 |
/images/archive/gallery/110/369.jpg פוריה גל
צילום: רענן כהן  |
|
|
| תאכל עוד קצת מטבוחה, ילד קטן ושחום שלי |
|
|
|
| פוריה גל על דמות האמא המזרחית שגילמה ריימונד אבקסיס ב"אהבה זה כואב" ו"המשאית" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אהבה זה כואב", 21:45; ערוץ 10, "המשאית", 21:45, ערוץ 2
למשך כמעט שעה הייתה אתמול ריימונד אבקסיס למלכה הבלתי מוכתרת של כל הערוצים, האמא המרוקאית האותנטית של כל הזמנים, אמא אדמה, האמא של כולנו. כאילו הייתה ריימונד (החיננית כשלעצמה) המרוקאית היחידה עלי אדמות בגילאי חמישים פלוס הרשומה בסוכנויות שחקנים -היא הופיעה בעת ובעונה אחת גם ב"אהבה זה כואב" בערוץ עשר וגם ב"המשאית" בערוץ 2. בשתי התוכניות היא פיזרה מילים חמות של אמא/דודה מזרחית חמה ואוהבת, הפיצה לכל עבר חיבוקים אותנטים וגנבה את התהילה מריטה שוקרון, להלן האמא המרוקאית והעשוקה של נינט ב"השיר שלנו". אפילו גדולים ומפורסמים ממנה לא זכו להופיע בשני הערוצים הנצפים ביותר באותן זמן ממש, ואפילו, קשה להאמין, בדיוק באותו תפקיד.
אפשר רק לתהות על ההבדלים הדקים אך העצומים בין ריימונד לריימונד, בין הדמות שלה ב"אהבה זה כואב" כאמא של אסי כהן, לבין הדמות ב"המשאית", כדודה של סמי הורי, גיסתו של זאב רווח. ב"אהבה זה כואב" לא חלף אפילו משפט אחד בלי שישובצו בו פנינים מזרחיות כמו "עז'י", ו"כפרה אני עליך", ואילו ב"המשאית" היא היתה ככל האדם - אמנם מרוקאית, נכון, אבל עדיין מצליחה להוציא משפט שלם מהפה בלי לרפד אותו בגילויים מובהקים של מוצאה העדתי. שכן, קשה להאמין, אבל כאלה אנחנו המזרחים (הכותבת מתוודה מעל במה זו כי היא ממוצא טוניסאי): לפעמים מוציאים מהפה גם סתם משפטים שיכלו להיאמר תיאורטית על ידי כל אחד אחר. מוזר לא?
ב"אהבה זה כואב" היתה אבקסיס לאמא המרוקאית היחידה עלי אדמות שמבשלת לילדיה קובה עיראקי. היא גם היתה באותה נשימה האמא העיראקית היחידה שאומרת לבנה "חשומה" (בושה במרוקאית) ומדברת במבטאו של המלך חסאן. מה שמזכיר לנו, בפעם המי יודע כמה מאז סלאח שבתי, שכל המזרחים אותו דבר, מקשה אחת וחסרת ייחוד, בדיוק כשם שכל הסינים והיפנים הם אותו דבר, הכושים אותו דבר, ובכלל כל מי שהוא לא מספיק חשוב בשביל להכיר אותו באמת.
כולם אוכלים קובה, לועסים גת, רוקדים ריקודי בטן ומקנחים בקוסקוס לצלילי שיר של דקלון. חבל, כי אם כבר התאמצו בסדרה לדקדק בפרטים ולרדת לרמת סממנים עדתיים מובחנים – פספסו ונפלו במבחן הכי בסיסי. בספר של אלה שוחט על הקולנוע הישראלי היא נותנת דוגמאות של דמויות מזרחיות בסרטי שנות החמישים, השישים והשבעים, ומונה אפילו דוגמה אחת של דמות שנכללו בה שמונה אלמנטים שונים משמונה ארצות מזרחיות שונות – דמות שכמובן אינה יכולה להתקיים במציאות לעולם. מסתבר שלא הרבה השתנה מאז.
בסך הכל, הסדרה הזאת טובה, כיף לצפות בה, הדיאלוגים מעניינים – אם כי הכל טיפה צפוי מדי. ורק הקשת הדמוקרטית המזרחי לא יכלה לחלום על פרומושן מוצלח יותר מזה: דנה מודן, בסדרה הכי נצפית בערוץ עשר מאז ומעולם, נותנת במה לרעיון ה"יהודים ערבים" של אינטלקטואלים מהקשת? אכן ימות המשיח, אם רק המשיח היה מזרחי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
דנה מודן ועז'י, ב"אהבה זה כואב"
|
|
|
 |
|
 |
|
פינת הצימרים, 20:00, חדשות ערוץ 10
|
|
|
 |
|
|
|
הופה-היי, הופה -היי, עלינו כיתה ברמת המסחור והמסחרה. זה לא סקופ ולא מהיום שמהדורות החדשות מתגייסות לטובת אינטרסים שיווקיים, והפעם – חלקת אלוהים הקטנה והמאווררת בגליל, הצימרים, בועה קטנה של לייף סטייל אסקפיסטי.
אבל אם בימים כתיקונם נזקקים היחצנים לאיזו אמתלה מאולצת ופומפוזית כדי למכור למהדורות החדשות אייטם יחצני – למשל, "קדחת הבוטוקס ברמת אביב ג'" או "טרנד הגדלת חזה בשיטה ייחודית מבלגיה", שתמיד מתבטאת בכתבה שיווקית להפליא אבל חד פעמית, הפעם מדובר בפינה קבועה: טלי מורנו על רקע דשא מכוסח היטב ובקתות עץ עם וילונות שקופים - זה כל מה שיכלה הנפש האורבנית המיוסרת לבקש לעצמה בסופו של יום.
אתמול זה היה צימר בקדיתא בגליל העליון: משום מה, מציגה מורנו את המיזם הקפיטליסטי ההדוניסטי הפשוט והכייפי הזה כאקט חלוצי ואמיץ של "יש מאין", ובטרמינולוגיה השמורה למעלליו של ברל כצנלסון או לאגדות "חומה ומגדל". וכמעט אנחנו אומרים: הו, איזו הקרבה, תראו את השניים האלה, עזבו הכל במרכז והלכו להקים צימר בגבעה נידחת. בחיי כל הכבוד להם. זוהי הציונות החדשה, עבודת כפיים מודל 2004, וערוץ עשר בסיועה של מורנו משתף פעולה עם האתוס המופרך הזה. יינתן פרס על מפעל חיים למקימי צימרים בצפון, ומהר.
|
|
|
|
|
|
|  | | טלי מורנו. צילום: ערוץ 10 | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | עיתונאית במעריב, כותבת על כל מיני. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
