 |
/images/archive/gallery/214/299.jpg ג'וליאן שגראן.
צילום: אלי דסה  |
|
|
|
|
| ג'וליאן שגראן לוקח את החיים באיזי ומוסר לכל הקהל המחורבן שלא מבין אותו שיילך להזדיין |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
גבי בר-חיים
3/12/2004 10:06 |
|
|
|
|
|
|
|
את הבדיחה הראשונה והאחרונה שלו בוחר ג'וליאן שגראן לבצע בסוף. ליתר דיוק, על רקע מילות הפרידה הוא מנצל את חוסר שימת לבי, ומזמין אותי לפסוע אל תוך המקרר במקום אל מחוץ לדלת ביתו. והאמת? יצאתי פוסטמה, אך הפעם שלא באשמתי. שכן, אחרי שיצר רושם רציני להבעית, קשה לעכל פאנץ' ליין כה שטותניקי מצדו. מצד שני, נראה שלשגראן סיומות כאלו הן טבעיות, לפחות כמו חלב הסויה שמתנמנם לו במקרר.
על כן, הכירו את שגראן, מודל 2004. הוא נראה בדיוק כמו המצחיקול ההוא, מ"מסיבת גן", רק בגרסה הבשלה, ולאחר ניתוח כמעט מקיף להסרת הומור. נעלמו הפזילות העליזות ומניירות באסטר קיטון. כאן מדובר באדם רציני, שלא לומר בורגני - סלונו משופע באבני קוורץ אנרגטיות ודיבורו (באנגלית, רק באנגלית ובמבטא מושלם) מיושב להפליא.
למי שזוכר את שגראן מתקופות פרועות יותר, נותר רק לתהות על הטרנספורמציה המשונה, כמו גם על היעלמותו הטוטאלית מעיני הציבור בעשור האחרון. למעשה, סביר להניח כי הוא היה ממשיך להתחפר בתת-ההכרה הקולקטיבית, אלא אם כן היה בוחר להצטרף להיסטריית החנוכה הנוכחית, ולביים את "שוליית הקוסם", לפי מחזה של פול דיוקא (עיבוד וכתיבה: עודד פלוט); מחזמר לכל המשפחה, בכיכובם של טל מן, אסף אשתר, עודד
מנסטר ושאר כוכבנים, העוסק בנסיכות נאות, שוליות וקוסמים, על פי כל חוקי הז'אנר.
"אני חייב לומר שחוויית הבימוי הפעם לא כאבה", הוא רוטן, "אולי קצת כמו ללכת לרופא שיניים - אבל למה אני משתמש במטאפורות כאלו? הפעם, יחסית לפעמים קודמות, היה בסדר. לא נאלצתי ללמד אנשים קומדיה, מה שהקל עליי. חוץ מזה, אני אוהב לעבוד בשביל ילדים. הם כנים, ואין להם פרה-קונספציות. מבוגרים מגיעים עם המון פרה-קונספציות, ולכן הם טעונים בהרגשה שהם יודעים מה נכון, ואם אתה לא נכנס בדיוק לנישה שמתאימה להם הם לא יחשבו שמה שאתה עושה הוא טוב. ילדים, אם זה רע הם יגידו לך. אבל בגדול, אני מנסה לגרום לאנשים לצחוק. בשביל זה יש קומיקאים: כדי לתת לאנשים משהו אחר מהמציאות היומיומית. זו תמיד היתה המהות בעיניי".
אך מהות או לאו, העשור שבילה מחוץ לזרקורים הפך את שגראן לרחוק מאוד מהדימוי הציבורי שטיפח לעצמו בעבר: אמנם הוא עדיין עם רולנדה, זוגתו ושותפתו המיתולוגית, אך כיום הוא מפוכח מאשליות, ובעיקר זונח לגמרי את פסאדת הפרווה הישנה. כשאני תוהה על היעלמותו מהמרחב הציבורי לשגראן תשובה מן המוכן: "כתבתי רומן, תסריטים, בעיקר הופעתי הרבה בחו"ל עם הצגת היחיד שלי: ביפן, בסינגפור, באירופה".
- למה לא הופעת בארץ?
"בעיקר מתוך נסיבות כלכליות. היה כאן רגע שהקהל השתנה. פתאום אנשים לא הבינו את הפנטומימה שלי ומה אני רוצה. הם רצו יותר טלוויזיה, ותוך שנתיים שלוש הכל התרסק. פתאום גם בקיבוצים, שבהם הופעתי הרבה, רצו שירים מזרחיים, חגיגות, והם אפילו לא היו מזרחיים. משהו קרה. פתאום לא התאמתי לדימוי של מה שאנשים רצו".
- זה הפריע לך?
"כן, בעיקר ברמה הכלכלית. תמיד הייתי קצת אאוטסיידר, אף פעם לא התחברתי לכל הקטע הישראלי השבטי, שכל כך חזק כאן בכל תחומי החיים, לפרוטקציות, לקליקות. זה שבט, והכל כאן מתנהג לפי עקרונות שבטיים כאלו. מעולם לא הייתי ממש בתוך זה, אבל איך שהוא הצלחתי. אבל בשלב מסוים זה הפך להיות בלתי אפשרי".
- למה?
"בגלל השבטיות. בשנים האחרונות נכנסו כאן לתעשייה הרבה אנשים לא מוכשרים, בעיקר מפיקים. הם תמיד יעדיפו את החברים שלהם, שהם אולי פחות מוכשרים, על אנשים אחרים מחוץ לקליקה, כי זה גורם להם להרגיש בנוח. חארות, המפיקים האלו. רובם מאכערים, אני לא אגיד גנבים - למרות שזה מה שהם. הם רוצים לזיין את האמנים. רמת המוסר כאן ירדה פלאים - וזה רק מחמיר".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"לא יודעים כבר איך לעשות פה קומדיה"
|
|
|
 |
|
|
|
- איפה אתה מזהה את ההתדרדרות מבחינה אמנותית?
"ערוץ 2, כמובן, הוא אחד מהאשמים הגדולים במצב, כשהוא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. אתה לא צריך לעשות מעצמך אידיוט כדי לרצות אנשים. צריך לעשות דברים טובים, ואנשים יבינו. ראיתי את'מסך הזהב', וזה היה מביך - לא יודעים כבר איך לעשות פה קומדיה. לא יודעים איך לכתוב מערכון, אין פאנצ'ים, הכל מתמשך לנצח, מזעזע".
- אז למה שלא תעשה אתה טלוויזיה?
"לא הציעו לי".
- הכנות שלך מאוד מפתיעה, במיוחד על רקע ראיונות קודמים. שם מאוד נזהרת מלהביע דעה נחרצת, שלא לומר שלילית. מה קרה?
"זהו, הפסקתי. פתאום מתחשק לי להביע דעה. נמאס לי לעשות מה שבדרך כלל עושים בראיון כזה - להגיד כמה שהכל נחמד ומקסים ופביולס, פשוט כי אתה לא רוצה לנענע את הסירה. לי לא אכפת יותר, כי אני לא בסירה".
אכן, לפי שגראן, 64, לא קשה להיות אמן מתבגר בישראל. פשוט קשה להיות אמן מלכתחילה. כבר שנים הוא כאן, אוחז בפרספקטיבה של גולה ומנהל יחסי אהבה-שנאה עם הלבאנט. תזכורת ביוגרפית קצרה: הוא נולד בלונדון, בן לאב יהודי ולאם אירית, למד משחק בפריז בהמלצתו של ז'אן לואי בארו, וחזר ללונדון עם בשורת הפנטומימה. המשך הקריירה היתה מבטיחה במיוחד וכללה מאות הופעות, ביניהן בתפקיד מיתי ב"יצרים" של אנטוניוני. ב-76' ביצע עלייה תמוהה לארץ. "הגענו לכאן כי אשתי הראשונה חוותה חזיונות אפוקליפטיים, שבהם ישראל היתה מקום המקלט", הוא מגחך. "היום ברור שהחזיונות שלה היו חרא, אבל מה זה משנה. אז לא ידענו כלום על ישראל. הגענו, חיינו ברחוב, הכל נראה לנו אקזוטי".
ברזומה המקומי שלו מבחר מיזמים מוצלחים, ביניהם הצגות יחיד בכיכובו, כמו גם אחרות בבימויו, סדרת הטלוויזיה "התזמורת" והלהיט "מסיבת גן" (עם ירון לונדון), שחקקה את דמותו במוחם של אלפי זאטוטים. "באופן מוזר, אני מרגיש קשור לישראל", הוא אומר. "אני חושב שזה היה מאבק בתוכי, כי במקום מסוים אני נוטר לתחושת השייכות הזו. אבל אני מרגיש נוח כאן, במיוחד כשאני חוזר מחו"ל. אני לא מעז לנתח את זה, כי אני מפחד מהתוצאות".
- איך הצלחת שלא ללמוד עברית? אחרי הכל, אתה כאן כמעט 30 שנה.
"זה היה מאוד קשה, אבל הסתדרתי. לא יודע, לא מסוגל לתפוס את השפה הזו. הלכתי לאולפן פעמיים, וזה היה כל כך משעמם שעזבתי את זה. והנה, אפשר להסתדר. כולם מדברים אנגלית. אולי זה חלק מהאאוטסיידריות שלי".
חביבה הנונשלנטיות השגראנית. אפילו משכנעת. הבעיה היחידה היא שלא ממש ברור מהיכן היא נובעת. שהרי אפילו לשחקן המוכשר ביותר יהיה קשה לשכנע מאזין כי הוא חי בשלום עם אנונימיות מוחלטת. מסתבר כי התשובה לנינוחות הזנית מצויה במשבר מהותי שעבר שגראן לאחרונה. על החוויה הוא מדבר בשקט ובכנות, שמפתיעות, כך נראה, אפילו אותו: "נהיה לי כאן בלתי אפשרי. חוויתי קהל מחורבן, שלא הבין. ונמאס לי".
- נפגעת?
"לא. חשבתי 'שילכו להזדיין', אבל הדברים האלו גרמו לי לכאוס קשה, שרק עכשיו אני יוצא ממנו. לא עבדתי הרבה כמו שהורגלתי, ופתאום מתוך השקט הבנתי כמה אוטומטי הייתי, ואיך חוויתי הכל כמו רובוט. שאף פעם לא הייתי ממש מודע למקום שבו הייתי, או למעשיי. הגעתי למקום של משבר, שהבנתי כי תבניות מנהלות לי את החיים, ושאני לא מודע".
- כמה זמן אתה היית תוך זה?
"נראה לי שכל חיי, ורק עכשיו אני מתעורר".
- מה אתה עושה כדי לשמור על ההבנה הזו?
"אני לוקח הכל באיזי. אני מסתכל ולומד על עצמי. כמו שבתנ"ך אומרים שכל שבע שנים האדמה זקוקה לשנת מנוחה אחת, אני כנראה בשנה הזו. הייתי בכאוס, ואני יוצא מזה ברמה גבוהה יותר של מודעות. אני מרגיש את זה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ג'וליאן שגראן. צילום: אלי דסה
|
|
|
|
|
|
|
"לכל שחקן יש את הסיפור הזה, של הדחייה האיומה"
|
|
|
|
|
|
|
- יש עוד חלומות שהיית רוצה להגשים?
"בטח, רק עכשיו מתחילים להיות לי חלומות. שלא יובן לא נכון, היה נהדר עד עכשיו, אבל היה יכול להיות יותר טוב. יש את הרומן שלי שחזרתי אליו לאחרונה, ויש את הצגת היחיד שאבצע בקרוב באמסטרדם ובניו יורק".
- יש משהו שאתה מתחרט עליו?
"רק על דבר אחד - שדחיתי הצעה מפריז, שביקשו ממני לעשות משהו כמו 'התזמורת'. אז לא ראיתי את הטעם לעשות את זה עוד פעם. אבל לכל שחקן יש את הסיפור הזה, של הדחייה האיומה בעברו. וזה בסדר, כי אם לא היינו עושים טעויות, מה היה הטעם שנהיה כאן?".
- לא יודעת.
"טוב, נו. זה סתם משפט נחמד בשביל כל האנשים שעושים טעויות, ואמור לגרום להם להרגיש קצת יותר טוב. מנחם, לא?".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התחככות באנטוניוני
|
|
|
|
|
|
|
אין ספק שפריט הטריוויה המעניין ביותר בארונו של שגראן, הוא השתתפותו באחת הקלאסיקות הגדולות של הקולנוע המודרני, הסרט "יצרים" ("Blowup" במקור) של מיכאלנג'לו אנטוניוני מ-66'.
בסצנת הסיום המפורסמת גילם שגראן פנטומימאי בשעת משחק טניס מדומה. אבל ההיזכרות בכך היום משאירה אותו אדיש למעמד: "זה היה בסיקסטיז, מתישהו. הייתי בלונדון, והוזמנתי לאודישן אצל אנטוניוני. אז לא ידעתי עליו יותר מדי, ורק בדיעבד גיליתי שהוא מאוד נחשב. פגשתי איש מאוד נחמד, עם טיק מצחיק כזה בפנים. אני זוכר שלפני האודישן המורה שלי לפנטומימה הזהיר אותי שכשיש לו את הטיק הזה. זו גם היתה הרכילות עליו.
"על הסט אנטוניוני ידע בדיוק מה הוא רוצה, ולמרות שבסך הכל הייתי על הסט ארבעה ימים, הפרפקציוניזם שלו היה ברור. את ההוראות הוא נתן לי בצרפתית, בצורה מאוד מדויקת ולאקונית. לכל מי שעבד שם היה ברור שלאיש יש חזון - והוא היה גאון. אדם מאוד נעים, בסך הכל. אבל האמת היא שאין לי הרבה מה להגיד על הסרט, חוץ מזה שהוא נתן לי הרבה עבודה".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
