 |
/images/archive/gallery/108/989.jpg פרנץ פנון.
צילום: ארכיון  |
|
|
| נדרשת אומה של מיליונים כדי לעצור אותנו |
|
| פרנץ פנון הוא ההוגה המכונן שהניח כמה מהיסודות הנפיצים ביותר לדיון על כובשים ונכבשים, כושים ומזרחים דפוקים |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
פוריה גל
24/11/2004 15:59 |
|
|
|
|
|
|
|
"האדם השחור נדרש להיות כושי טוב. מרגע שהדבר מוסכם, השאר בא מעצמו. ממש כשם שיהודי שמבזבז כסף בלי חשבון הוא חשוד, כדאי גם להשגיח על השחור שמצטט את מונטסקייה... מחוץ לחוגים
האוניברסיטאיים עדיין חי צבא של מטומטמים: מה שחשוב זה לא לחנך אותם, אלא לגרום לשחור לא להיות עבד לארכיטיפים של הלבנים".
את הדברים האלה כתב פרנץ פנון בספרו "עור שחור, מסכות לבנות" (ספרית מעריב) שראה אור בצרפת ב-52' (ויוצא עכשיו לראשונה בתרגום עברי). פנון - רופא, פסיכואנליטיקן וחוקר בן האיים האנטיליים שחי בצרפת, החליט לפרק את מטען חומר הנפץ של הגזענות של האדם הלבן כלפי האדם השחור, בספר שהפך לסוג של תנ"ך ביחסי שחורים לבנים ופוסט קולוניאליזם. למעשה, שני עשורים לפני שאדוארד סעיד טלטל את העולם האקדמי עם ה"אוריינטליזם", מה שנתפס כפענוח המשמעותי ביותר של יחסי אירופה והלא אירופאים, כבר עסק פנון במנגנוני הדיכוי והשליטה של הכובש על הנכבש, ובהשפעת היחסים האלה על הסובייקט של הדיכוי.
אבל מה שמרתק בפנון, מעבר להגותו, הוא סיפור חייו, הקרקע הביוגרפית שהצמיחה את הניתוחים האלה: פנון לא שרד יותר מ-36 שנה, אך בשנותיו הקצרות הללו הספיק לקנות את מעמדו כהוגה המרכזי של הפוסט- קולוניאליזם, ונודע כפילוסוף של האלימות. אמנם מדובר בתואר מפוקפק משהו בימים אלה, שבהם הטרור של אל-קאעידה מפזר עננים של אימה בשמי העולם המערבי, ובכל זאת, תרומתו של פנון למאבקי שחרור ברחבי העולם הייתה עצומה.
האלימות, גרס, היא הדרך היחידה של הנכבש לא רק למרוד ולהשיג עצמאות לאומית, אלא גם לשקם את הדימוי העצמי שלו, את תודעת הנכבש שלו, אחרי שנים של כתישה תחת גלגלי העם המדכא. החומרים שבהם השתמש לכתיבה היו חייו כיליד מרטיניק שהיגר לצרפת, שם למד פסיכיאטריה והתערה בחברה הגבוהה הצרפתית. אבל לא רק יחסי שחורים-אירופים העסיקו אותו, אלא יחסי מדכא-מדוכא בכלל. בעת מלחמת העצמאות של אלג'יר הוא שימש כמנהל בית חולים פסיכיאטרי באלג'יר, ונחשף שם לרזי החיים תחת הכיבוש הצרפתי. הוא זועזע קשות מסיפורי מטופליו על רופאים צרפתים המשתפים פעולה עם הצבא בעינוי נחקרים. כמי שבימי מלחמת העולם השנייה שירת בצבא הצרפתי, הביאה אותו הסיטואציה הקונקרטית לחצות את הקווים, ולתמוך במורדים האלג'יראים. באותם ימים התמסר לכתיבת ספרו "האומללים עלי אדמות" ("The Wreched of the Earth") שם פיתח את התיאוריה של אלימות כדרך לשחרור.
הספר הזה, בצירוף התפנית המעשית הקיצונית שקיבלו חייו כשהצטרף למדוכאים, הפך אותו לאחד ההוגים הבולטים של המהפכנות והמרד במאה העשרים, ולגורו של מהפכות רדיקליות בכל העולם. הגותו השתרשה והשפיעה מאוד על חוגי השמאל החדש בשנות השישים: על חסידי הסיקסטיז, תנועת ה"פנתרים השחורים" בארה"ב, המאבקים לעצמאות בדרום אמריקה והפנתרים השחורים בשנות השבעים בישראל. באופן לא מפתיע חלחלה הגותו גם אל הבסיס התיאורטי של תנועת הפת"ח ובהמשך ללוחמת הגרילה של החיזבאללה.
פנון גם היה מראשוני המבקרים של היורוצנטריזם, תפיסת עולם המציבה את אירופה והערכים האירופיים במרכז: הוא קרא לעמים הלא-אירופיים, השחורים והמוסלמים שבצפון אפריקה, להשתחרר מסד הכובש המדכא – לא רק מהבחינה המעשית, הפרקטית, של השגת עצמאות, אלא בעיקר מהבחינה המנטאלית. האלימות, מבחינת פנון, הנה כלי להזדככות של הנכבש, יציאה מעבדות תודעתית ומרגש הנחיתות המלווה את הסובייקט הנכבש אל מול תרבות שלטת, לכאורה נעלה ורמה יותר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"עור שחור, מסיכות לבנות". צילום: עטיפת הספר
|
|
|
 |
|
 |
|
השפה כאמצעי להפגנת שליטה בתרבות
|
|
|
 |
|
|
|
פנון גם התייחס להיבט הנפשי של הקולוניאליזם ושל הכיבוש. הוא תיאר שלושה שלבים בהתפתחות האינטלקטואל הנתון בכבלי הקולוניאליזם: בשלב הראשון הוא סובל מניכור ומעריץ את תרבות הכובש, ובהתאמה, סובל מרגשי נחיתות בנוגע למוצאו ומדימוי עצמי מרוסק. בשלב השני הוא מגלה היבטים מודחקים בתרבות העממית הכבושה, ופועל לגאולתה על ידי עיסוק בפולקלור. בשלב השלישי מתפתחת המודעות לתוצאות הכיבוש, מה שהופך אותו כשיר למאבק להשגת זכויותיו מחדש.
שני ספריו, "האומללים עלי אדמות" ו"עור שחור, מסכות לבנות" נחשבים עד היום כטקסטים המכוננים של מחאה והתנגדות בעולם. כמה מהטיעונים שלו נשמעים היום לכל סטודנט למדעי המדינה כמו סיסמאות קלושות ומובנות מאליהן, אבל קשה להתעלם מכך שבשנות החמישים הם נחשבו למאירי עיניים ממש. יחד עם זה, הטיפול שלו בסוגיית הגזענות הוא טיפול חדשני ומהפכני, אפילו היום. כפסיכיאטר, נקודת המבט שלו היא בעיקר פסיכולוגית, ששמה במרכז את הסובייקט של מערכת היחסים הכה בלתי שוויונית. הוא מניח בצד את הניתוחים הפורמאליים, אינו עוסק ביסודות הגזענות או במקורותיה, ואינו מתעכב בדרך כלל על המבנה הנפשי של המדכא. תכלית מחקרו היא הסובייקט השחור, סובייקט הגזענות שהלבן הוא מחוללה, וכיצד ובאיזה אופן הוא מושפע מכך. הוא בוחן את אחיו השחורים מבעד לכפפות המטפל, לא בלי חמלה, אבל גם בלי הנחות, כשהשאלה המרכזית המטרידה אותו היא אילו פתולוגיות נפשיות נרקמות בנפשו כתוצאה מהמפגש איתה.
בצרפת של שנות החמישים שררה כלפי השחורים שהתערו גזענות מעודנת, מוסווית, כמעט אמפטית – ולכן מסוכנת יותר, ומסגירה אמיתות נוקבות הרבה יותר מהגזענות הגלויה והאלימה של מכות וקללות. פאנון מאבחן את היחס אל השחורים כאל סוג של ילדים, שלב בדרך מהקוף אל האדם הלבן. לכאורה עדיין עילגים, עדיין לא קנו להם אחיזה בתרבות הצרפתית האינטלקטואלית, גם אם בפועל הם אוחזים בתארים או בעמדות נכבדות. מה שנקרא, "שוורצע, על אף שתורבת, שוורצע הוא".
בפרק הראשון ב"עור שחור, מסכות לבנות", הוא מתאר את השפה כאמצעי להפגנת שליטה בתרבות, כאמצעי להפגנת התערות מוחלטת של "הכושי" בתרבות הדומיננטית. הוא מדגים כיצד פונים צרפתים ותיקים לשחורים בעגה משובשת כאמצעי לא מודע של שליטה ושל קיבוע הכושי במקומו. מה שמתחולל בנפשו של השחור המהגר, ולא חשוב כמה למד והשכיל לרכוש את הכלים של האינטליגנציה הצרפתית, הוא פיצול בין היותו שחור-בין-לבנים, לבין היותו שחור בקרב שחורים כמוהו. התסביך הזה לובש אינספור צורות, כמו למשל גזענות והתנשאות פנים-גזעית של השחורים ה"לבנים" והמשכילים יותר כלפי הנחותים מהם (במקרה הזה, של בן מרטיניק כלפי ידידו הסנגלי), או למשל התנשאות והתנכרות של השחור החוזר למולדתו, במקביל להערצה שהוא מקבל מבני משפחתו והסובבים אותו ש"נשארו מאחור".
בכל מה שנוגע להתערות של השחור בחברה הצרפתית, צוברת הפתולוגיה הזאת התנהגויות חברתיות מובהקות ולעתים מבזות: הוא יאמץ פריטי לבוש וגינונים צרפתיים בצורה מוגזמת, וישלב בדיבורו ניים דרופינג ומאפייני שפה גבוהה צרפתית גם שלא לצורך, גם אם הדבר נראה מגוחך. השחור לומד לראות את עצמו מבעד לעיניו של הלבן, שמאשרר את קיומו – מה שמזכיר קצת את אלי מנשה מ"בנות בראון", לא? או את הגיחוכים למראה מרוקאי בן חמישים שהתחיל לדבר "גבוהה גבוהה"? ואפילו מזכיר טיפ טיפה את חוסר הנכונות בחוגים מסוימים לקבל אנשים כשלמה בן עמי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פרנץ פנון
|
|
|
|
|
|
|
ההשתכנזות של השחור
|
|
|
|
|
|
|
גם הגזענות וההתנשאות התוך-גזעית או התוך-עדתית מוכרת לנו ממחוזותיה הקסומים של מדינת ישראל, מעין מידרג פנימי של עדתיות שנושאים המזרחים בינם לבין עצמם: המרוקאי-סכין של שנות החמישים נתפס כיותר מסוכן ומרתיע מהתימני הצייתן, הטוניסאי נאור מהמרוקאי, העיראקי כמשכיל מכל השאר והפרסי כמחוז נידח שהשתרבב בטעות לקטגוריה – כך, לפחות בעיני הדוברים עצמם.
ה"השתכנזות" של השחור בצרפת היא בעיני פנון סוג של פתולוגיה המוזנת מרגש נחיתות ומהקומפלקס של יחסי שחורים-לבנים בעידן הפוסט קולוניאליסטי. אין הוא שופט לרעה את עצם ההתערות בתרבות הצרפתית אלא את הנזקים הנפשיים שנגרמים כתוצאה מהתהליך הזה. פנון גם אינו עוסק בגילוייה החיצוניים והפורמאליים של הגזענות, כמו ייצוג שחורים בעמדות מפתח או בקרב העשירונים העליונים. העניין שלו הוא בתודעה המתעצבת לנוכח הקונפליקט, בתודעה הנמעכת לעתים תחת הכובד של סטריאוטיפים עתיקים אך שימושיים. הוא מזהיר מפני התופעה הריאקציונרית של שחורים מסוימים, שחוזרים אחרי ההתנגשות עם הלבנים אל הבית, ומבקשים לחפש אחר "הזהות השחורה". גישה זאת, הוא אומר, מוותרת על ההווה והעתיד למען עבר מיסטי. הפיתרון שלו למצב המורכב הזה הוא המודעות, שהוא ניסה ליצור ולפתח בספר הזה: מודעות שתמנע מהשחור להפוך קורבן של ארכיטיפים וסטריאוטיפים שהלבן משליך עליו בבלי דעת.
ואילו באדפטציה ישירה למצב אצלנו: כשהוקמה "הקשת הדמוקרטית המזרחית" באמצע שנות התשעים, התמקד המאבק שלה בעיקר בהיבט הפורמאלי, בשאלת ייצוג מזרחים בעמדות כוח, ובמישור החוקתי (מאבק הקרקעות וחוק הדיור הציבורי). ההיבט הפסיכולוגי והתודעתי של מזרחים בישראל נותר מוזנח יחסית, בין השאר מכיוון שהתודעה של המזרחי בישראל עדיין מנומנמת, או לא מעוניינת. בדיונים פנימיים או בראיונות לעיתונות אמנם עסקו חברי הקשת במישור התודעתי של הדיכוי. משפטים כמו "כשהייתי בא הביתה ושומע אום כולתום הייתי צועק על ההורים שלי ומבקש מהם להנמיך, שלא ישמעו השכנים" עלו לא פעם וכבר הפכו למנטרה על גבול הקלישאה. ועדיין, בכל מה שקשור לפעילות הציבורית של הקשת, ההיבט הזה לא זכה לדחיפה, בעיקר בגלל שהבעיה העדתית בישראל היא הרבה יותר מורכבת.
בניגוד למקרה המיוחד של שחורים מול לבנים, שנשען על היסטוריה של דיכוי חד משמעי ואובייקטיבי, בישראל תמיד היה שוויון על פי חוק, לצד המיתוסים מרטיטי הלב של "כולנו יהודים... לכולם היה פה קשה בשנות החמישים... הגורם לפערים הוא כלכלי ולא עדתי.... תגידו תודה שהצלנו אתכם מהנחשלות... מי שרוצה מצליח" ועוד כהנה וכהנה אמרות שפר שמאמצים לעתים המזרחים עצמם. אין ספק אם כן שהמקרה הישראלי מסובך הרבה יותר, והעיסוק בפסיכולוגיה של המזרחי שנכתש בגלגלי כור ההיתוך והפנים את הסטריאוטיפים אודותיו, זוכה רוב הזמן לתשובות בנוסח "אה, יש לך רגשי נחיתות". ועדיין, מעבר לחשיבות התיאורטית וההיסטורית של הספר, חלקים ממנו עדיין רלוונטיים למציאות הנוכחית בישראל. לתשומת לב הקורא המסור השר מאיר שטרית, שעדיין מפטפט לפעמים על כלבתו הלובשת ורסאצ'ה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
