 |
/images/archive/gallery/204/815.jpg עבודה של ג'ונתן מיס
 |
|
|
| דמיאן הירסט, השרקן של אניטה פללי מת |
|
| פיל וגליה קולקטיב מדגימים כיצד הפך עולם האמנות לסופרמרקט אחד גדול, שלא לומר "כוכב נולד"
|
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
פיל וגליה קולקטיב
17/11/2004 10:22 |
|
|
|
|
|
|
|
ירידי אמנות נולדו מהמודל המצליח של "התערוכה הגדולה" של 1851, שנחשבה בזמנה לפלא השמיני של העולם בעיני המיליונים הגאים, כמעט שליש מכל תושבי הממלכה המאוחדת בזמנו, שהסתערו על הקריסטל פאלאס כאילו היה הדוכן של גוצ'י בהרודס ביום הראשון של המכירה המיוחדת של האביב. התערוכה הגדולה הייתה
מיזוג מושלם של אימפריאליזם ויקטוריאני ואמונה עמוקה בנשגבות הקידמה המדעית, וההמונים, שהגיעו בשירות רכבות מוזל מכל רחבי המדינה, סגדו לתצוגות הנרחבות של צמחים טרופיים מהודו ולחדר הקיטור שכלל תצוגה של המנועים החדישים ביותר.
רק אל אחד מולך ביד רמה מעל יריד האומנות של Frieze שהתקיים בריג'נטס פארק, לונדון, בחודש שעבר, והוא השוק. הלהט האידיאולוגי של התערוכה הגדולה הוחלף במקצועיות קרה, המכונות התעשייתיות הכבדות הוחלפו בקוביות משרדיות בנוסח IBM וקריאת ההתפעלות המשולהבות של ההמון ברשרוש עניבות משי.
כל זה לא אומר כמובן שאמנות ומסחר צריכים להיות מופרדים. ההפך הוא הנכון, רעיונות רומנטיים מוטעים כמו הסבל, האאוטסיידריות והעוני האינהרנטי של האמן דחקו את האמנות לשוליים ופגעו קשות בפוטנציאל החתרני באמת שלה. במובן הזה, ההצגה הכנה של ערך החליפין של האמנות ביריד מרעננת אל מול הכלכלה המוסווה של הגלריה, שמנהלת את עסקיה בחשאי במשרד האחורי ומתפרנסת בדרך כלל יותר ממסחר בציורים קלאסיים מאשר מהאמנות העכשווית האופנתית שהיא מציגה לפני הקהל הרחב.
כל מי שמכיר את העונג של קנייה לילית בסופרמרקט אירופאי ענקי לא יכול להתנגד יותר מדי לרעיון של סופרמרקט אמנות. אבל Frieze מרגיש כמו הסוג הלא נכון של שוק, הסוג הלא נכון של כלכלה. היריד הוא בהחלט לא חנות שכונתית עצמאית וידידותית, אפילו לא סופרמרקט בליל אמצע שבוע, אלא יותר חדר תצוגה ענק של איקאה – רפטטיבי, סינטטי ומואר בצורה לא נעימה – שבו חפצים דקורטיביים לבית נמכרים לזוגות חביבים מהפרברים במחירים סבירים.
השנה היתה רק שנתו השנייה של יריד האמנות של Frieze וכבר הוא נשלט על ידי שמות גדולים ועבודות מוכרות היטב. כמה מהם, כמו הגווארדיה הישנה של סלבריטאי האמנות הניו-יורקים – וורהול, נאן גולדין, סינדי שרמן וכו' – יוצגו על ידי שתים או שלוש גלריות כל אחד ויצרו קאנון פוסט-מודרני מקובע שלתוכו האמנים והגלריות הצעירות אינן מוזמנות. מעטים הצליחו לבלוט מעל ים הרפרודוקציות המפורסמות, הציור המתיילד ועבודות מרוקנות מתוכן של אמני ה-YBA המזדקנים: ג'ונתן מיסמפסל מפלצות ברונזה מפחידות ומצייר קנבסים ויקינגיים ענקיים שנראים כאילו הם צוירו על ידי להקת הבלאק-מטאל הנורווגית בורזום בחוף שטוף שמש בלוס-אנג'לס, ואלה שיקפו היטב את אווירת הקניות הניאו-פגאנית כמו טוטמים שבטיים חמורי סבר.
אולי בגלל הקיבעון המתסכל הזה בחר מספר לא מבוטל של אמנים לעסוק בתמה הציורית של חרא: לפחות שתי עבודות עסקו באופן ישיר בנושא וכמה אחרות פשוט נראו, באופן מילולי, כמו חרא. לצד מכונה שמחקה באופן משכנע למדי תנועות מעיים מגלריה אחת (וזאת אולי עבודת האמנות היחידה שזכתה להיות מוצגת גם ב-Frieze וגם בתוכנית הקאלט האנגלית "Eurotrash"), ניתן היה לראות אמנית מגלריה אחרת שבאמצעות דיאטה מיוחדת מאוזנת היטב, עשתה והציגה את צרכיה, שלמרבה הפלא לא הסריחו כלל, למרות שהאמנות ככלל כן.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עוד עבודה של ג'ונתן מיס, מתוך האתר הרשמי של האמן
|
|
|
 |
|
 |
|
מסכנים הסטודנטים לאמנות, חושבים שייצא מהם משהו
|
|
|
 |
|
|
|
אם המבקר האומלל לא חש סחרחר מהפיתולים האינסופיים של מסדרונות וקוביות משרדיות ממוספרות אולי התמזל מזלו והוא נתקל בצילומי ה"זנות" המפורסמים של קוזי פאני טוטי. אי אפשר שלא לתהות על ההבדל בין הפעם הראשונה שבה העבודה הזאת, שבה קוזי הצטלמה למגזיני פורנו רך והציגה את התוצאה ללא ידיעתם ב-ICAבשנת 76' כאמירה על היחסים הבעייתיים של מסחר ואמנות ובין הקישור שלה ליריד האמנות.
כשת'רובינג גריסל השתמשו בצילומים האלה במקור הם ביקרו את העוני הממוסד של האמן והשתמשו בכסף שקיבלו ממועצת האמנויות הבריטית כדי להקים תערוכה שתראה לפטרונים שלהם בדיוק מה הקבוצה חושבת על המשוואה הזאת של כסף בעבור אמנות ממוסדת. כמעט אף אחד מהאומנים שמשתתפים ב-Frieze לא מעז לבקר את המערכת ששמה אותם שם, והתוצאה היא מרגשת בערך כמו תוכנית גננות בטלוויזיה, עם הרבה קאנבסים צבעוניים נחמדים לתלות בסלון.
כמידי שנה בחודש אוקטובר אחזה כלונדון קדחת האמנות, ומסביב ל-Frieze צמחו אירועי לווין רבים שהתחרו בינם לבין עצמם על הכבוד המפוקפק לשעשע את הקבוצה האדישה למדי של אספנים, דילרים וגלריסטים שבעצמם נראו מאושרים למדי ללגום כמויות עצומות של קפה בכוסות חד פעמיות, לצעוק בצרפתית על האסיסטנטים המדוכאים שלהם ולא לזוז רחוק מדי מהקובייה המשרדית שלהם ב-Friez. חלק קטן מהם העיז וחצה את ריג'נטס פארק העצום לכיוון קמדן וביקר בגן החיות של לונדון שם התרחש בדיוק אותה עת יריד אמנות אחר שביקש לראות בעצמו אלטרנטיבה ל-Frieze.
למרות שבמבט ראשון הגלריות הקטנות ממזרח לונדון שהשתתפו ביריד האומנות ZOOהרגישו כמו ייצוג נאמן יותר של סצנת האמנות האמיתית של העיר, מבט נוסף הותיר את המבקרים מבולבלים מעט בנוגע לאלטרנטיביות האמורה. גם כאן, כמו בצד השני של הפארק, הוקמו דוכנים קטנים ומלאים בחפצי אומנות נאים למדי, ויכול להיות שכל מה שנחוץ הוא יותר מקומות מסוג זה שינהלו את שוק האמנות בצורה פתוחה לציבור כל השנה.
אבל גם בגן החיות של לונדון שררה אווירה של חוסר אונים: הדמוקרטיזציה של שוק האמנות זרקה אותה ממרומי הנשגבות הרומנטית אל הזירה הפרוזאית הרבה יותר של סקרי דעת קהל, טקטיקות שיווק וחסויות מסחריות. המטרה היא להשתלב בכוח, באמצעות תחבולות מאקיבלייניות, להתחנף, להתברג, לשחק עם הילדים הגדולים.
עולם האמנות מתפקד היום פחות או יותר על בסיס מודל ה"כוכב נולד" למיניו. 99 אחוז מאלה שמסיימים עם תואר באמנות לעולם לא יזכו עוד להציג למכור או ליצר חפץ אמנות אחרי תערוכת הסיום שלהם: אלה הם עשרות אלפי בעלי האשליות שמושפלים עד עפר באודישן הראשון. מעטים מצליחים להגיע בקושי עד למחנה הטירונות של הפרק השני ומעטים עוד יותר שורדים את הסדנאות, שיעורי הריקוד, הריבים והתככים, ומתוכם חמישה הופכים להיות Girls Aloud.
הנקודה היא שהתהליך המפרך הזה של סלקציה, שיפוט, עריכה ומקצוע הוא זה שמייצר משמעות בעבודת האמנות. יכול להיות ש-Girls Aloud בכלל מקשיבות בבית רק לאינדי קנדי, אבל בחוץ הן מה שהן כי ככה יצרו אותן. אלה בסופו של דבר השמות שיגידו לכם משהו באמנות, לא בגלל שהאמנות שלהם טובה יותר או רלוונטית יותר אלא בגלל שדרך תהליך השיפוט הזה העבודה שלהם קיבלה נפח, צורה והקשר. להגיד על משהו שהוא חשוב הרבה פעמים יהפוך אותו בסופו של דבר לחשוב. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
