 |
/images/archive/gallery/209/612.jpg אדם.
צילום: קארין בר  |
|
|
|
|
| אדם, אליל הבנות הכי חם באייטיז, נותן בקאמבק מינורי. לכבוד זה הוא מפטפט על ההצלחה, הכישלון והזהות המינית |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
שי להב
27/11/2004 13:58 |
|
|
|
|
|
|
|
הזמר אדם אינו זוכר דבר מקורותיו עד לגיל בר המצווה. אצל אחותו הגדולה הנתק מהותי עוד יותר. קו הזינוק של הזיכרון שלה משורטט רק מגיל 17. שניהם, אליבא דפסיכולוגים, הדחיקו את ימי בחרותם, כתוצאה מחיים משותפים עם אמא הסובלת ממניה דפרסיה קשה. אם שיחסי הגומלין המורכבים בינה ובין בנה המפורסם עדיין מוסיפים להתקיים, גם חמש שנים אחרי שהלכה שעולמה בעקבות מחלה קשה, ואפילו משליכים על הקריירה העכשווית שלו. ליתר דיוק, היעדר הקריירה.
"אמא שלי ביקרה אותי המון אחרי מותה", הוא מסביר. "הפעם האחרונה שראיתי אותה היתה אחרי שיצאתי מבית החולים, בעקבות דלקת קרום המוח שחטפתי וכמעט גמרה אותי. לא יכולתי ללכת כמעט כשיצאתי. ידידה שלי היתה איתי, תמכה בי ועזרה לי להיכנס למיטה. שכבתי, עצמתי עיניים, פתחתי אותן וראיתי את אמא שלי יושבת לידי. זה קרה לי איתה המון פעמים, אבל זו היתה הפעם הכי מוחשית. מרוב בהלה, לקח לי שתיים וחצי שניות להגיע לסלון, למרות שבקושי זזתי. מאז, היא באה רק בחלומות, אבל זה כבר לא זה. המוות שלה גרם לי למשבר מאוד קשה, לבור שאי אפשר למלא אותו. ובעיקר, הכניס אותי לפרופורציה מטורפת בקשר לחיים. פתאום קלטתי שהם לא מסלול ריצה. צריך לעשות בכל תקופה את מה שבא לך, ולקבל את התוצאה המקסימלית בכל רגע נתון. זאת אומרת - אם אני רוצה לייצר להיט, אז אני יכול רק להקליט אותו ולקוות לטוב. לא להיכנס עוד פעם לריצה
הזו של פרומושן, מצעדים ומתח. אם יצליח, נהדר. לא יצליח, גם בסדר".
וכך, אחרי למעלה משש שנים של התנזרות מאולפני הקלטות, אדם שב אליהם כדי להקליט שיר אחד,
גרסת כיסוי ל"סוס מעץ" של נורית גלרון. על הקנה יש לו כבר שניים-שלושה שירים הממתינים לתורם. לא בוער. קאמבק? נו, טוב. אם אתם מתעקשים על כותרת. אבל באותיות קטנות. הסתלקותה של אמו מן העולם טלטלה את עולמו של הזמר למרות, ואולי בגלל, שהיחסים ביניהם היו רחוקים מלהיות אידיליים לאורך השנים. קטעי הניתוק הארוכים, המריבות והבריחות מהבית טורדים את נשמתו ללא הרף, אפילו כשהוא צופה בסרט אמריקני סוג ג'.
"לפני כמה ימים ישבתי פה בסלון בשלוש בבוקר", הוא משחזר, "ראיתי סרט מזעזע, על בת שנותקה מהאמא שלה והן נפגשות אחרי שלוש שנים. בסצנה של המפגש אני פתאום הרטבתי את השטיח, שאתה לא מאמין. כל העבודה שאתה עושה המון זמן כדי לטייח את הכאב מתפוצצת לך בפנים. ואז אתה שוב קולט שכל מה שהיה לך איתה לא יקרה שוב. אף אחד בחיים לא יאהב אותי ככה. אפילו לא דומה. אתה מבין שאין. אין יותר. אתה יודע את זה בוודאות. אני עובד מלא עם אנשים צעירים, וכל פעם שאני רואה את הסימפטומים שלהם עם האמא, אני אומר להם: 'אם אתה רוצים בגרות יותר שלווה עם עצמכם, תקריבו עכשיו. אחרת זה חוזר בהפוכה'. ככל שהיו לך יותר בעיות עם ההורים בחייהם, ככה החור הזה הורג אותך יותר אחר כך".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אדם, בימי הזוהר
|
|
|
 |
|
 |
|
"נשברתי אולי רק מאהבה"
|
|
|
 |
|
|
|
- אתה מדבר על רגשות אשמה?
"לא. הייתי לא בסדר, אבל לא אשם. היום, ממרום גילי, קשה לי לבקר את עצמי בגיל 21. אבל זה לא עוזר להרגשה, ממש לא. אני חושב שעשיתי את מה שרוב האנשים עושים, וזה לברוח מהכאב ראש של ההורים. ככל שהכאב ראש גדול יותר, הבריחה יותר קיצונית, ואז נוצר מצב של נתק. זה נתק שמרגיע רק את הסיטואציה, אבל יוצר פער מטורף בקרבה ביניכם. אמא נתנה לי המון סיבות להיות לידה, אבל גם המון סיבות לברוח. כשאתה כועס נגיד על אשתך, יש את החלל שבו אתה אומר, 'זין על מה שהיא חושבת', ואז חוזר בערב והכל עובר. המצב של ההרפיה מגיע מהר. איתה זה היה אחרת. הפערים היו של תקופות ארוכות. אי אפשר היה לפתור את הבעיה, ובכל פעם היינו מתחברים מחדש, בלי לדבר על
זה".
- הנתק היה תמיד כתוצאה מהמצב הנפשי שלה?
"ככה חשבתי אז. היום, אחד התסכולים הכי גדולים שלי זה שאולי גם אני הייתי אשם. אבל מי יכול להיות סבלני לאמא? הרי היא צריכה להיות סבלנית אלי, לא להפך. אז זה היה אלמנטרי לא לענות לה לטלפונים. ושתבין, אנחנו מדברים על האמא הכי אהובה בבית ספר. אבל בגלל הבעיות שהיו לה, אני, אחותי, אבא שלי, נחשפנו להמון מצבים שיצרו בעיות. אחותי חטפה הכי קשה. היא לא מצליחה לבכות
על הקבר שלה, עד היום. הדברים היחידים ששנינו זוכרים בכל זאת מהילדות זה הקטעים הלא טובים.
"תקרא להם טראומות. החלק הקשה הוא שגם כשהיא הלכה, לא היתה אפילו לרבע שנייה תחושת הקלה. כי כשהיא נמצאה, לא הבנתי כמה שהיא היתה אישה גדולה, ופשוט חולה. כשהיא הלכה נוצר בור שלא יכולתי להבין. זה היה האין הראשון שנאלצתי להתמודד איתו ברמות מוחלטות. היו אהבות שנגמרו, כספים שהלכו, חברים שמתו, קריירה שדעכה. אבל בכל ה'אינים' בחיים, נראה היה שלטבע יש דרך משלו למלא את החור. זה לא קרה כשאמא שלי נפטרה. החיים יוצרים רק שכבת עור דקה, כדי שלא יראו את הפגם, אבל למטה זה חור פעור".
- איך המוות שלה השפיע על היחסים שלך עם אביך? עם אחותך?
"עם אבא היחסים היו תמיד טובים, אבל זה לא משנה, כי אמא הכתיבה את הקשר. אז היתה תחושה שאבא לא נספר. לא בגלל שהוא איש חלש, אלא כי הדומיננטיות שלה היתה כל כך אגרסיבית, שהיחסים איתו היו תמיד ביי פרודקט ליחסים איתה. אני כצעיר, גם הייתי מספיק לא פייר כדי לנצל את זה לטובתי. כל דבר שהייתי צריך מאבא שלי ביקשתי מאמא, כי ידעתי שאין סיכוי שאני לא אקבל.
"לחלק גדול הוא לא הסכים, ובצדק, אבל אני ידעתי שתוך 20 שניות אני מקבל ממנה את הכן. 45 שניות, במקרה הקשה. לגבי אחותי, זה תופעת טבע. לא רבנו 44 שנה. המזל הכי גדול זה שבתקופות הלא טובות של אמא, מצאנו ביטחון אחד אצל השני. יש לה ילדה, היא חד הורית. 24 שעות ביממה היא חיה את השאלה של איך היא עם הילדה שלה, אם הבעיות של אמא לא עברו אליה וכל זה".
אם לדבוק בקלישאות, הרי שילדותו הבעייתית של אדם, אז עוד חיים כהן, היתה אמורה להפוך אותו לאמן רגיש ומיוסר, שכותב שירים עצובים היישר מתוך נימי נפשו הרוטטים. אבל אדם, כפי שמסכימים קולגות ומקורבים, הוא פחות או יותר ההפך המוחלט. בחור אופטימי, קליל ותאב חיים. באופן אירוני, דווקא מותה של אמו השפיע הרבה יותר על הקריירה שלו, ממה שעשו 40 שנה במחיצתה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עופר שכטר
|
|
|
|
|
|
|
"חיימק'ה, יש יופי של הצגה בהבימה"
|
|
|
|
|
|
|
"לדעתי הילדות שלי עזרה לי להצליח להיות אדם שלא נשבר כמעט מכלום", הוא מנתח. "נשברתי אולי רק מאהבה. היום, מאז שאמי נפטרה, גם זה לא יכול לשנות. קריירה שתיפסק, אלבום שלא יצליח, לא מכניסים אותי לשום מקום רע. אם הכל היה לי ורוד בילדות, הייתי הרבה יותר רגיש למה שקרה לי בקריירה בקטעים הלא טובים. וכאלה היו הרבה. כל החוכמה בחיים זה שאם אתה לומד לא לצפות למה שאתה לא יכול לצפות, אתה יכול אחר כך ללעוס את זה יותר טוב. זה קורה לי עם 'סוס מעץ'. אני יודע שאוהבים אותו, אבל אנשים באים ואומרים, 'לא מבאס אותך שלא נכנסת לפלייליסט?'. אני עונה שברור שחשוב לי מגלגל"ץ, אבל אני לא יכול לצפות מהם לשדר את זה. יש אנשים שזה הורס להם את הבריאות. לא לי. מערכת הציפיות שלי מראש מצטמצמת ללאהוב את החיים שלי. להיות מרוצה ממה שאני עושה. היום הציפייה שלי זה לפתוח מסעדה ביתית, להביא הביתה 8,000 ,10,000 בחודש. לא יותר. ואז אם אני גם אקליט שיר ויצליח, סבבה".
קל מאד לתלות את המשפטים האחרונים בסוג של שכנוע עצמי, שאדם מפעיל בכדי לרכך את עוצמת הנפילה. שהרי מי שהיה הטין איידול הראשון בישראל, ומכר תקליט פלטינה חודשים ספורים אחרי שהקליט את השיר הראשון בחייו, נפקד כבר שנים ממעגל הכוכבות. להגנתו של הזמר יש לציין, שהוא מעולם לא התאפיין בכמויות האמביציה הטיפוסיות לענף. גם האגו שלו הוא לא מהזן העולה על גדותיו.
ההצלחה ההיסטרית של אדם נבנתה, אמנם, גם מכישרון, אך בייחוד ממזל. המון מזל, וכהגדרתו: "הייתי האיש הנכון במקום הנכון. מה שקרה לי, קורה עכשיו למאיה בוסקילה שפתאום מצליחה אחרי שר שנים של ניסיון. נכנסתי למצב של ואקום תקשורתי, כשחסרה דמות מסוג מסוים אצל הקהל. עד אלי, היתה תקופה ארוכה שלא נעשה בארץ כלום פרט לרוק ישראלי. לא היה אף אחד בתחום שנראה כמוני. לא היה לצעירים את מי להעריץ, ואני התאמתי לנישה. אחרי היו המון ילדים מוכשרים, צעירים, חטובים וסקסיים, שהוציאו אלבום עם כל הפוטנציאל להיות טין איידולים וזה לא עבד. זה רק טיימינג. כל הקריירה שלי היתה כזו. לא תכננתי לשיר אף פעם. כל חיי רציתי להיות שחקן תיאטרון. בשנת 85' הייתי ביחסים מצוינים עם יוסי גרבר, כי עשינו מלא הצגות יחד. היינו בהפקה של 'הקטקטים', והוא אמר לי: 'חיימק'ה, יש יופי של הצגה בהבימה, 'קידוש', וצריך תפקיד'".
- סליחה, "חיימק'ה"?
"מה לעשות? ככה קראו לי. עוד לא המציאו את 'אדם'. בקיצור, למחרת פגשתי ידידה שלי, טלי סיני, שהציעה לי לנסוע לארוויזיון עם יזהר כהן. אתה מבין? אדם שכל החיים חולם על תיאטרון מקבל הצעה לאודישן משחקן בכיר, ומעדיף לעשות תנועות מוזרות מאחורי הגב של יזהר כהן. עשיתי החלטה של לילה, שנראית אנטיתזה להיגיון. זה סוג של אומץ, כי אני באמת מאמין שאתה צריך לעשות את מה
שעושה לך טוב באותו רגע. רוב האנשים לא עושים את זה, ופתאום יש אלפי עורכי דין מתוסכלים, למשל".
- אומץ? אולי זאת סתם קפריזה? מהלך ילדותי?
"ברור שזה בא גם הפוך, כשאני חושב איזה טמבל אני, הרווחתי כל כך הרבה כסף ובזבזתי הכל. אבל
אני לא יכול להגיד שהייתי טיפש, כי נהניתי. יכולתי להופיע כל יום בבת מצוות, כמו שביקשו ממני, ולהיות עשיר. אבל לא חייתי עם זה טוב, אז לא עשיתי".
לא פלא שהקריירה של מי שמתאר את עצמו כנטול חלומות מוזיקליים פרצה בדרך מקרית לגמרי, ועוד בתוך אוטובוס. אדם, שנמנה על זמרי הליווי של יזהר כהן בתחרות האירוויזיון של 85' ("עולה עולה"), זימר להנאתו באוטובוס שהוביל את הלהקה לאולם התחרות. אילנה אביטל, אז רעייתו של המפיק שלמה צח, שמעה ונפגעה. צח ניסה לשווק לשוק הצרפתי את הטאלנט החדש, שמצדו הבריז שלוש פעמים לפגישה עם אמרגן העל, אך הניסיון נכשל. נותר ממנו רק כינוי הבמה המופלא של הזמר, "כריס לייף".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אדם. צילום: רובי קסטרו
|
|
|
|
|
|
|
"זה לא כזה ביג דיל ההצלחה הזו"
|
|
|
|
|
|
|
הגרסה העברית, "אדם", הצליחה הרבה יותר. אלבום הבכורה שלו, "סוד", יצא בשנת 87' ומכר בתוך חודשים ספורים למעלה מ-40 אלף עותקים, הודות ללהיטים כמו "אין מוצא" ושיר הנושא. אלונה קמחי כתבה את מרבית הטקסטים. בן זוגה, יזהר אשדות, הלחין, הפיק מוזיקלית וניגן. האלבום "מרחוק לרחוק", שיצא שנה אחר כך, שימר את רמות ההיסטריה, ונשען על השלאגרים "שקיעה אחת", "היא רוקדת לבדה" וכמובן "מצטער", שהיה שיר השנה של רשת גימל.
בשנת 89' ערך אדם סוויץ' משמעותי והוציא את האלבום "חופשי", בהפקתו המוזיקלית של מתי כספי.
התקליט נכשל, וסימן למעשה את תום עידן ההערצה ההיסטרית של הזמר. מאז הוא הוציא שני אלבומים נוספים ודיסק אוסף כפול, שהותירו אימפקט חיוור למדי.
- איך מתמודדים עם פערים כל כך גדולים בין הצלחה וכישלון?
"אף אחד לא מאמין לי כשאני אומר שלא התבאסתי. אני מסביר לאנשים צעירים, שזה לא כזה ביג דיל
ההצלחה הזו, הקריירה הזו. הם לא מאמינים לי, אבל זה באמת. משהו במבנה האישיותי שלי התחבר עם כישרון לא קטן, אבל האדם שבי לא מתרגש מהצלחה ותקשורת. אולי זה בגלל שההצלחה שלי היתה בלי שום מאמץ. שלושה שבועות אחרי שהקלטתי את השיר הראשון שלי בעברית, הייתי מקום ראשון במצעד. ואני רואה איך אנשים חיים כדי להצליח. נותנים את נפשם. אולי בגלל זה אני לא צריך את כל הקטע התקשורתי, כדי שהאגו שלי ישתפר. אני אתן לך דוגמה. לפני שנתיים הקלטתי אלבום שלם של שירי קבלה בארמית. ישבתי חודש באל-איי, עם הרב ברג, וגם נפגשתי עם מדונה. חזרתי לארץ, ולא עשיתי מזה כלום. שום אייטם, של 'אדם חוזר בתשובה' וכאלה. אפילו הסתובבתי ארבעה ימים עם רוזאן בר בארץ ולא ידעו, כי היתה לי התחברות ממקום מאוד שונה לעניין.
"בסוף יולי קיבלתי מהם טלפון, וביקשו ממני להופיע באירוע שמדונה התארחה בו בתל אביב. לא הסכמתי, כי הם ציפו שאשיר בחינם. רוב האמנים שאני מכיר בארץ היו מממנים את החזרות בשביל המעמד. יכולתי בקלות לסדר לי תמונה ב'פנאי פלוס' עם מדונה, אבל אז הייתי שונא את עצמי בכמויות. כי זה לא עוזר. איזה פיצוץ של הפקה אביב גפן עשה סביב הנסיעה שלו ללונדון. אז מה זה עזר, עוד אייטם בעיתון? זה סתם, זה לא נותן לנו כלום. רוב האנשים חושבים רק על שקט כלכלי כשנהיה מבוגרים. רובם לא חושבים על השקט הנפשי. אני כל הזמן מוטרד ממה אני אחשוב על עצמי בתור איש זקן".
- ומה יזכור אדם הזקן מתקופת ההערצה? הוא יתגעגע אליה?
"לא. היו שם חלקים איומים ונוראים מבחינתי. הטראומה היתה במה שזה עשה לי לחיים. כל הסיפור
של ההערצה, הנטרול של החיים האישיים. הביטול הכמעט טוטאלי של החיים לטובת הקריירה. זו היתה טראומה קשה, בפירוש. בגלל זה יום אחד קמתי והחלטתי להפסיק. הפלתי על שלמה בום במשרד. אמרתי שאני רוצה לעשות אלבום עם מתי כספי. הוא שאל אותי למה, ואמרתי שנמאס לי שאין לי חיים. אם לזה קוראים קריירה, אני לא רוצה. וזה באמת מה שקרה".
התפישה הרווחת רואה באדם תקדים, מבחינת ההתייחסות אליו כאל מוצר. רוצה לומר, יציר מוחו הקודח של אמרגן, שרקח סביבו מערכת שלמה של יוצרים, מלבישים וסטייליסטים, במטרה אחת ויחידה. לעשות ים של כסף. בהתאם למיתוס, אדם תפקד בתוך המערכת הזו על תקן בובה. מה שנתפש היום כלגיטימי לחלוטין (ע"ע רוני), נחשב אז בעיני האליטה התרבותית כבזוי, עובדה שהתבטאה היטב בביקורות הלעגניות שלהן זכה. 15 שנה מאוחר יותר, דומה כי נעשה לאדם עוול לא קטן. מרבית השירים שלו נוצרו בידי אלונה קמחי ויזהר אשדות, צמד איכותי לרוב הדעות. הוא הצליח למכור אלבומי פלטינה, מבלי שנאלץ להשתתף בתוכניות ריאליטי, או לשווק ראיונות חושפניים. שירים רבים שלו היו ללהיטי רדיו אמיתיים, עובדה שקשה לתלות רק בהופעה חיצונית מצודדת. חלקם נשמעים מצוין עד היום.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"לא יידעו מי זו נינט טייב עוד שלוש שנים"
|
|
|
|
|
|
|
"לא הקלטתי אף שיר שלא רציתי", הוא מסנגר על עצמו. "כל החומרים באלבום הראשון והשני זה שירי מגירה של יזהר, שהוא שמר לעצמו. בכל שיר הייתי מעורב מההתחלה עד הסוף. שרצתי אצלם בבית ימים שלמים. לחלוטין לא הייתי בובה, וכדי להמחיש את זה הייתי מוכן לעשות איתו הסכם לכל החיים, שיכניס את השירים שלו למגירות, ואני אוציא אותם. שמתי זין על הביקורות, כי ההצלחה המהירה שלי הוכיחה לי שיש לי את האהבה של הקהל. הקטילה בעניין שלי היתה כל כך נמוכה, כל כך לא עניינית, שזה הקל עלי. התעסקו אז המון בכמה שאני משקיע במראה החיצוני שלי, ואני ידעתי שזה לא נכון, שאין מערכת שלמה שמתעסקת בוויז'ואל שלי. כמה אפשר להתעסק בג'ינס וטי שירט? אז נכון, שברתי סטיגמה ארצישראלית שאומרת שמותר להגיע לטלוויזיה לא מגולח, עם חולצת פלנל ולהיראות קול. אני נותן לעצמי קרדיט, כי אחרי הלוק כן הפך לדבר שצריך להשקיע בו. מי שחושב שזה תפל נמצא במקום הלא נכון, ולא צריך לתת לו לכתוב. אנחנו גם שוכחים שבני אדם הם החיות הכי רעות בטבע. חלק מהביקורות עלי נכתבו מתוך רוע צרוף".
- מה העצה, שאתה יכול לתרום מניסיונך לכוכבים הטריים של היום?
"לדעת שזה נגמר מתישהו. ואם אתם רוצים להיות במקצוע גם אחרי שזה נגמר, תחשבו מה אתם רוצים לעשות 15 שנה קדימה. כל ההתעסקות הזו בלעשות את הדברים בכוח, לשלוח גלויות למצעד וכו', בסוף נשאר ממנה רק ואקום. החשיפה המלאכותית הזו, להיראות בכל מסיבה, להיכנס בכל פריים, הריצה המטורפת הזו אחרי הסלבריטאות, זה בלון בלי אוויר. ואז, כשיוצא האוויר, אתה פתאום מבין שלא עשית כלום, ואתה שקוע בחרא. אני היכרתי הכל. כל הבלוף של התעשייה, שעושים מסיבות פלטינה לפני שמגיעים ל-10,000 עותקים. אתה לא לוקח מזה כלום, חוץ מאגו. אתה מסתובב במקום שנראה כמו גן ורדים, ויש לך ריח מסריח. פתאום אתה מסתכל למטה וקולט שאתה על אדמה שהיא חצי מטר חרא".
"כל הדור הזה, שמככב עכשיו, מורכב מאנשים שלא ייזכרו בעוד איקס זמן. אצל חלקם, האיקס יהיה מהיר, ואצל חלק איטי. אם נינט לא תוציא מהר מאוד אלבום שיהרוס את המדינה, לא יידעו מי זו נינט טייב עוד שלוש שנים. זו לא אשמתם. התקשורת יוצרת את המצב. היא יצרה סוג של תרבות שלא נותן אפשרות ליצירה מעבר לרמה מסוימת. קהל היעד הפך להיות צרכני הבמבה".
- אבל גם אתה נהנית מקהל של ילדים. גם אתה שמת דגש גדול על חיצוניות.
"אני לא עמדתי בפריים טיים בטלוויזיה, לקחתי איתי מצלמות כתף והראיתי לכל העולם את החדר שינה של ההורים שלי. שרתי, הקהל אהב ומכרתי אלבומים. לא הפכתי להיות חלק מקרקס, עם חוקים מאוד נמוכים, בשביל לקבל רייטינג. עבדתי. כמעט כל ההפקות שעשיתי בתיאטרון הצליחו. 'סיפור הפרברים', 'הקוסם'. לא עמדתי, החזקתי ידיים עם עוד ארבעה אנשים, והתחננתי לאס-אם-אסים. כבר לפני שנה אמרתי שהיחיד משלושת הזוכים ב'כוכב נולד' שיצליח אולי להשתלב בתעשייה זה שי גבסו. ולא טעיתי בינתיים. השנה התחלתי לצפות בזה והפסקתי באמצע, כי לא יכולתי לסבול את הרוע.
"אני עובד עם מלא ילדים, שממלצרים במועדון שלי, 'אדמ'ס'. הראל סקעת מילצר אצלי, ניקי גולדשטיין, ועוד שלושה היו ב'כוכב' האחרון. ביניהם היה בחור בשם שחר, שעושה תפקיד ב'מרי לו', ועכשיו ב'גריז'. ריקי גל אמרה עליו שמרוב שהוא יפה היא היתה לוקחת אותו כצ'יפנדייל, לא כזמר. זה לדעתי שימוש ציני ומכוער ברייטינג על חשבון נשמות של אחרים. זה אסור. אני יודע שאחר כך הוא התבייש ללכת ברחוב. מילא אם זה היה שידור חי, אבל הרי אפשר לערוך. תורידו את הקטע. פאק דה רייטינג, יש לכם אחריות! אתם לוקחים ילדים, מעבירים אותם 20 מדורי גיהנום, הם מפתחים חלומות שבסופו של דבר מתנפצים, כי הם הרי בובות של חברות הפקה, אז לפחות תהיו נחמדים אליהם! צריך קו אדום".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
נינט. צילום: גדי קבלו
|
|
|
|
|
|
|
"מי שצריך לדעת עלי את מה שהוא צריך - יודע"
|
|
|
|
|
|
|
"מישהו כמו עופר שכטר הוא בעיני אחד מהכי מדליקים שנולדו פה. אבל אם הוא היה חוטף את הסטירה אחרי הפעם הראשונה שהוא הפליץ באולפן, בקטע של, 'עוד פעם אחת אתה לא פה', הוא היה מפסיק. זה הביא חשיפה ורייטינג, לכן לא שמו לו גבולות. וזה נורא. מישהו פוגע באינטליגנציה התרבותית שלנו כעם, רק בשביל כסף".
למרות הדרך שוות הנפש שבה הזמר בוחר לתאר את יחסו לקריירה, האמת היא, כמובן, מורכבת בהרבה. יעידו על כך, למשל, הפריטים הבולטים ביותר בסלון דירתו הקטנה והמטופחת בצפון תל אביב, אלבומי הזהב והפלטינה המתנוססים על הקירות. לפני כשנתיים, אדם גם ניסה לחזור אל התודעה באמצעות סיבוב הופעות קצר, שלווה בהצהרות על קאמבק. היום הוא טוען שהתקשורת עיוותה את כוונתו המקורית. "דיברתי מראש רק על מופע אחד, כי צלצל אליי גיטריסט ששיכנע אותי לעשות את זה, בלי שאני משקיע פרוטה", הוא טוען. "זה היה בעיני קצת פאתטי להרים אחרי 15 שנה מופע של קאברים לעצמי. אני יודע שאלה שירים טובים, אבל בעיני זו לא מספיק הצדקה לעלות על במה. זה כמו שאני אגיד לך אחרי 20 שנה, 'אתה חייב ליהנות עם אשתך במיטה כמו בשבוע הראשון'. אז רק תעשה קולות, אבל לא תהנה".
אפרופו אישה, מעטים יודעים כי הסטטוס המשפחתי של אדם הוא למעשה גרוש. בגיל 21 הוא נישא למיכל, היום רעייתו של השחקן החוזר בתשובה שולי רנד, והשניים התגרשו תשעה חודשים מאוחר יותר. מאז הוא לא נישא בשנית, ונראה שגם לא ישוב אל מדרגות הרבנות. "אני לא נשוי משתי סיבות", אדם מסביר. "אלף, כי לא יצא לי להיות במצב שאני ממש ארצה להיות קשור בקשר זוגי. בית, הסיפור של ילדים אצלי הוא בעיה. אם אני אביא ילד, זה יהיה מהטעמים האגואיסטיים שלי. כי אני רוצה, זה ברור. אין מישהו לדעתי שלא רוצה. אבל הרצון האגואיסטי מתבטל אצלי לחלוטין מול העובדה שאני צריך להבטיח את הילד. להבטיח לו. ואני לא יודע אם אני יכול להיות מסוגל להבטיח לו את הדבר האלמנטרי, שמהרגע שהוא יגיע, החיים שלו יהיו יותר חשובים משלי. אני פוחד שאני לא אוכל לוותר על הנוחות שלי לטובתו. יש המון ילדים שנדפקים להם החיים, ורובם נופלים על הורים כמוני, שעוד לא החליטו אם הם בכלל מתאימים להיות הורים. אז כמובן שיש חששות. בגיל 65 לא יהיה מי שיתמוך בי. אבל מה? אני אעשה ילד רק בשביל זה? עדיף לקחת פיליפינית. יש לי תוכנית עם חברים קרובים, שנגור יחד, וניקח אחד את השני לקופת חולים".
העובדה ששמו של הזמר מעולם לא נקשר בבת זוג קבועה, בצירוף הופעותיו התכופות במסיבות גייז, יצרו שובל קבוע של שמועות באשר לנטיותיו המיניות של אדם. הוא, מצדו, לא טרח להכחיש אותן, אבל גם מסרב בתוקף להקנות להן אישור פומבי. "מי שצריך לדעת עלי את מה שהוא צריך - יודע, כי מהם אני לא מסתיר", הוא מסביר. "כל העיסוק בזהות המינית שלי זה עוד משהו שיכולתי להרוויח ממנו המון, אם הייתי עושה ממנו עניין. אבל אם זה נכון, הרבה ייפגעו מזה. יש לי משפחה וכו'. למה אני צריך להתעסק בזה בכלל? דווקא בנאדם מוכר, מצליח, אם הוא לא משאיר לעצמו את חלקת האלוהים הקטנה הזו, אני מרחם עליו".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קורין אלאל
|
|
|
|
|
|
|
"אני לא מאמין בכל האאוטינג הזה"
|
|
|
|
|
|
|
- אבל אנחנו בישראל 2004. יציאה מהארון כבר ממש לא מרגשת אף אחד.
"קודם כל, אני נולדתי בישראל 60', ואני לא מוכן בשביל הקריירה לפתוח כל דבר. זה אני, אלה הם חיי, וככה הם היו גם לפני עשרים שנה. חוץ מזה, אני מבטיח לך שבהרבה מקומות בארץ, להיות הומו זה לא ממש להיט גם היום. באופן עקרוני, אני לא מאמין בכל האאוטינג הזה וההרמות שלטים, בכל תחום. לא כשאנשים יוצאים מהארון, לא כשויקי כנפו צועדת לירושלים, לא כשמעקלים לזהבה בן את הבית. אם אתה רוצה לחלוק מראש משהו, סבבה. אבל אם אתה לא רוצה, ויכול רק להפסיד מלדבר, זה נורא שאנשים יוצאים בהצהרות רק בגלל שקהילה מסוימת חושבת ששתיקה היא דבר רע, במיוחד כשהקהילה הזו נוהגת בציניות. מבחינתי הצעד שקורין אלאל עשתה היה צריך להפוך את האלבום שלה לרב מכר. כל חבר בקהילה שמצפה מאמן לעשות אאוטינג, היה חייב לשים 50 שקל על הדיסק הזה. למה? כי אמן שעושה אאוטינג נהרס מזה, אלא אם כן הוא מקבל גב מהקהילה, כי זה לא אופנתי להיות הומו בשדרות, או קרית חיים. כמה אפשר להתעשר מתיאטרון 'תמונע'? לא שמתי לב שקורין מכרה אלבום זהב, פה הציניות המכוערת. אל תדרשו מאמן לעזור לכם להיות לגיטימיים, אם אתם לא עוזרים לו להישאר לגיטימי בעצמו".
אדם, בכל מקרה, מגשש עתה את דרכו חזרה למשעולי הלגיטימציה. אבל הוא עושה שמיניות באוויר בכדי להנמיך ציפיות. עושה רושם שמדובר, בעיקר, בציפיות שלו מעצמו. רצ"ב ההצהרה הרשמית: "אני לא חושב על אלבום. רק מקליט להנאתי. מה שהכי חשוב לי היום זה לגרום למישהו להבין שהוא עושה משהו מאוד חכם אם הוא משתמש בי בתחום הטלוויזיה, הקולנוע, או התאטרון. אבל ברור לי שלתודעה אני צריך לחזור דרך המוזיקה. הרי מי יזכור שבחאן הירושלמי עשיתי את 'דו קרב' של גרוסמן? אנשים אפילו לא יודעים. אני לא יכול להגיד, 'היי זה אני, אדם עם הפלטינות והבנדנה, זוכרים?'. חזרתי לתחתית הסולם, ואני צריך להילחם כדי למצוא את מקומי מחדש". | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
