקון הקומי החדש שחולש בזמן האחרון על כלי התקשורת.
כהן, הוגה "פרויקט הגונדולות"
ברעננה, עשה את הספתח התקשורתי המשעשע שלו בהופעות אורח מזדמנות בתוכניות בידור ואקטואליה, עד שקיבל פינה קבועה ב"איפה אתה חי". השבוע זכה לכבוד להפוך לדמות קבועה ב"ארץ נהדרת", בחיקויו של אלי פיניש. כהמשך ישיר לזה גם קיבל פינה שבועיתברדיו חיפה, בה יבקר את הביצועים של פיניש ויביע את דעתו על ענייני היום. האיש נמצא בתנופה היסטרית, אז קבלו את כל מה שהפך אותו לעוזי כהן שהוא.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מוזיקה
|
|
|
 |
|
|
|
"בשנות השבעים נחשפתי למוזיקה של מייק ברנט וטריפונאס וגם ליגאל בשן וליהורם גאון. השירים דיברו על ארץ ישראל, ארץ נהדרת. היום אני אוהב את יואב יצחק ואת חיים משה וגם את זהבה בן. אני אוהב את הצליל שלהם, זה נתפס אצלי. אהבתי גם את עופרה חזה. או-אה, איך אהבתי אותה, אהבת נפש. היה לה ברק בפנים וקול מיוחד. צלילים, משהו מיוחד. קשה להגדיר את זה מקצועית, זה מעל הטבעי.
"אני שומע אותם באוטו, יש לי מאה דיסקים באוטו, אין לי זמן אז רק בנסיעה אני שומע מוזיקה. רציתי להיות זמר כשהייתי קטן. כשאבי נהרג בשנת 73', בתאונת דרכים, כל החלומות נקטעו. אמא שלי רצתה שאני אהיה חזן של בית כנסת, כמו אבא שלי. הוא היה סופר, חזן וחנווני. הוא ידע גם שפות – יידיש, פרסית ערבית, תימנית, עיראקית, מרוקאית. כשאבי נהרג כל האווירה השתנתה, ואז איכשהו התגלגלתי לפוליטיקה.
"בשנת 70', הייתי בן 18, זכיתי במקום הראשון מול שלושים מתמודדים בתחרות ריקודי רוק של אזור השרון. הבנות היו עומדות אז בתור לרקוד איתי. הייתי מחלק כרטיסיות. היה לי בחצר מחסן שעשיתי אותו לחדר, והוא היה הדיסקוטק שלי. זה התחיל בסוף שנות השישים, כל אחד בא עם הטייפ רקורדר והיינו רוקדים.
"שכרנו דירה והיינו רוקדים שם בערבי שישי ובמוצאי שבת, ההורים שלי היו דתיים ואני הייתי פחות. את הכיפה החזרתי אחרי שאבי נהרג. הזמר ב-הא הידיעה היה אלביס פרסלי. בזכותו הרוק בכלל יצא. היינו הולכים עם ברילנטין בשיער כמוהו אבל היה לנו שיער ארוך, כמו של מייק ברנט".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מייק ברנט
|
|
|
|
|
|
|
קולנוע
|
|
|
|
|
|
|
"תמיד רציתי להיות שחקן. בילדות אפילו הייתה לי מסרטה ידנית והייתי עושה סרטים לעצמי. כשהייתי בבית הספר שיחקתי דרמה, זה היה התחום שרציתי כמקצוע. הייתי רואה הרבה סרטים, סרטי מתח, מערבונים. הייתי נוסע לקולנוע מרכז בתל אביב פעמיים-שלוש בשבוע לראות סרטים. ידעתי גם לשיר שירים מסרטים הודיים שאהבתי מאוד.
"הסרטים שאהבתי הם 'חלף עם הרוח', ובמיוחד את הדמות של רט באטלר, גם את 'הסנדק' אהבתי. אלה סרטים מעניינים ולא מרדימים כמו שיש בשנים האחרונות. הדמויות היו מרתקות, סרטים מרגשים. היה סרט, מערבון, עם השחקן טריניטי, שחקן מרתק, הוא היה הולך עם חבורת פושעים וסוסים, הוא היה זריז ושלפן והיה מרתק בסרט. רציתי לשחק בסרטי מתח, ריגול, שודים, דברים כאלה. אני מצטער, בדיעבד, שלא הלכתי על זה, כי אז במקום לעבוד 24 שעות בפוליטיקה ולקבל התקפות מכל העולם, הייתי מקבל רק מחמאות מכל העולם. אהבתי גם את בריז'יט ברדו ואת סופיה לורן.
"הסרט הראשון שראיתי היה 'הגיבורים הקטנים', על נערים בעיירה. מאוחר יותר, בשנת 68', השתתפתי בסרט 'שלושה ימים וילד', הייתי בין הילדים, זה הוסרט בבית עלמין בירושלים.
"בשנת 90' נסעתי לארצות הברית לראות מה זה קולנוע ומה זה שחקנים. פגשתי גם כמה. נסעתי לראות איך זה מבפנים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"טריניטי ובמבינו"
|
|
|
|
|
|
|
יעקב חודורוב
|
|
|
|
|
|
|
"שיחקתי בקבוצה של נוער בית"ר ירושלים כשהמאמן שלי היה יעקב חודורוב. זה היה בתקופה שלמדתי בירושלים וחודורוב היה אז הסמל של המדינה. הם רצו אותי שוער, אבל אני רציתי להיות חלוץ. כל הכוכבים שהיו איתי בקבוצה, גלר, שהיום הוא רופא בהדסה, מלמיליאן, יוסי מזרחי, היו כולם חלוצים.
"חודורוב היה קורא לי למושבה הגרמנית לאימון, וכל הזמן היה משחק איתי מצד לצד, היה בועט כדורים, גם ביד וגם ברגל. היה עובד איתי קשה, כחלק מהמקצוע. לא כמו היום, אז היו משקיעים המון. היום הולכים על ההישגים, ולא כמו אז על ההשקעה. היום מחפשים מצוינות ולא להשקיע.
"יום אחד חזרתי מהמילואים לבקר חבר בגדרה. ישבתי בטריבונה, במשחק של בית"ר גדרה, והיה חסר להם שחקן. הם לא ידעו שאני בקטע של ספורט. אולי הם קראו לי בגלל המבנה שלי, לא כל כך רציתי, אבל הם הורידו לי את החולצה ולא הייתה לי ברירה. החליפו לי בגדים וזה היה גורלי. הבקעתי שני גולים והם עלו ליגה. זה היה מכריע. הם היו מועמדים לרדת ליגה. עשו לי חגיגה בערב, כל האוהדים היו בפלאפל השכונתי, מוזיקה, רקדו, שתו, פתחו שמפניה. היה כיף.
"נשארתי לשחק בשכונה ברעננה, התעסקתי בפוליטיקה וזה לקח לי את כל הזמן, היה לי קשה להשתחרר. מי שבפוליטיקה קשה לו לצאת. הפוליטיקה היא 24 שעות. שרות מלא, לא יום, לא לילה, לא חג, לא שבת, לא כלום. כתחביב הייתי אגרופן בשכונה. היה שם כמה חבר'ה שהיו מתאמנים בשכונה, וככה התחלתי.
"הכרתי גם את צ'רנוחה במשחק. אמרו לי שהייתי יותר מתאים לשוער, כנראה מהשיקולים המקצועיים. היינו נערים ממושמעים, לא כמו היום. מורה היה מורה, שוטר היה שוטר. לא כמו היום. היום שוטר תופס עבריין ולפני שהוא עוצר אותו, הוא פותח את ספר הכללים, לראות במה הוא יכול להשתמש.
"היום עובדים לפי הספר לא לפי הידע. פעם היו זורמים. היום הכל ספרותי. אז הכל היה יותר אפקטיבי. פעם היה הערכה לכל דבר. היום שופכים מים על המורים. זה מעציב אותי. היתה משמעת, מדריך היה אומר מילה וזה היה מילה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יעקב חודורוב. צילום: עדי אבישי
|
|
|
|
|
|
|
רודי ג'וליאני
|
|
|
|
|
|
|
"נשלחתי מטעם הממשלה לניו יורק, לפגוש את ראש העיר, רודי ג'וליאני. היו שם איזה 7,000 מפגינים עיראקיים, שהפגינו בנושא עיראק. זה היה בתקופה של ג'ורג' בוש האב (כך במקור, ע.ש). הריעו לנו כי חשבו שאנחנו עיראקים בגלל המראה. היתה אבטחה, אופנועים. הייתי אורח של ג'וליאני. אם היו יודעים שאנחנו יהודים...
"אחר כך טסתי לבית הלבן לפגישות עם בכירים. ג'וליאני אמר לי שהוא רוצה לעשות איתי עסקה: שאני אטפל בתברואה שלושה חודשים בניו יורק, והוא יבוא לטפל בפשיעה בישראל לחודש. על כל שלושה חודשים שלי שם הוא יבוא חודש לפה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
רודי ג'וליאני. צילום: יוסי אלוני
|
|
|
|
|
|
|
שמחה ארליך ומשה ניסים
|
|
|
|
|
|
|
"בתקופה ההיא מפא"י התנכלו להורים שלי שהייתה להם המכולת היחידה בשכונה, ולמפא"י הייתה האגודה הצרכנית. הם היו עושים בעיות לאבא שלי, ואנחנו כאלה מהשכונות, איפה שלכל אחד היה לא פחות מ-10 ילדים. אצלנו היו 13, ועוד אחד מאומץ - 14 ילדים בבית. מהשלב הזה הלכתי כנקמה נגדם, זה היה עוד לפני שאבא שלי נהרג. התגלגלתי ונבחרתי לציר המפלגה הליברלית בליכוד. הייתי אחד המקורבים הבכירים של שמחה ארליך ומשה ניסים, הם לימדו אותי פוליטיקה.
"שמחה ארליך ז"ל שהיה שר האוצר של בגין, הוא מי שגרם לי להיכנס עמוק לפוליטיקה ולחיים הציבוריים. הוא קרא לי, הציע לי לעשות את זה, הוא אמר לי שאני חייב לאהוב אנשים כדי לעסוק בזה. הייתי בן 21. משה ניסים, שהיה מספר 2, והחזיק עם הזמן את כל התיקים, היה חבר כנסת מגיל 24. הייתי אחד העוזרים של ארליך בפוליטיקה. הוא הזמין אותי ומשה ניסים ועיצב אותי".
|
|
|
|
|
|
|  | | שמחה ארליך. צילום: משה מילנר, לע"מ | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
