 |
/images/archive/gallery/202/937.jpg WFMU, לוגו התחנה
 |
|
|
| Der Kunstliche Dilettant? |
|
| תכירו את תוכנית הרדיו של מייקל גודסטין: היורש הראוי של ג'ון פיל בתפקיד מגלה הפנינים של האיזוטריה המוזיקלית
|
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
פיל וגליה קולקטיב
14/11/2004 15:17 |
|
|
|
|
|
|
|
כשצפון אמריקה תחולק לארצות הברית של קנדה החופשית ובושלנד, די ברור באיזה צד
מייקל גודסטין ימצא את עצמו. ככל שאמריקה מסתגרת מפני השפעות זרות, כך צוברת Choking on Cufflinks, תכנית הרדיו הלילית שלו ב-WFMU, מימד חתרני. לא ששאר התכניות ב-WFMU, תחנת רדיו עצמאית המשדרת מאזור ניו יורק, הן מיינסטרים במיוחד – בקלות אפשר למצוא שם תכניות שמנגנות להיטים מסוף המאה ה-19 (Thomas Edison's Attic), פאנק עליז ושירים חינוכיים של ג'ונת'ן ריצ'מן לטף (Greasy Kid Stuff), גאראז' רוק אזוטרי (Teenage Wasteland) ומוזיקה יהודית למשכימי-קום (Jewish Moments in the Morning).
אבל החיבה של גודסטין ללהקות אירופאיות עם שמות בלתי ניתנים להיגוי בולטת לטובה בנוף הפוליטי הנוכחי ואף הולידה משחק שתייה פופולרי בקרב מעריצים ואלכוהוליסטים – כל פעם שהוא שובר את השיניים על איזה Der Kunstliche Dilettant, מרוקנים כוסית. חוץ ממינימל סינתפופ גרמני, אפשר לשמוע ב- Choking on Cufflinks יה-יה פופ צרפתי משנות השישים, פוסט פאנק עצמאי אנגלי מתחילת שנות השמונים ומוזיקה של להקות כל כך חדשות שהן בקושי הספיקו להעלות mp3 לאתר שלהן, שלא לדבר על להוציא סינגל. התוצאה היא תכנית אקלקטית וייחודית, יורשת ראויה לזו של ג'ון פיל ז"ל והוכחה מוחצת שאזוטריות לשמה לא חייבת להיות טרחנית וכבדה ויכולה בהחלט לחשוף פניני פופ אבודות.
המאזינים הנאמנים של התוכנית כבר גילו מזמן לאכזבתם שכל הדי.ג'ייז הטרנדיים בעצם סתם מעתיקים את גודסטין. תקליטים שהוא קנה בדולר אחד ומנגן כמה פעמים שברו תוך זמן קצר את מחסום השלושים דולר ב-eBay. בקיצור, גודסטין הוא מהדמויות האלמותיות עם מגע הזהב: כל מה שהוא מנגן נשמע פתאום רלוונטי, מלהיב ואחר – אפילו אם זה בי-סייד של בוני-אם ואפילו אם זאת תוכנית שלמה שמוקדשת לשירים עם שמות של חיות בכותרת. ואם הנונשלאנטיות הידועה בהגשה של ג'ון פיל הפכה אותו לחביב הקהל לדורותיו, גודסטין נשמע כמו סת' כהן מ-"The O.C", הבנאדם היחידי עם קצת שנינות וטעם בים של רדנקס ומיליונרים על סטרואידים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מייקל גודסטין בפעולה, בתצלום ביתי וקצת חובבני
|
|
|
 |
|
 |
|
הדי.ג'י כשרברב
|
|
|
 |
|
|
|
גודסטין הגיע ל-WFMU בזכות שרה ג'פי, הגיטריסטית לשעבר של Erase Errata, שעבדה איתו ביחד ברדיו של הקולג' שלהם והצילה אותו מחייו המגולמדים כשחקן מבוכים ודרקונים צעיר: "תכנית הרדיו הראשונה שלי נקראה 'רדיו ולקרו', כי היתה לי אובססיה באותה תקופה ללבוש דברים עם ולקרו, בעיקר בשביל לכסות (באופן עלוב למדי) על חוסר היכולת שלי לקשור שרוכים. בשנים שעברו מאז, ולקרו נעשה פחות מעניין בעיני כסוגר, והתחלתי להתעניין יותר בחפתים כאמצעי להידוק בגדים. החלטתי לקרוא לתכנית 'להיחנק על חפתים' ולא 'לבשל עם חפתים' כי בפועל אני אף פעם לא לובש חפתים כשאני מבשל".
אשר לחיבה שלו להקות זרות עם שמות מסובכים, גודסטין שואל: "האם המוזיקה באמת היתה 'זרה' כל כך אם הייתי יכול להגות את שמות האמנים\להקות\שירים? יכולתי גם לטעון שחלק מלהקות הגל חדש הגרמני בחרו להשתמש בשפת האם שלהן כדי לתקוף את המיינסטרים דובר האנגלית הקלה לעיכול. אני גם חושב שזה מוסיף לאלמוניות שלהן. יותר מדי קל היום לגלות דברים בעזרת חיפוש אינטרנט מהיר או עיון שטחי במגזין Wire. אין יותר חדוות גילוי במוזיקה. חוץ מזה, אני אוהב את התמה של היגוי שגוי ושל תקליטים שרוטים שקופצים".
- חוץ משפות זרות, יש בתכנית שלך יצוג לא פרופורציונלי לקנדים.
"הלהקות המלהיבות תמיד הגיעו ממקומות מלאים בסטודנטים משועממים לאמנות עם הרגלי טיפוח עור טובים. לחלק מהם יהיו קרנות נאמנות. ורצוי שהם לא ילבשו ג'ינס של דיזל. במיוחד לא הבחורות. אף אחד מהילדים של טורונטו שפגשתי לא לובש ג'ינס של דיזל וכולם לומדים סמיוטיקה ואוהבים את בויס וביט הפנינג. אבל אין להמעיט בחשיבותם של הרגלי טיפוח העור".
- התוכנית שלך מרבה להתמקד במוסיקה משני העשורים שמ-1967 ועד 1987. אתה חושב שאלה היו שנים מעצבות במוזיקה הפופולרית ושמה שאירע מאז הוא בעיקר חזרה על אותן נוסחאות?
"בשנים האלה התרחשה בעצם סטנדרטיזציה של מה שנחשב סאונד מקובל ולא מקובל בהקלטות פופ. לפני כן, הציוד ואולפני ההקלטות היו הרבה יותר מאולתרים והגבולות היו הרבה יותר מעורפלים. למשל ג'ו מיק – מה שהוא הצליח להשיג בהקשר של פופ היה לא יאמן. אני חושב שכיום הקווים האלה מתחילים להיחצות שוב במוזיקה פופולרית (פופ, היפ-הופ) ואנחנו רואים שילובים של צלילים שלא היינו מעלים על דעתנו לפני כמה שנים. להקות וסצינות שלא הייתי חושב שיש להן סיכוי מצליחות כיום לחדור למיינסטרים. אני לא התרגשתי כל כך מפרנץ פרדיננד עד ששמעתי אותם בתחנת רדיו מסחרית.
"בשבילי להקות הן כמו סוג של היסטוריונים שמשחזרים את העבר כדי לחקור רגע של תקווה אוטופית שהשתבש. בשבילי הפאנק והגל חדש היו רגע נפלא שבו יכולת להיות מדוכדך בציבור ולחקור תפקידי ג'נדר תוך כדי שתיה, מסיבות והתנהגות פרועה באופן כללי. נראה לי שחיי המדף של משהו כזה הם בערך אותו דבר כמו של הקופסאות המרובעות האלו של טופו, אלה עם הצד המטאלי שלא צריך לשמור בקירור ואפשר לעשות מהן בראוניז טבעוניים".
בתור מישהו שלא ממש משקיע בהתאמת ביטים ואפילו מחבב תקליטים קופצים, אתה חושב שדיג'ייז הם יותר כמו ספרנים מאשר מוזיקאים או אמנים?
"אולי שרברבים? כל כך הרבה מהתקליטים שאני מוקיר הוקלטו בזמנו כלאחר יד וקוטלגו מאז במחלקות הזבל של חנויות התקליטים שבהן קניתי אותם. אתה לא אוהב תקליטים באמת עד שאתה לא הבעלים הגאים של אלבום עם כתם של נוזלי גוף אלה או אחרים שאתה עדיין לא יכול להיפרד ממנו. בשבילי זה האלבום המקורי של המודרן לאברז עם העטיפה המוכתמת בשתן של חתול".
אתה חושב שבעתיד מוזיקה באמת תצליח להתנתק מהחומריות הזאת שאתה מדבר עליה וכולם רק יורידו שירים באינטרנט? אתה חושב שה-iPod הוא סקסי?
"לא מזמן נתנה לי ידידה טרמפ הביתה ממסיבה והיה לה iPod מחובר לאוטו. ה-iPod שלה היה סקסי. מתי הם כבר יוציאו צעצוע מין\ iPodרב שימושי? אבל אני קונה רק ויניל. אני אפילו לא מסתכל על דיסקים בחנויות תקליטים. הדיסקים שיש לי בבית מפוזרים באיזו פינה מאז שעברתי לשם לפני שנתיים, בעוד שאת התקליטים אני לפחות אוסף כפעם בפעם לערימות קטנות ומסודרות".
ולבסוף חייבים לציין: כדי להשיג הרבה מהשירים שגודסטין מנגן תצטרכו לבלות חודשים בלנבור בזבל של אנשים אחרים ב-eBay, אבל סביר להניח שתגלו שהם בהחלט שווים את הדלקת במפרק היד.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
