 |
/images/archive/gallery/213/792.jpg טום הנקס.
צילום: רויטרס  |
|
|
|
|
| טום הנקס מגלם ב"רכבת לקוטב" חמש דמויות שונות ומסמן עוד וי עצבני בקריירה עמוסת סופרלטיבים |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
ג'ודי סלומון, הוליווד
4/12/2004 17:04 |
|
|
|
|
|
|
|
לנער טום הנקס היה ריטואל קבוע בקיץ שטוף השמש של קליפורניה. הוא היה לובש מכנסי באגי רחבים ונכנס לבריכה בחצר, או יותר נכון לגיגית בעומק 90 סנטימטר. לתוך המכנסיים (מהצד האחורי, כמובן) היה מכניס אבן גדולה שמשכה אותו לתחתית הבריכה. אחר כך היה לוקח צינור השקיה והופך אותו לשנורקל, שם על העיניים משקפת שקנה ב-99 סנט, וכך היה מרחף בתוך המים, מדמיין שהוא הולך בחלל. הוא היה יושב שם שעות וקורא חוברות קומיקס, עד שהגיע מועד ארוחת הערב ואמו היתה שולחת את אחיו להוציא אותו מהמים.
"לארי, שהוא היום פרופסור באוניברסיטת אילינוי, היה לוקח את הצינור ופשוט מקפל אותו, משאיר אותי להילחם על חיי. זה היה מפחיד בכל פעם מחדש, אבל למחרת הייתי חוזר לבריכה, אהבתי יותר מדי את תחושת אובדן כוח המשיכה".
החיבה הזו לאובדן כוח המשיכה והנכונות לנסות דברים חדשים הובילו את טום הנקס בדרך מפותלת, עם יותר עליות מירידות, שבסיומה הפך לשחקן הקולנוע המצליח ביותר בהוליווד, לפחות ב-15 השנה האחרונות, גם קופתית וגם אוסקרית. עם חמש מועמדויות ושתי זכיות רצופות עבור "פילדלפיה" ב-93' ו"פורסט גאמפ" ב-94' ( הראשון לעשות זאת מאז ספנסר טרייסי בשנות השלושים), ועוד עשרות פרסים אחרים, יכול הנקס בן ה-48 להרשות לעצמו לעשות כל דבר בביזנס. הוא העלה 15 קילו כדי לגלם מאמן בייסבול שיכור ומוזנח במיוחד ב"ליגה משלהן", הוריד 15 קילו כדי להיכנס לדמותו של אנדרו בקט, עורך הדין חולה האיידס ב"פילדלפיה", וגם הוריד 25 קילו באמצע צילומי "להתחיל מחדש".
הוא סירב לתפקידים ראשיים בהצלחות
ענק כמו "ג'רי מגווייר" ו"אמריקן ביוטי", מבלי להתחרט על כך עד היום. לפני תשע שנים לקח על עצמו את דיבוב דמותו של שריף וודי, כוכב "צעצוע של סיפור", ההימור הראשון של אולפני פיקסאר שהשאיר את עולם הקולנוע פעור פה. ועכשיו מגלם השחקן הוורסטילי חמש דמויות, שהן חצי הוא וחצי לא, ב"רכבת לקוטב" ("The Polar Express"), שיעלה לאקרנים בארץ בשבוע הבא. סיכון בשווי 170 מיליון דולר של אולפני האחים וורנר, פריצת דרך טכנולוגית שהיא גם הסרט הראשון בהיסטוריה של הוליווד היוצא במקביל בגרסת IMAX תלת ממדית.
"The Polar Express", שיצא ב-85', הוא ספר ילדים אהוב ופופולרי בן 29 עמודים בלבד, פרי עטו של המאייר המבריק כריס ואן אלסבורג. ספר שבנוי על ציורים בצבעים ספקטקולריים ואשר הפך לקלאסיקת חג מולד בכל בית אמריקני ב-20 השנה האחרונות. זה סיפורו של ילד המאבד את האמונה בקיומו של סנטה קלאוס עד שלילה אחד הוא שומע רעשים חזקים מחוץ לביתו. הוא יוצא החוצה ורואה רכבת, שמחוץ לה עומד כרטיסן חביב הקורא לכולם לעלות. הכרטיסן מציע לילד לטפס על הפולאר אקספרס, שתיקח אותו ועוד כמה ילדים סקפטים לקוטב הצפוני, לפגישה משיבת אמונה עם סנטה קלאוס. הנקס מגלם בסרט גם את הקונדוקטור המבוגר וגם את הילד בן השמונה (ועוד שלוש דמויות אחרות, כולל זו של סנטה) תודות לטכנולוגיה החדישה ביותר הקיימת היום ועונה לשם Performance Capture. במילים פשוטות, זו תוכנה הבנויה על לכידת כל תנועה אנושית עד לניואנסים הקטנים ביותר, והמרתה בידי מחשב לאנימציה הנמצאת איפשהו בין קולנוע רגיל ל"מוצאים את נמו".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
טום הנקס. צילום: אי-פי-אי
|
|
|
 |
|
 |
|
"אין תחליף לאדם אמיתי"
|
|
|
 |
|
|
|
במקום ילד לבוש בפיג'מה, נכנס הנקס לחליפת גוף צמודה יותר משל שחיין אולימפי, ולפניו הוצמדו 151 חיישנים שהקליטו כל הרמת גבה ושרבוב שפתיים.
במקום הרכבת המרהיבה שהגיעה למסך, הורכב הסט מכמה שאריות תפאורה שכל תפקידן היה לסמן להנקס היכן נמצאים פסי הרכבת. ובמקום שבו דורש התסריט שמים, עמדה רשת מתכת ועליה 64 רסיברים של קרני לייזר.
התוצאה לא מושלמת, לחלק מהדמויות יש מראה מעט זומבי, בעיקר בעיניים, פשוט משום שבלתי אפשרי להדביק חיישנים לעיני השחקנים. אבל הסך הכל נראה כמו ספר ציורים שהועבר לקולנוע ויכול לשמור על חיי נצח עם תוספת של מספיק מגע אנושי ותחושה של נסיעה ארוכה ברכבת הרים.
הטכנולוגיה הזו נוסתה עד כה במספר משחקי מחשב, ופה ושם גם בסרטים, למשל בדמותו של גולום מ"שר הטבעות". הנקס נזקק ל-38 ימי צילום בלבד כדי לשחק את כל חמש הדמויות שלו, כשכל נושא האיפור והתלבושות נחסך ממנו. מצד שני, התלבושות הן כלי עזר חשוב מאוד לשחקנים כדי להיכנס לדמות, והנקס החליף זוגות נעליים כדי לקבל תחושות שונות.
עם עוד כמה שיפורים טכניים, הוליווד תגיע למצב שבו הריסון פורד יוכל גם בגיל 80 לשחק את אינדיאנה ג'ונס האתלטי, ושון קונרי יוכל לחזור להיות ג'יימס בונד הצעיר, אבל לא סביר שזה יקרה.
"זה מאוד מאוד יקר", מסביר הנקס, שבעבר דווקא השמיע רטינות נגד השתלטות סרטי האנימציה על הקולנוע, "ואין תחליף לאדם אמיתי, אבל את הסרט הזה לא היה אפשר לעשות בדרך אחרת אם רצינו לשמור על האינטגריטי של האיורים והצבעים שכריס השתמש בהם, ומאוד רצינו".
הפיכת "הפולאר אקספרס" לסרט היא חלום ישן של הנקס, שכיום אין מישהו בהוליווד שיגיד לו לא. "במשך שנים, בין נובמבר לדצמבר, הייתי קורא לילדים את הספר הקצר הזה ארבע פעמים בשבוע", הוא מספר. "ישבתי הרבה זמן וניסיתי למצוא דרך להרחיב 29 עמודים למשהו שיכול להחזיק את תשומת הלב של הקהל למשך 90 דקות. שלחתי לבוב זמקיס את הספר ושאלתי אותו איך אפשר לעשות מזה סרט. דיברנו על זה שעות. חשבנו אפילו על סרט אילם. אבל אז בוב שמע על הטכנולוגיה החדשה והבין שזה אומר שלא נצטרך לשכור ילדים קטנים לעבודה, ולא רכבת שנוסעת בזמן, ויש חופש לעשות סרט שבו מבוגרים משחקים את הילדים, שהרכבת לא חייבת להיות שם, שלא צריך לזייף שלג מפלסטיק שיורד על במה, והוא באמת התלהב.
"מנקודת מבט של שחקן, התהליך כפי שהוא תיאר אותו נשמע לי בהתחלה מאוד מבלבל. הוא דיבר על רשת, על מצלמות ועל חיישנים, אבל ברגע שעשיתי את זה פעם אחת הבנתי שזה כמו תיאטרון. אולי צריך להעמיד פנים קצת יותר, אבל תמיד משלמים לי ללבוש בגדים של מישהו אחר ולהעמיד פנים שאני מישהו אחר, אז במקרה הזה לבשתי בגד גוף והעמדתי פנים בין היתר שאני ילד בן שמונה. מבחינתי זו היתה רק גישה אחרת למשחק, הטכנולוגיה כבר היתה בעיה של חבורת אנשים מיוזעים עם לוחות עריכה וטלפונים סלולריים".
בתכנון הראשוני הנקס אמור היה לשחק שתי דמויות מבוגרים, אבל ככל שהתבררה עוצמתה של הטכנולוגיה, גדל מספר התפקידים שלו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הנקס מחובר לחיישנים, והתוצאה הסופית בסרט. צילום: רויטרס
|
|
|
|
|
|
|
"'ביג' הוא התפקיד הכי פחות מזויף שלי"
|
|
|
|
|
|
|
"אם אפשר לקחת שחקן בקליבר של טום ולהפוך אותו לילד בן שמונה, אז למה לא?", אומר זמקיס, הבמאי שעשה עם הנקס את "פורסט גאמפ" ואת "להתחיל מחדש" הקלאסיים. "המחשב דאג לכל ההתאמות הפיזיות, אבל המימיקה ושפת הגוף הן של טום", הוא מסביר. "אם היינו עושים את זה כסרט רגיל, אפשר היה לזרוק מהחלון את כל הציורים של הספר. סרט רגיל היה עולה מיליארדים. בעיה אחרת היא להניח את כל המשקל של סרט כזה על כתפיו של ילד בן שמונה. ככה, כשהילד הוא טום הנקס, אני הרבה יותר רגוע".
רוברט זמקיס בן ה-52 הוא ילד בעצמו. הוא ביים את "מי הפליל את רוג'ר ראביט", והביא למסך שילוב מרהיב של שחקנים ואנימציה. את "פורסט גאמפ" הוא הכניס בפוטו מונטאז'ים מתוחכמים לשורה של אירועים גדולים בהיסטוריה האמריקנית, והוא ביים את טרילוגיית "בחזרה לעתיד" הפנטסטית.
"היה רגע שבוב אמר לי, 'אני חושב שאתה צריך לשחק את כל הדמויות בסרט', מספר הנקס. "אמרתי, 'חכה רגע, יש בנות בסרט, יש שדונים, אני אעשה כל אחד מהם?'. הוא אמר, 'כן, זה יהיה נהדר'. ניסינו את זה, עשיתי חמש, שש, שבע דמויות ביום, עד שהלכתי לבוב ואמרתי לו, 'אני מותש'. בסוף נשארו לי בראש חמש דמויות, ידעתי מה ההבדלים ביניהן והבנתי איך הן מתקשרות ומגיבות".
- לשחק ילד בן שמונה זה כמו לחזור לימי "ביג"?
"או, זה היה לפני הרבה זמן והילד ההוא היה בן 13. עד היום 'ביג' הוא התפקיד הכי פחות מזויף שלי. זה הלך מחשבה שונה לשחק ילד בן שמונה בסרט הזה. הוא באמת מוכן להאמין בכל מה שהוא ראה כקסם, וזה משהו שרוב המבוגרים לא מסוגלים לעשות. זה דורש להאמין בחוויה של להיות בן שמונה וזה היה יותר קל ממה שאפשר לדמיין".
הסכום העצום שהושקע ב"רכבת לקוטב" הופך את סיכוי החזרת ההשקעה לקלושים עד אפסיים, בוודאי בתקופת החגים שבה אמריקה המוצפת בסרטים דוגמת "משפחת סופר-על". גם הטכנולוגיה עצמה שנויה מאוד במחלוקת, אבל הדיון הגדול ביותר שנוצר סביב הסרט הוא השאלה אם מדובר בסוף הקולנוע כפי שהכרנו אותו. הנקס לא מודאג. "מה שלא יהיה, שחקנים לעולם לא יוחלפו בדימויי מחשב. אף פעם לא ניתן יהיה להעביר דיסק מושלם של כל הנתונים שלך. אפשר לחקות כל אחד, ממרילין מונרו עד צ'רלי צ'פלין, אבל אי אפשר לקבל הופעה אמיתית. מה שהטכנולוגיה הזאת יכולה לעשות לשחקנים זה לשחרר אותם. אם מריל סטריפ רוצה להיות אברהם לינקולן, היא יכולה. אם אני יכול להיות ילד בן שמונה, כל אחד יכול להיות כל דבר. שחקנים יוכלו להגיע למצב של הופעה טהורה ולא להיות מוטרדים מהפקה או מבעיות פיזיות, אבל הטכנולוגיה אף פעם לא תחליף סיפור טוב או את הדינמיקה בין שני אנשים שיושבים ליד השולחן ומדברים. לא תעשה את 'דרום אמריקה באופנוע' בצורה הזאת, אבל אפשר יהיה ליצור סיפורים פנטסטיים כמו 'שר הטבעות', שבכלל התחיל את כל זה. ראיתי סרטים עם אפקטים מדהימים, שגרמו לי לעשות אוווו ואהההה, אבל הסיפור היה כל כך רע, שהשתעממתי עד מוות".
- אבל אם שחקן אחד יכול לשחק חמש דמויות, אז לשחקנים יהיו פחות תפקידים.
"זה תמיד היה ככה, בלי קשר לטכנולוגיה. ג'רי לואיס שיחק עשרה תפקידים בסרט. מי שמודאג לגבי איך שחקנים יקבלו עבודה, שיפסיק לראות תוכניות ריאליטי מחורבנות בטלוויזיה ויוריד אותן מהאוויר. וגם לא כל הסיטקומים כל כך נפלאים. כשעשו את 'קינג קונג' המקורי היה שחקן בתחפושת גורילה, אז אפשר היה להגיד שעכשיו אין לשחקנים עבודה בגלל שמשתמשים בבובה הזאת. זו אותה פילוסופיה".
- זה נכון שמרלון ברנדו היה אמור לקחת חלק בסרט?
"הוא אף פעם לא היה אמור, אבל חלמנו על כמה נפלא זה יהיה. התקשרתי אליו ושלחתי לו את התסריט. שיחה עם מר ברנדו אף פעם לא היתה על דבר אחד בלבד אלא על כל נושא שבעולם, מאנרגיית מימן ועד לאדם שהולך ברחוב. זה לא באמת עמד לקרות כי בסופו של דבר הוא לא בדיוק היה בעניין. זה היה סתם קטע שלנו. דיברנו בטלפון בקביעות במשך כמה שבועות, וזה כשלעצמו היה שווה את הרעיון".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"רכבת לקוטב"
|
|
|
|
|
|
|
"אני לא אלך לגרסה מחודשת"
|
|
|
|
|
|
|
2004 היתה שנה בינונית במונחי קופה הנקסיים. "לחסל את הליידי" ("The Lady Killers"), סרטם הרע באופן מפתיע של האחים כהן, נכשל גם אצל הצופים, ואילו "טרמינל" של סטיבן ספילברג הצליח פחות מהמצופה.
לפחות לגבי הסרט הראשון, הנקס מבין את הבעיה, ולגבי השני, נו, אז לא תהיה עוד מועמדות לאוסקר. "הפסקה הראשונה בכל ביקורת על 'לחסל את הליידי' דיברה על כך שזה עיבוד מחודש לסרט קלאסי מ-55', למרות שהאחים כהן הוסיפו את הקטע שלהם. אולי בגלל זה הוא לא התקבל באהבה. העולם מחולק לשני סוגים של צופי קולנוע: אחד שיש לו ידע לגבי ההיסטוריה של המדיום, ואחד שחשוב לו רק מה ראה בשבוע שעבר. אני לא אלך לגרסה מחודשת אלא אם יש בה משהו מעניין וייחודי. הבן שלי, קולין, עושה עכשיו חידוש ל'קינג קונג' עם פיטר ג'קסון, הבמאי של 'שר הטבעות'. אין סיבה לעבד מחדש את 'קינג קונג', אבל פיטר הוא יוצר סרטים מדהים, 'קינג קונג' הוא סיפור קלאסי והבן שלי בפנים, אז מעניין אותי לראות איך הסרט הזה ייצא. צריך לקבל החלטות לגופם של מקרים.
"אני מסכים ש-'The Lady Killers' המקורי הוא אבן חן יפהפייה, קטנה ומיוחדת, ובעתיד כנראה עוד מישהו יהרוס אותה, אבל זה לא אומר שאני לא רוצה לראות גרסה עכשווית של 'קינג קונג' או 'פרנקנשטיין'. מה שכן, אני בוודאי לא ארצה לראות גרסה מחודשת של 'האזרח קיין'.
" בדרך כלל לא מעניין אותי לעשות חידושים, אבל לא רציתי להיות בעולם שבו אני לא יכול לעבוד עם יוצרים מבריקים ויוצאי דופן כמו האחים כהן כשמגיעה ההזדמנות, אז ניסיתי. אני לא יכול לשלוט בטעם הקהל. אם הייתי חושב על זה כל הזמן, יש עוד 19 סרטים שלא הייתי עושה. לא הייתי עושה את 'פילדלפיה', כי מי רצה בתחילת שנות התשעים לראות סיפור על הומוסקסואל גוסס מאיידס. אם תתעסק במחשבות כאלה כל הזמן, חייך כאמן ישותקו".
- ומה דעתך על סרטי המשך?
"כמה מהם מבריקים, רובם לא טובים, אבל זה עניין של כלכלת אולפני סרטים. ברוב המקרים, ראית סרט פעם אחת, ראית את כולם. רק לעתים רחוקות זה עובד כשמנסים לשחזר את הקסם, החדשנות וההצלחה, אבל אנשים עדיין הולכים לסרטי המשך, שזה דבר משונה. עשיתי המשך אחד, 'צעצוע של סיפור2', רק כי זה היה סיפור נהדר. הם תמיד רצו לעשות סרט המשך ל'פורסט גאמפ', ואני תמיד שאלתי 'למה?'. אם זה אותו סיפור מחדש, אז בשביל מה זה טוב? אבל צריך לשפוט כל סרט בנפרד, כי היה חבל נורא אם היה רק 'שר הטבעות' אחד, ו'הסנדק 2' היה אולי יותר טוב מהראשון".
הנקס הוא מזמן מותג אמריקני של ממש, עד כדי כך שמייקל מור, אחרי שהתאושש מהאבל על נצחון ג'ורג' בוש בבחירות, כבר הודיע שהמטרה הבאה שלו היא להריץ את טום הנקס לנשיאות. "מי לא יבחר בו?", שאל בשיא הרצינות.
הוא צאצא למשפחתו של אברהם לינקולן, הסרט "להציל את טוראי ראיין" הפך אותו לגיבור בעיני ותיקי מלחמת העולם השנייה, "אפולו 13" הפך אותו לגיבור בעיני כל היתר, ולפני שנתיים, בגיל 46, הוא היה לאדם הצעיר ביותר בהיסטוריה שמקבל פרס על מפעל חיים מ-AFI, מכון הקולנוע האמריקני.
"סטיבן ספילברג התקשר ואמר לי שהוא בא מפגישה ב-AFI, שבה הוחלט פה אחד לתת לי את הפרס. אמרתי לו שזו בדיחה מצחיקה, אבל הוא לא צחק בצד השני. המשפחה התרגשה מאוד, אבל אני רק הייתי מודאג משעתיים של קליפים מחיי שיוצגו שם. באירוע עצמו יש מונטאז' של כל מי שאי פעם קיבל את הפרס, מג'יימס קאגני ועד בילי וויילדר, בטי דיוויס ואליזבת טיילור. אתה רואה את זה ומתחיל להרגיש כמו שמוק כי הופעת. האנשים האלה הם בני אלמוות שהמציאו את צורת האמנות הזו, והנה אני יושב שם ומקווה שלא יראו קטעים מ'טרנר והוטש'. אבל בסוף הלילה הרגשתי טוב, למרות שאני עדיין לא חושב שזה מגיע לי. בסך הכל אני גאה בעבודה שלי וקיבלתי את הפרס ברוח שבה הוא ניתן לי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
טום הנקס ב"טרנר והוטש"
|
|
|
|
|
|
|
"רציתי שהילדים שלי יידעו שהם מאוד אהובים"
|
|
|
|
|
|
|
- דיברת על בנך קולין, שנמצא בתחילת דרכו. איך הוא מסתדר עם העובדה שאביו זוכה בפרס על מפעל חיים בשנות הארבעים לחייו?
"אני מניח שזה יקשה עליו, וכנראה שבכל פעם שהוא יעמוד מול מיקרופון, מישהו ישאל אותו על זה והוא יצטרך להיות מסוגל לענות את מה שהוא באמת מאמין בו, אבל אלה העובדות. הכישרון שלו, התשוקה והרצון יועילו לו הרבה יותר במה שהוא ישיג בחייו מאשר כל מה שאני אי פעם עשיתי. בסופו של דבר אלה רק פרסים צוברי אבק. הוא ג'נטלמן, עם אופי טוב, שחקן מוכשר, נמרץ ואמביציוזי. הוא מתמסר לתחקיר ומוכן לעשות מה שצריך כדי להפוך להיות שחקן טוב יותר. הוא כבר עבר אותי בזמן שהייתי בגילו".
- אתה עוד צופה בסרטים ישנים שלך?
"אני יכול לראות חלקים מהם, אבל הם אף פעם לא משתנים ואני יודע את הסוף שלהם, אז אני רואה אותם פעם או פעמיים, ואחרי זה לא יכול לראות אותם שוב".
- ואיך זה לראות סרט שלך עם קהל?
"בדרך כלל כואב לשמוע את הקול שלי ולדעת שכולם רואים כל בחירה אידיוטית שעשיתי בסרט".
- איזה סרט שלך אתה הכי אוהב?
"יש לזה כמה פרמטרים. יש כאלה שהיו מאוד מהנים לעשייה, את 'אפולו 13' הייתי יכול לצלם במשך תשע שנים ולא להשתעמם. 'ליגה משלהן' היה כמו ללכת למחנה בייסבול מהחלומות לאורך כל תקופת הצילומים. השינוי הרגשי שכולנו עברנו עם 'טוראי ראיין', היה חוויה מיוחדת של עשיית סרט שאף פעם לא היתה לי. אבל הסרטים תמיד מגדירים את עצמם מחדש, ואם היתה הנאה לצלם אותם, אז עצוב לסיים אותם. אני לא יכול לומר איזה מהם היה הכי מיוחד, זה כמו שהבן שלי ב'דרך לפרדישן' שואל אותי אם אני אוהב את אחיו יותר ממנו".
הנקס גדל בבית של נישואים מפורקים, וגם הוא נשוי בפעם השנייה. "ההורים שלי עשו כמה סיבובים מסביב לבלוק, הנישואים שלהם התפוררו כמה פעמים והייתי בן 13 כשזה נגמר סופית. זה היה מאוד מבלבל, אבל מצאתי את עצמי משלים עם זה. כילד אתה לא מכיר בית חוץ משלך, אז אתה לא יכול לדמיין סיבה שבגללה הכל נגמר בריב. כשהגעתי למצב הזה בעצמי, הייתי מאוד מודע לכך שזו תקופה מבלבלת לילדים. רציתי שהילדים שלי יידעו תמיד שהם מאוד אהובים, שהכל אולי יהיה שונה, אבל עדיין יהיה בסדר. ובכל זאת, אני לא לגמרי נגד גירושים, כי בלעדיהם לא הייתי נשוי היום לריטה ווילסון".
- אתה וריטה שניכם יוצרי סרטים החיים תחת קורת גג אחת. כמה ייעוץ מקצועי אתם נותנים אחד לשני?
"את מכירה גבר שיאמר לאשתו המקצוענית 'תעשי ככה או ככה?', אם יש, זה לא אני. אנחנו כנים בצורה בוטה בכל מה שאנחנו מדברים עליו, אבל זה אף פעם לא מנקודת המבט של 'זה מה שאת צריכה לעשות', אלא תמיד 'הנה מה שאני חושב על זה'. אלה החיים שלנו וככה אנחנו עוברים אותם. יש לי מזל גדול שריטה מסכימה לחיות איתי, היא היתה יכולה להשיג מישהו הרבה יותר טוב".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
טום וריטה. צילום: רויטרס
|
|
|
|
|
|
|
"למורשת שהייתי רוצה להשאיר לילדים שלי אין קשר לעבודה"
|
|
|
|
|
|
|
לווילסון והנקס יש שני ילדים, צ'סטר, 14, וטרומן ,9, ולטום יש עוד שניים (קולין בן 27 ואליזבת בת ה-22) מנישואיו הראשונים לסמנתה לואס, שנפטרה מסרטן אחרי שהם התגרשו. "לעתים קרובות מדי, כשאני מנסה להבין מה הילדים שלי חושבים עלי, אני תמיד שואל את עצמי איך הפחדתי אותם היום ואם זה יחזור לרדוף אותם ואותי בעתיד. אשתי ואני מאוד חמים כלפיהם, מחבקים ומנשקים אותם כל הזמן. אבא שלי ואני נתנו זה לזה לחיצות יד נמרצות, ולפעמים טפיחות מגושמות על הכתף. הוא לא ידע איך לחבק אז, אבל הוא כן עשה את זה עם הנכדים שלו. אמא עשתה את כל הדברים הנכונים איתי. היא לימדה אותי איך להתנהג.
"לילדים הבוגרים שלי יש מודעות של איפה היינו ומה עשינו כשעוד הייתי בחור שגר בדירה קטנה בוואלי בלוס אנג'לס, אבל הבן הצעיר לא באמת יודע משהו על מה שהיה עד שהגענו לבית שאנחנו גרים בו היום. למורשת שהייתי רוצה להשאיר לילדים שלי אין קשר לעבודה אלא לרעיון שאבא היה תמיד הוגן ונמצא בסביבה שלהם הרבה יותר ממה שהוא היה באמת. הפסדתי כל כך הרבה מהדברים שהבת שלי עברה, והיא זוכרת יום הולדת אחרי יום הולדת כשלא הייתי בסביבה".
הנקס עדיין עובד בקצב מהיר ומקדיש לא מעט זמן להפקות, לא רק למשחק. הוא הפיק שתי סדרות טלוויזיה עטורות שבחים ופרסים ("אחים לנשק" ו"מכדור הארץ לירח"), ויחד עם אשתו עלה על הפוטנציאל של "החתונה היוונית שלי", ובהשקעה כספית קטנה הפכו את הסרט לאחת הקומדיות המצליחות בהיסטוריה.
עכשיו הוא מחויב לשורה של פרויקטים, ובהם שיתוף פעולה נוסף עם הבמאי רון הווארד, שעשה איתו את "ספלאש", הסרט שלמעשה גילה אותו, ואת "אפולו 13". עכשיו הם יעבירו לקולנוע את רב המכר ההיסטרי "צופן דה וינצ'י". זו לא הפעם הראשונה ולא השנייה שבה הנקס חוזר לעבוד עם אותו במאי. "עבדתי עם זמקיס פעמיים לפני הסרט הזה, פעמיים עם פני מרשל, פעמיים עם נורה אפרון ושלוש פעמים עם ספילברג, שהוא גם חבר אישי טוב. בכל פעם שאני עובד עם כל אחד מהם, אני רגוע. אנחנו לא צריכים להכיר אחד את השני, אלא לגשת ישר לעבודה. אני מנסה להגיע למצב שהרגשות שלי לא ייפגעו מכל הערה של הבמאים האלה. יש לי את זה עם סטיבן, אובדן של תודעה עצמית שאני מחפש. ביטחון מלא לעבוד כמו שאני רוצה. אני לא צריך לדאוג ללכת בכיוון אחר, כי אני מאמין שהוא יגיד לי בלי לדאוג שאני אפגע".
- במקום שלך היום, כאייקון, עד כמה אתה זהיר בבחירת תפקידים?
"צופי הקולנוע מאוד חכמים, ולמרות שהם מגיעים לסרט מסוים עם ידע של מכלול העבודה שלך, הם לא מתרשמים מזה במיוחד. אם אתה לא עושה את הסרט הטוב שהם שילמו לראות, כל העבודה הקודמת שלך, הסטטוס שלך, או כל דבר אחר שלך, לא משנים אפילו קצת. הם רוצים להרגיש שהם מקבלים תמורה מלאה להשקעה שלהם. אבל אנשים הולכים לקולנוע מסיבות מאוד מסוימות, הארה והסחת דעת, חינוך וגם בידור. אני מנסה לעשות רק סרטים שהייתי רוצה לראות בעצמי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
טום הנקס ורוברט זמקיס. צילום: רויטרס
|
|
|
|
|
|
|
"אני סומך על האינסטינקטים שלי"
|
|
|
|
|
|
|
- העובדה ששניים משלושת הסרטים שעשית השנה היו קומדיות, היא מקרה או רצון לחזור לשורשים הקומיים שלך?
"החומרים הקומיים שעשיתי בהתחלה היו התפקידים היחידים שקיבלתי. אף אחד לא היה לוקח אותי ברצינות אם הייתי עושה כל דבר אחר, והיתה לי התלהבות גדולה לזה, אבל כשאתה מתבגר אתה רוצה לחקור דברים אחרים. בגיל 48 אתה לא מתעניין באותם דברים כמו בעבר, אבל אין לי תוכנית אב. אין לזה נוסחה. אני פשוט קורא את התסריט. הבעיה היא שהרבה פעמים אני מקבל משהו שמוגדר כקומדיה, אבל אני לא יכול להבין למה, כי אני לא צוחק אפילו פעם אחת.
"אני לא מחפש דרמה או קומדיה שמוגדרות ככאלה, אני מחפש משהו שאף פעם לא ראיתי. רבים מהסרטים שעשיתי היו מצחיקים ורציניים בעת ובעונה אחת. הרבה רגעים ב'פורסט גאמפ' היו מאוד מצחיקים, אבל בסופו של דבר זו היתה יצירה מאוד רגשית. אפילו בקומדיות אווריריות כמו 'נדודי שינה בסיאטל' ו'יש לך הודעה', היו נושאים רציניים. היו סרטים שעשיתי שהוגדרו כקומדיות, אבל היו בהם פחות בדיחות מ'בדרך לפרדישן'. סרט צריך להגדיר את עצמו לאורך כל הדרך. זה הכל עניין של אותנטיות. אפילו 'החתונה היוונית שלי', שהוא קומדיה מאוד מצחיקה, עוסק במאבק אמיתי בתוך משפחה".
- אז בסופו של דבר איך אתה בוחר תפקיד?
"אני סומך על האינסטינקטים שלי. אני יכול להתעניין רק בדברים שמעניינים אותי, וכשאני נתקל במשהו שאני חושב שהוא דמות מרתקת בסרט מרתק, ויש לי הרגשה פנימית שאף אחד אחר לא יכול לעשות את זה יותר טוב ממני, אני יודע שזה נכון. אני לא יכול לפעול בשום רמה אחרת מלבד אמונה ראשונית ביותר באינסטינקטים. אחרת, מה שיוביל אותך זה מה שאשתך או הסוכן שלך אומרים לך שאתה צריך לעשות. בסופו של דבר זה מגיע למה שאתה מרגיש והאם זה סרט שאתה רוצה להיות חלק ממנו. וכשאני מרגיש ככה, אני אצא מגדרי, כי הרי אני האדם היחיד על פני כדור הארץ שיכול לשחק את זה".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
