תרבות NRG - "הזונה ממנזה", וודי אלן

ראשי > תרבות > פרקים נבחרים

"הזונה ממנזה", וודי אלן

בואו לטעום מסיפורו החרמני של הבמאי, כפי שמופיע ב"נוירוטיקה" - אנתולוגיית סיפורים אירוטיים של סופרים יהודים

דפדף בתרבות

וודי אלן
22/11/2004 16:35

כשאתה חוקר פרטי, אתה חייב ללמוד לפעול לפי החושים שלך. לכן, כשגוש של חמאה רוטטת בשם וורד בַּבּקוֹק נכנס למשרד שלי ושם את הקלפים על השולחן, הייתי צריך לסמוך על הצמרמורת הקרה שחלפה לאורך עמוד השדרה שלי.

"קייזר?" הוא אמר. "קייזר לוּפּוֹביץ?"

"זה מה שכתוב ברישיון שלי," הודיתי.

"אתה מוכרח לעזור לי. סוחטים אותי. בבקשה!"

הוא רעד כמו הזמר הראשי בתזמורת רומבה. דחפתי כוס לצד השני של השולחן וגם בקבוק ויסקי שאני מחזיק תמיד למטרות לא רפואיות. "אולי תירגע ותספר לי הכול על העניין."

"אתה... אתה לא תגלה לאשתי?"

"תבין אותי, וורד, אני לא יכול להבטיח שום דבר."

הוא ניסה למזוג כוסית, אבל היה אפשר לשמוע את צליל הנקישה מעבר לרחוב, ורוב הנוזל הגיע בסופו של דבר לנעליים שלו.

"אני אדם עובד," אמר. "תחזוקה מכנית. אני מייצר ומתַחזק זמזמי כיף. אתה יודע - הגימיקים הקטנים, הכיפיים האלה, שגורמים לאנשים שוק חשמלי כשהם לוחצים ידיים."

"אז מה?"

"הרבה מנהלים אוהבים אותם. במיוחד בוול סטריט."

"תגיע לעניין."

"אני נוסע הרבה. אתה יודע איך זה - בדידות. לא, לא מה שאתה חושב. תבין, קייזר, אני בעצם אינטלקטואל.

ברור, הבנאדם יכול לפגוש את כל החתיכות שהוא רוצה. אבל נשים משכילות באמת - את אלה לא כל כך קל למצוא בהתראה קצרה."

"תמשיך."

"בקיצור, שמעתי על הבחורה הזאת. בת שמונה-עשרה. סטודנטית ב´ואסאר´. מוכנה תמורת תשלום לבוא ולשוחח על כל נושא - פרוסט, ייטס, אנתרופולוגיה. להחליף רעיונות. אתה מבין למה אני חותר?"
"לא ממש."

"אני מתכוון, אשתי נהדרת, אל תבין אותי לא נכון. אבל היא מסרבת לדבר איתי על פאונד. או על אליוט. כשהתחתנתי איתה, לא ידעתי את זה. תבין, אני זקוק לאישה מגרה מבחינה שכלית, קייזר. ואני מוכן לשלם תמורת זה. אני לא רוצה קשר - אני רוצה חוויה אינטלקטואלית מהירה, ואחר כך אני רוצה שהבחורה תסתלק. בשם אלוהים, קייזר, אני נשוי באושר."

"כמה זמן זה נמשך?"

"שישה חודשים. בכל פעם שמתעורר אצלי הצורך, אני מטלפן לפלוסי. היא מדאם, בעלת תואר שני בספרות השוואתית. והיא שולחת אלי בחורה אינטלקטואלית, הבנת?"

מתברר שבאמת היתה לו חולשה לנשים מבריקות. ריחמתי על המסכן. שיערתי שיש ודאי הרבה טיפוסים שנמצאים במצבו, רעבים לקצת תקשורת אינטלקטואלית עם בנות המין השני ומוכנים לשלם הון תועפות תמורת זה.

"עכשיו היא מאיימת לספר לאשתי," אמר.


	"מולי עמדה בחורה ג´ינג´ית צעירה, ארוזה במכנסיים שלה כמו שני כדורים גדולים של גלידת וניל"


	"מי?" "פלוסי. שתלו מיקרופונים בחדר המלון. יש להם קלטות שבהן אני משוחח על ´ארץ ישימון´ ועל ´סגנונות של רצון רדיקלי´ ואיך להגיד, ממש חודר לעומקן של סוגיות מסוימות. הם דורשים עשרת אלפים דולר, או שיפנו לקלרה. קייזר, אתה חייב לעזור לי! קרלה היתה מתה אילו ידעה שהיא לא מגרה אותי כאן למעלה." הסיפור הישן של נערות הליווי. הגיעו אלי שמועות שהחבר´ה במפקדה עלו על משהו בנוגע לקבוצה של נשים משכילות, אבל עד כה כשלו המאמצים. "תשיג לי את פלוסי בטלפון." "מה?" "אני אטפל במקרה שלך, וורד. אבל אני לוקח חמישים דולר ליום פלוס הוצאות. תצטרך להתקין המון זמזמים." "לא בשווי עשרת אלפים דולר, אני בטוח," אמר בחיוך והרים את השפופרת כדי לחייג. לקחתי ממנו את השפופרת וקרצתי לו. התחלתי לחבב אותו. שנייה אחרי כן ענה קול רך, ואני אמרתי מה שהיה לי בראש. "אני מבין שאת יכולה לעזור לי בעניין שעה של שיחה טובה," אמרתי. "בטח, חמודי. מה בדיוק אתה רוצה?" "הייתי רוצה לדון במלוויל." "ב´מובי דיק´ או ברומנים הקצרים יותר?" "מה ההבדל?" "המחיר. זה הכול. על סימבוליזם יש תוספת." "כמה זה יעלה לי?" "חמישים, אולי מאה ל´מובי דיק´. אתה רוצה דיון השוואתי - מלוויל והות´ורן? אפשר לארגן את זה במאה." "המחיר בסדר," אמרתי לה ונתתי לה מספר חדר ב"פלאזה". "תרצה בלונדינית או ברונטית?" "תפתיעי אותי," אמרתי וניתקתי. התגלחתי ושתיתי במהירות קפה שחור בזמן שעברתי על סדרת תקצירים מקולג´ "מונארך". בקושי עברה שעה, וכבר דפקו על הדלת. פתחתי, ומולי עמדה בחורה ג´ינג´ית צעירה, ארוזה במכנסיים שלה כמו שני כדורים גדולים של גלידת וניל. "הֵי, אני שֵרי." הם ממש ידעו לקלוע לפנטזיות שלי. שיער חלק ארוך, תיק עור, עגילי כסף, בלי איפור. "אני מופתע שלא עצרו אותך כשנכנסת למלון בלבוש כזה," אמרתי. "הבלש המקומי מסוגל בדרך כלל להבחין באינטלקטואלית." "שטר של חמישה דולר מרגיע אותו." "נתחיל?" אמרתי והצבעתי על הספה. היא הדליקה סיגריה וניגשה ישר לעניין. "לדעתי נוכל לפתוח בזה שנתייחס אל ´בילי באד´ כהצדקתו של מלוויל לדרך ההתנהגות של אלוהים כלפי האדם,ce pas est’n?" "אבל באופן מעניין, לא במשמעות שנתן לכך מילטון." בילפתי. רציתי לראות אם היא תיענה לאתגר. "לא. ´גן העדן האבוד´ חסר את התשתית הפסימית." היא נענתה. "נכון, נכון. בחיי, את צודקת," מילמלתי. "אני סבורה שמלוויל מאשש את יתרונות התום באופן נאיבי ועם זאת מתוחכם - אתה מסכים?" נתתי לה להמשיך. בקושי בת תשע-עשרה, אבל כבר סיגלה לעצמה את המיומנות הנחושה של הפסבדו-אינטלקטואלית. היא בירברה את דעותיה בשטף, אבל הכול היה מכני. בכל פעם שהצעתי תובנה כלשהי, היא זייפה תגובה, "הו, כן, קייזר. כן, חמודי, זה עמוק. הבנה אפלטונית של הנצרות - למה לא הבחנתי בה עד עכשיו?" שוחחנו כחצי שעה, ואז היא אמרה שעליה ללכת. היא קמה, ואני הנחתי עליה שטר של מאה. "תודה, מותק." "יש עוד הרבה במקום שממנו הוא בא." "מה אתה מנסה להגיד?" עוררתי את סקרנותה. היא חזרה והתיישבה. "נניח שהייתי רוצה... לארגן מסיבה?" אמרתי. "כאילו, איזה מין מסיבה?" "נניח שהייתי רוצה פרשנות של נועם חומסקי משתי בחורות?" "וואו." "אם את מעדיפה לעזוב את זה..." "תצטרך לדבר עם פלוסי," אמרה. "זה יעלה לך הרבה." זה היה הזמן לפעול. נופפתי בתג החוקר הפרטי שלי והודעתי לה שזאת פשיטה. "מה?!" "אני מהמשטרה, בובה, ודיון על מלוויל תמורת תשלום נחשב לסעיף 802. את עלולה לשבת בכלא." "מנוול!"


"נוירוטיקה". צילום: עטיפת הספר


	"הייתי זקוקה למזומנים. חברה אמרה לי שהיא מכירה אדם נשוי אחד שאשתו לא ממש מעמיקה"


	"עדיף שתודי, מותק. אלא אם כן את רוצה לספר את הסיפור שלך במשרד של אלפרד קאזין, ואני לא חושב שהוא ישמח במיוחד לשמוע אותו." היא פרצה בבכי. "אל תסגיר אותי, קייזר," אמרה. "הייתי זקוקה לכסף כדי להשלים את התואר השני. בקשת המלגה שלי נדחתה. פעמיים. הו, אלוהים." הכול יצא החוצה - הסיפור כולו. ילדות בסנטרל פארק וֵסט, קייטנות סוציאליסטיות, אוניברסיטת "ברנדייס". היא דמתה לכל הגברות שעמדו בתור לתיאטרון "אלגין" או "תַליה", או רשמו בעיפרון את המילים "כן, נכון מאוד" בשולי איזה ספר על קאנט. אלא שאי שם לאורך הדרך היא פנתה לכיוון הלא נכון. "הייתי זקוקה למזומנים. חברה אמרה לי שהיא מכירה אדם נשוי אחד שאשתו לא ממש מעמיקה. הוא היה בקטע של בלייק. היא לא יכלה לספק את הסחורה. הסכמתי, אמרתי שתמורת תשלום אני מוכנה לדבר איתו על בלייק. בהתחלה חששתי. חלק גדול זייפתי. לא היה לו אכפת. החברה שלי אמרה שיש אחרים. ודאי שנתפסתי בעבר. מצאו אותי קוראת את ´קומנטֵרי´ במכונית חונה, ופעם עצרו אותי וערכו עלי חיפוש בטנגלווד. בפעם הבאה אני כבר לא אצליח להתחמק." "אז קחי אותי לפלוסי." היא נשכה את שפתה ואמרה, "חנות הספרים של קולג´ ´האנטר´ היא הכיסוי." "באמת?" "כמו סוכנויות הימורים שיש להן בחזית כאילו מספרה לגברים. אתה תראה." ערכתי שיחה קצרה עם המפקדה, ואחר כך אמרתי לה, "אוקיי, מותק. את משוחררת. אבל אל תצאי מהעיר." היא קירבה את פניה אל פני בהכרת תודה. "אני יכולה להשיג לך תמונות של דווייט מקדונלד בערבי קריאה," אמרה. "בפעם אחרת." נכנסתי לחנות הספרים של קולג´ "האנטר". המוכר, גבר צעיר בעל עיניים רגישות, ניגש אלי. "אפשר לעזור לך?" שאל. "אני מחפש מהדורה מיוחדת של ´פרסומת לעצמי´. אני מבין שהמחבר הדפיס כמה אלפי עותקים מצופים בריקוע זהב, לידידים." "אני אצטרך לבדוק," אמר. "יש לנו קו טלפון ישיר לביתו של נורמן מיילר." נעצתי בו מבט. "שֵרי שלחה אותי," אמרתי. "אה, אם ככה, גש לאחור," אמר. הוא לחץ על כפתור. קיר של ספרים נפתח, ואני נכנסתי כמו כבשה תמה לתוך ארמון התענוגות השוקק של פלוסי.


וודי אלן. צילום: אי-פי


	"ואחר כך מזייפת התאבדות לפי בחירתך"


	טפטים אדומים עם תבליטים ועיצוב ויקטוריאני יצרו את האווירה. נערות חיוורות ועצבניות במשקפיים שחורי מסגרת ושיער גזוז היו שרועות פה ושם על ספות ועילעלו בקלאסיקה של הוצאת "פינגווין" באופן מתגרה. בלונדינית קרצה אלי בחיוך רחב, הינהנה לעבר חדר בקומה השנייה ואמרה, "ולאס סטיבנס, מה דעתך?" אבל לא היה מדובר בסתם התנסויות אינטלקטואליות - הן סחרו גם בהתנסויות רגשיות. תמורת חמישים דולר, נאמר לי, אפשר "לתקשר בלי להתקרב". תמורת מאה דולר היתה נערה מלווה לך את תקליטי ברטוק שלה, סועדת בחברתך ואחר כך מרשה לך להסתכל בזמן שהיא חוֹוה התקף חרדה. תמורת מאה וחמישים דולר יכולת להאזין לרדיו בחברת תאומות. בשלושה שטרות יכולת לקנות את כל החבילה: ברונטית יהודייה רזה היתה כביכול מתחילה איתך במוזיאון לאמנות מודרנית, מרשה לך לקרוא את עבודת המאסטר שלה, מערבת אותך בריב קולני אצל "איליין" על תפיסתו של פרויד לגבי נשים, ואחר כך מזייפת התאבדות לפי בחירתך - ערב מושלם לטיפוסים מסוימים. עסק נחמד. עיר נהדרת, ניו יורק. "מוצא חן בעיניך?" שאל קול מאחורי. ולפתע מצאתי את עצמי עומד פנים אל פנים מול הלוע המסוכן של .0.38 אני אדם בעל קיבה חזקה, אבל הפעם היא התהפכה כהוגן. זו היתה פלוסי בכבודה ובעצמה. הקול היה זהה, אבל זה היה גבר. פניו היו מוסווים במסכה. "בחיים לא תאמין," אמר, "אבל אין לי אפילו תואר מקולג´. זרקו אותי בגלל ציונים נמוכים." "בגלל זה אתה לובש את המסכה הזאת?" "תיכננתי מזימה מסובכת להשתלט על מוסף הספרים של ה´ניו יורק טיימס´, אבל בשביל זה הייתי צריך להתחזות לליונל טרילינג. נסעתי למקסיקו כדי לעבור ניתוח. בחוארז יש רופא שמעניק לך תווי פנים של טרילינג תמורת תשלום. משהו השתבש. יצאתי עם פרצוף של אודן ועם קול של מרי מקארתי. ואז התחלתי לפעול בצד האחר של החוק." במהירות, עוד לפני שהספיק ללחוץ באצבעו על ההדק, נכנסתי לפעולה. הנפתי קדימה את מרפקי לעבר לסתו, ובשעה שהוא נפל לאחור תפסתי באקדח. הוא נחת על הרצפה בכבדות. הוא עדיין ייבב כשהמשטרה הגיעה. "כל הכבוד, קייזר," אמר סרג´נט הולמס. "כשאנחנו נסיים עם הברנש הזה, האף-בי-איי רוצים להחליף איתו מילה. עניין קטן שקשור לכמה מהמרים ולעותק חתום של ´התופת´ של דנטה. קחו אותו מכאן, בחורים." בהמשך אותו הלילה קפצתי לבקר קליינטית ותיקה שלי, גלוריה. היא היתה בלונדינית. סיימה תואר בהצטיינות. ההבדל הוא שהיא למדה חינוך גופני. איזה כיף. "נוירוטיקה - סופרים יהודים כותבים אירוטיקה", עורך: מלווין ג'ולס באקט, זמורה ביתן