 |
/images/archive/gallery/148/916.jpg רון מיברג. צילום:
רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| רון מיברג על קריס קריסטופרסון: אחד מהשחקנים המשכנעים ויפי התואר בהיסטוריה של הקולנוע והמוזיקה
|
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג
16/11/2004 15:56 |
|
|
|
|
|
|
|
גברים כמו קריס קריסטופרסון אינם משמינים. הם מתמלאים. במקרה של קריסטופרסון, שרוב הקריירה שלו נראתה בטנו כמו רשת של מנגל, קפצה עליו ההתמלאות רק בשנים האחרונות. האמת שלא שמתי לב מתי הפך קריסטופרסון – אחד הגברים יפי התואר והמשכנעים חזותית בהיסטוריה של הקולנוע והמוזיקה – לעבה ומוצק יותר ומי שעיניו הכחולות-בהירות שתמיד היו חבויות בארובותיהן, נעלמו כליל.
היכנשהו סביב "כוכב בודד" המצוין של ג'ון סיילס, או רגע אחד אחריו, נעלם קריסטופרסון הצעיר באריזה מבוגרת. אני האחרון שיכול להלין על התעבות בגיל העמידה, אבל התעבותו של קריסטופרסון הבהירה לי עד כמה אנו ניזונים בהעדפותינו התרבותיות ממראה עיניים, ואת היקף ההתניה המודרנית הגורמת לנו להשגיח ביופי, לעתים על חשבון הכשרון. רק אוויל אומד את כשרונו של הזולת על פי חזותו החיצונית.
אינני טוען שזה המקרה. אני כן טוען – ובתוקף – שאילו היה צ'ה גווארה אחד מאותם קובנים מזוקנים, עקומי שיניים ולא אסתטיים, ספק אם היה הופך למיתוס הענק שהוא. 50 אחוז מאחיזתנו בצ'ה האייקון, כולל הפוסטרים והטי-שירטס, קשורים קשר הדוק לעובדה שבצילומים מסוימים, לא בכולם, נראה צ'ה גווארה גבר נאה וקשוח. גם מוות בגיל צעיר נחשב מקדם מיתוסים מובהק. מה שמסביר מדוע נחשב
פידל קסטרו למנהיג מוערך אבל לא מי שתמונתו תלויה בחדרים של בני נוער רחבי העולם.
בשנים הרבות שאני כותב עליו, התעקשתי לכתוב קריס קריסטופרסון. זה יותר סקסי וגברי בעיני מכריס כריסטופרסון. בניגוד לק', כ' היא אות רכה ורפה. ק' היא המקבילה של K, ולא כ'. חוץ מאשר בפעמים שבהם הייתי עורך של עצמי, תמיד שינו לי – כפי שאני חושש שיקרה גם הפעם – לכריס כריסטופרסון. יש גבול לכוח להתמודד עם גחמנותם של עורכים (הערת המערכת: לא שינינו).
מדוע נזכרתי בקריסטופרסון עכשיו היא שאלה ראויה בעיני. זה קשור לסרט כובש ועשוי טוב בשם "Flashpoint". בגרסת ה-VHS נמצא אצלי הסרט הזה יותר מעשר שנים. כל פעם שבדקתי בציפייה לראות אותו בגרסת די.וי.די, ענו לי באמזון שהסרט ייצא בקרוב. אחרי מספר שנים, הוא אכן יצא לאחרונה בדי.וי.די. זאת העילה. ולצידה ההכרה שאת הסרטים היותר משכנעים, המיוחדים והלא מיינסטרימיים כמו "פלאשפוינט" (המבוסס על ספר כתוב היטב מאת ג'ורג' לה-פונטיין שניתן להשיגו רק בחנויות לספרים משומשים) מפיקה HBO, ערוץ כבלים. HBO לקחה בגדול את מקום הקולנוע העצמאי והלא-אולפני ותחת המנדט המשחרר הזה היא מפיקה סרטים שלא עושים חשבון. לאחרונה יש הצפה מסוימת בתחום הדי.וי.די של סרטי HBO, שזו חגיגה גדולה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
כריס כריסטופרסון (או קריס קריסטופרסון, כפי שמיברג קורא לו)
|
|
|
 |
|
 |
|
די מחרמן, הקריסטופרסון הזה
|
|
|
 |
|
|
|
עילה נוספת, עבור מי שזקוקים לקולבים כדי לתלות עליהם דיונים תרבותיים, היא העובדה שב-TCM מסתובב בחודשים האחרונים הסרט "פאט גארט ובילי הנער", בגרסת הבמאי סם פקינפה, בהשתתפות קריסטופרסון בתפקיד בילי וג'יימס קובורן המנוח בתפקיד גארט. נכון שבוב דילן כתב את המוזיקה לסרט וגם משתתף בו בתפקיד אורח קטן כאליאס, מכולתניק משליך סכינים שמצטרף לכנופיית הנער, אבל זה מבחינתי הבונוס. המהות היא שהמערבון המיתי הזה מ-1973 נחשב לאחת האמירות היותר משכנעות בז'אנר המערבוני. מה שאורי קליין מהארץ קורא, קינה לסוף עידן המערבונים.
קבעון פקינפה שלי מצטרף בסרט הזה לאחד התפקידים הגדולים שעשה קובורן, שגם לובש בו מעיל מטמטם בסגנון ניו-מכסיקו ולעובדה שהסרט מחקה את החיים וקריסטופרסון מת בסוף. אובססיות הן דבר בעייתי, שמסביר מדוע עליתי לקברו של בילי בוני, בפורט סאמנר, ניו-מכסיקו, שלוש פעמים בעשרים השנים האחרונות. אין עבורי רגע שליו ושלם יותר מהרגע שבו אני ניצב ליד הקבר ואוחז בגדר הברזל המקיפה אותו (הקבר נבזז פעמיים והגופה נגנבה והושבה). קריסטופרסון וקובורן שבו ושיתפו פעולה ב"פייבק", עם מל גיבסון, בו גילמו שני מאפיונרים בהיררכיה עוקבת שגיבסון מחסל במסגרת נקמה גורפת. בעולם מתוקן, אוסטרלי זעיר כגיבסון לא היה שורד את השילוב קריסטופרסון-קובורן.
ב"פלאשפוינט" יש את כל האטריבוטים התרבותיים שנחוצים לי: ברקע עלילתו נמצאת גרסת קונספירציה נוספת לרצח הנשיא קנדי ב-22 בנובמבר, 1963. יש בו טקילה, סכין "באק" מתקפלת, וויילד טרקי וג'ק דניאלס, ומשתתפים בו לצד קריסטופרסון – ברגע החזותי המהמם ביותר בקריירה שלו שנמשך כעשרים שנה – טריט וויליאמס המצוין והזנוח, ריפ תורן הנהדר וקווין קונוויי הג'ינג'י, ששמו לא יאמר לכם הרבה אבל תזהו אותו מיד בשל תרומתו השולית לסרטים גדולים. עוזרת לתחושת ההתעלות הכללית העובדה שוויליאמס נקרא בסרט וויאט.
"פלאשפוינט" הוא סרט רזה, מאובק וגרום, שבו מגלה קריסטופרסון, שוטר במשמרת הגבולות, ג'יפ קבור בחולות ובו שלד אדם, רובה צלפים ו-800,000 דולר. תעשו בעצמכם את ההקשרים. קריסטופרסון מגלה שנהג הג'יפ נהרג ב-22 בנובמבר, 1963. זה סרט ללא גרם אחד של שומן. הוא מתקדם במהירות, יורה לפני שהוא שואל שאלות ונחרץ בכל הקשור להתפתחות העלילה והדמויות. הוא גם כתוב טוב. מסוג הדיאלוגים המעלים חיוך ומזכירים ימים שתסריט היה צריך להיות כתוב היטב כדי להיות מופק. "ראיתי ארנב שיכול לדפוק סוס פוני בלי לעמוד על כיסא", היא שורה לדוגמא. זה נשמע הרבה יותר טוב שקריסטופרסון אומר את זה. כמו "אתה הגבר היחידי שאני מכיר שידפוק את החלום הרטוב של עצמו". כאשר קריסטופרסון אומר Much Obliged, שזו הדרך המתוקה ביותר לומר אני מודה לך, ומתרחק בהליכתו העצית, נדמה לי שאהבת הגברים הלטנטית שלי, צפה על פני השטח.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"Flashpoint", עטיפת הדי.וי.די
|
|
|
|
|
|
|
החלטות אומללות בתחום התספורת
|
|
|
|
|
|
|
בניגוד לדימוי שלו כאחד מפורעי החוק בחבורת נלסון, קאש וג'נינגס (ביחד הם היו ה"הייוויימן" שהדי.וי.די שלהם ראה אור לאחרונה), קריסטופרסון, יליד 22 ביוני 1937 (מזל תאומים) הוא גבר משכיל, עם תואר דוקטור שלמד באוניברסיטת אוקספורד על מלגת "רודס" היוקרתית ושירת בווייטנאם לפני שעלה על חולצת ג'ינס ומגפיים. את גב האלבום הראשון שלו כתב דילן. מה שגרם לקריסטופרסון להציע לפקינפה לשתף את דילן ב"פט גארט".
הוא לוחם עיקש בעד זכויות אדם. התנדב בניקרגואה ובכל מקום שבו דוכאו מהפכות עממיות בידי הקולניאליזם האמריקאי. הוא לא נטש עמדות מטיפניות ופשטניות לעתים, שדילן כותב באוטוביוגרפיה שלו, שמעולם לא רצה בהן וברח מהן כל עוד נפשו בו. קריסטופרסון חיבר את "אני ובובי מגי", שירו המפורסם ביותר, שזכה לתהילת עולם בביצוע ג'ניס ג'ופלין והגרייטפול דד. קריסטופרסון הנחה את מופע ההוקרה המגלומני שנערך לדילן ב-1992 במדיסון סקוור גרדן (טרם בדי.וי.די) וחיבק את שינייד אוקונור כאשר חמומי מוח גירשו אותה מהבמה.
עוד אני מתענג על "פלאשפוינט", התגנב העירה "אליס לא גרה כאן יותר" של מרטין סקורסזה. הסרט הזה, שנדמה היה כי איבד מחינו, לא הזדקן ביום. אלן ברסטין עדיין מצויינת בו בתפקיד האלמנה העוקרת מניו-מכסיקו לאריזונה בדרכה לקליפורניה ומוצאת אהבת אמת בזרועותיו החסונות של קריסטופרסון. צפיתי בסרט בחשש דרוך, שמא אתאכזב מהתפוררותו, והופתעתי לטובה. קריסטופרסון נכנס ל"אליס" בדקה ה-62, אבל הכריזמה שלו כובשת. גם באסון הקולנועי של מייקל צ'ימינו, "שערי החופש", עשה קריסטופרסון תפקיד מצויין, שגם הוא מאזכר את העובדה שהשחקן המצודד הזה סובל מהיסטוריה ארוכה של החלטות אומללות בתחום התספורת.
כמו קלינט איסטווד, הריסון פורד, רוברט רדפורד ואחרים, קריסטופרסון צריך לספק מענה ההולם את גילו המתקדם שלא על חשבון הכשרון והכריזמה. זה קשה. כל הנ"ל סובלים מהתמודדות בעייתית עם עידן הבלות. גם קריסטופרסון. מה שאמור לזרז בעלי עניין לשוב ולהתבונן בימיו ובסרטיו הגדולים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אלבומי הוקרה יכולים להיות ראויים
|
|
|
|
|
|
|
אלבומי מחווה והוקרה, לחיים או למתים, הם בדרך כלל עניין מגונה למדי. לרוב הם מהווים עילה והזדמנות פז למי שאסור להם להתקרב לאולפן הקלטות בימים כתיקונם, להתפלח דרך האבטחה, להחרים מיקרופון ולשיר למען מישהו או לזכרו. אלבום ההוקרה, קאנטרי-סטייל לאיגלז, היה נחות במיוחד. כמו גם אלבום ההוקרה לג'ון לנון. הקונצרט לזכר ג'ורג' הריסון, כמו הדי.וי.די המנציח אותו, היה נפלא. חוץ ממחצית השעה שהוקדשה לראווי שנקר ולצרצורי הסיטאר שלו. שיריו של בוב דילן השאילו עצמם בהתמסרות מובנית לכיסויי גוספל, אבל אלבום הרגאיי של שיריו היה התנכלות לאיש ולאגדה.
על רקע הרתיעה העקרונית שלי מרצון טוב שמשתבש בדרך, התחברתי ל"תהנה מכל כריך" ("Enjoy Every Sandwich"), אלבום משיריו של וורן זיבון המנוח שהגיע אלי השבוע, בחשדנות ראויה. לא הופתעתי לטובה – נדהמתי. האלבום הזה, המרכז משיריו הגדולים של זיבון, הוא הזיקוק הטהור והמדויק של רעיון ההוקרה. 14 השירים שנבחרו לכיסוי מייצגים גישה סלקטיבית ואקלקטית. למרות התנזרות מובהקת משיריו היותר מפורסמים, קאדר הרוקרים שהתאסף לחגוג את מורשתו המוזיקלית הנדירה של זיבון ולציין את החור שנפער בנשמתם עם מותו מסרטן ריאות בשנה שעברה, הוא אחד המרשימים שנאסף אי פעם סביב מצבה.
למרות איכותו הנדירה ומשב הכשרון וההשקעה שהוא מדיף, "תהנה מכל כריך" אינו חף משתי טעויות טרגיות: אדם סנדלר (למה, למען השם?) מדקלם בסגנון ראפר של לבקן יהודי את "זאבי האדם של לונדון" כמי שהושאל לרגע מסרט מעצבן נוסף עם ג'ק ניקולסון. ובילי בוב ת'ורנטון – שהיה חבר קרוב של זיבון – מדקלם בבאסו פרופונדו את "הרוח" עם מיטב הנגנים המנסים להציל את היומרה מקריסת מערכות טוטלית. אבל למה להיות קטנוני.
אלבום ההוקרה הנפלא הזה שואב אותך פנימה כמו קבר שיד של שלד מבצבצת ממנו ומבקשת ממך להצטרף כי יש מקום בארון. גם מתעבי האיגלז (מגמה ישראלית רווחת) יאלצו להודות שדון הנלי מעולם לא נשמע כה צרוד, מחוספס ומרגש כמו ב"מחפש לב" הפותח את האלבום. זה הנלי של "דספראדו" פלוס 30 שנות קילומטראג' ובלאי, במיקס גרום ופריך שאינו מעגל פינות ואינו לוקח שבויים. ג'קסון בראון ובוני רייט, גם הם חברים קרובים, קורעים את "Poor Poor Pitiful Me”.
בראון בקול ניחר ורייט בחארקות על גיטרה סלייד. הפרשנות של הוולפלאוארס ל"עורכי-דין, רובים וכסף", מרגשת ביופיה, כמו גם הפגישה המחודשת, אחרי הפסקה ארוכה, עם קולו החם של ג'ייקוב דילן, הסולן והבן. את השוסים הגדולים מספקים – איך לא – ברוס ספרינגסטין ובוב דילן – גמבינו וג'נובזה של הרוק האמריקאי. שניהם הוקלטו בהופעה חיה. ספרינגסטין עם חלק מהאי-סטריט בנד ודילן עם להקתו הקבועה בעשור האחרון. איפה שספרינגסטין מצליח תמיד לא לעורר חשש מוקדם מיכולתו הקולית המשובחת והייחודית ונותן גרסה אקוסטית משכנעת ל"הסעה שלי הגיעה" שבו התייחס זיבון למותו המתקרב, דאגה ועצבנות מלווים כל יציאה חדשה של דילן המקשיש. קשה לומר את זה מבלי להסגיר עמדת פתיחה, אבל קול החצץ הגרוס והמפויח של דילן עובר את המקור. חלק מהזמן כתב זיבון שירים שרק הוא הצליח לשיר. בעיקר בשל החלטה עקרונית שלא לחפש את המלודיות והליריות.
למרות המוניטין שלו, דילן התעקש תמיד להיות קומוניקטיבי. גם כשקולו בגד בו והסתיר את נטיותיו המלודיות. הוא מרים את "Mutineer" מהרף הגבוה שעליו השאיר אותו זיבון והוא עושה כן ללא המאמץ המאפיין את שירתו בשנים האחרונות. החבירה הנדירה בין דייוויד לינדלי, נגן מיתרים אמן, ובין הגיטרה המשובחת של ראי קודר, הופכת את "Monkey Wash Donkey Rinse" לאורגיית גיטרות מרובת סיפוקים. כדי לדלל את תחושת מועדון גיל הזהב – לא שיש לי בעיה עם זה – הוזמנו גם הפיקסיז להשתתף בהצדעה. מדהים לגלות עד כמה דומה קולו של חורחה קלדרון, שותפו לכתיבה של זיבון, לאייקון המנוח. חגיגה למוקירי זכרו והזדמנות למי שלא השגיחו בוורן זיבון בחייו.
"Flashpoint", די.וי.די
אמנים שונים, "Enjoy Every Sandwich"
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"Enjoy Every Sandwich", עטיפת הדיסק
|
|
|
|
|
|
|
מי ליכלך על ווילי?
|
|
|
|
|
|
|
ביום הבחירות באמריקה כתבתי כאן על ווילי נלסון. חלק מהמגיבים מיטיבי הלכת (במגפיים) כתבו שאני דינוזאור שתקוע בעבר וכי נלסון הוא ממש לא המילה האחרונה בקאנטרי (מה שלא אמרתי). על הרקע הזה קשה היה לי שלא לחייך בשביעות רצון כאשר חברת ליווייס, יצרני ג'ינס, העלתה השבוע פרסומת טלוויזיונית לקו אופנתי חדש\ישן שבה שר נלסון – במלוא קולו וריאותיו הנהדרות – את "את תמיד במחשבותיי" הוותיק. יכול להיות שזה אני או שאולי יודעים בליווייס ובבאומן-בר-ריבנאי מה טוב להם כאשר בחרו בנלסון הקשיש ולא בטרוויס טריט, ג'ון מייקל מונטגומרי, גארת' ברוקס או אלן ג'קסון?
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ווילי נלסון. צילום: אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
אזהרה
|
|
|
|
|
|
|
גידי אביבי, מבקר הרוק של "הארץ" ("גלריה"), הוא כותב סולידי, מאופק וחף מתככנות, כנגזר מההתנהלות המכובדת של עיתונו. אביבי אינו מישהו שהקורא מצפה ממנו שינגב בגב ידו זרזיף דם משפה שסועה ממהלומת אגרוף מילולי. בביקורת בשבוע שעבר על תקליטים חדשים של ג'ון פוגרטי ומרק קנופלר, חש כנראה אביבי חצוף ומתריס במיוחד, כאשר סיים את ביקורתו הפושרת על השניים וקבע שהם מתאימים למסיבות של דינוזאורים ואדם קדמון.
לא צריך להיות פרנואיד במיוחד כדי להבין למי כיוון אביבי. את פוגרטי פגשתי פעם בארוחת ערב בגבעות ברקלי ואת "סולטני הסווינג" של ה"דייר סטרייטס" תיארתי כשיר שגרם לי לעצור בצד הדרך, ללפות את ההגה ולתהות כיצד הפך קולו של בוב דילן לכה צעיר ונגינת הגיטרה שלו לכה משובחת. אני יודע מתי עוקצים אותי וממהרים להסתתר במרתף של בית שוקן. בהתחלה חשבתי להרים את הכפפה; להכניס לתוכה יד ולאגרף אותה; אבל בסוף החלטתי לרדת מזה. לא מתאים לי להתגושש עם אביבי על שרבוב נימה אישית בביקורת רוק של שני אלבומים לא מרתקים בעליל. אני שומר לעצמי – כמו שאול מופז – את הזכות, המקום והזמן להגיב בחומרה. לא בוער. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
