 |
/images/archive/gallery/148/916.jpg רון מיברג. צילום:
רובי קסטרו  |
|
|
| הבייבי שלי עזבה אותי, שתלך קיבינימט |
|
| רון מיברג קיבל את הבלוז מההזדקנות הלא חיננית של אריק קלפטון ונדהם לגלות שג'ון לנון נרצח בשנית |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג
7/12/2004 16:35 |
|
|
|
|
|
|
|
רוברט ג'ונסון מת בן 27 בשנת 1938. הוא השאיר אחריו שני צילומים, 27 שירים ב-36 טייקים שונים, שתי תעודות נישואין ותעודת פטירה אחת. נאמר עליו שעשה עסקה עם השטן וכי מת מהרעלה. למרות שהיה שחור, הותיר אחריו ג'ונסון, אבי בלוז הדלתא, יתום לבן אחד. היתום יהיה בן 60 בשנה הבאה. קוראים לו אריק קלפטון.
מבין גיבורי הגיטרה החיים – לעומת המתים כהנדריקס, ווהן, גרסיה, גאלאגר, אולמן, הריסון ואחרים – אריק קלפטון הוא יוצר הרוק הקרוב ביותר ללבי (בהנחה שעל שם בוב דילן רשום בטאבו נתח נדל"ן גדול יותר מרוקנרול). כאשר אני חושב על חיי המבוזבזים בחלקם, מה שקורה לא מעט בשנים האחרונות, אני מגיע למסקנה שאם היו שואלים אותי, יותר מכל הייתי רוצה לנגן כמו קלפטון. אינני ישיש-הרוק היחיד שעוצם את עיניו ומקרין את דמותו אפופת היגון על במה מוארת מוקפת מעריצים שואגים, המחמם את אצבעותיו בסולמות צליל חשמלי שמן לפני שהוא עובר לריף הפתיחה של "ליילה" מול המיית הקהל המרימה את תקרת הרויאל אלברט הול. ככה זה אצל חובבי רוק. זה המפלט שלנו.
גלגול נשמות מוזיקלי אל תוך גופו של דוויין "סקיידוג" אולמן כשזה ענה בסלייד משובח לבראוני המתייפחת של קלפטון או אל גופו של הנדריקס מבצע את "כנף קטנה" לפני שקלפטון כייס אותה לאלבום המיתולוגי של דרק והדומינוז. היה זה קלינט איסטווד – גבר נוסף שגברים מייחלים ללכת לישון עצמם ולהתעורר מסוקסים וללא שם במערבון ספגטי – שקבע ש"גבר אמור להכיר במגבלותיו". אני מכיר. לעולם, לא באקוסטית ובוודאי לא בחשמלית, גם אם אקדיש לכך את שארית חיי, כבר לא אהיה גיבור גיטרה. מה שלא מעקר, כמובן, את הכמיהה והשקיקה.
הכל אצל קלפטון לוחץ על הכפתורים שלי. השנים בהן נעל עצמו במוסך, אמיתי ומטאפורי, ולימד את אצבעותיו הרזות והארוכות את רזי הגיטרה ואת הטיפוס המרגש במורד הצוואר הדק עד השקע לפרק היד, מבלי לברוח מהסולם.
ההתמחות שעשה ביארדבירדז' ובבלוזברייקרס של ג'ון מאייל. תאונת הדרכים, זירת האגרוף והאולפנה הקוסמית שהייתה קצפת, עד שהחמיצה.
הקדנציה הקצרה והכה מרתקת באמונה עיוורת, שבדלתה בא עם ג'ינג'ר בייקר, מתופף ג'ינג'י חם מזג שאתו התקוטט בקצפת, למרות שיקול הדעת שצרח באוזניו "אל תעשה את זה!", אלבום המופת הבודד שהשאירו וסיבוב ההופעות הקצר שנגדע באיבו. האהבה הנכזבת (בתחילתה) לפטי בויד, אשת איש שבמקרה הייתה נשואה לג'ורג' הריסון, חברו הטוב, עד שמוטט את חומות ההגנה שלה ואת נישואיה לביטל האהוד. "ליילה" הכפול, שכולו יפחת אהבה נואשת לבויד, אותה עטף ושזר – בעזרת אולמן – לאחד מאלבומי הרוק הגדולים של כל הזמנים. ולא פחות, לימי ההתמכרות ההרסניים לאלכוהול ולסמים, שרק מי שהיה שם יודע מדוע נכנסים, כמה קשה לצאת ואת מחירה הכבד מנשוא של הגמילה.
קראתי בעיניים מבינות את ייסורי גמילתו הרב-שלבית של קלפטון ואפילו החלפתי אתו פקסים בעניין "קרוסרואדס", מרכז הגמילה שהקים באנטיגואה. למרות שאני רק יכול לנחש מה מרגיש אב שבנו נפל אל מותו מחלון הקומה ה-56 בניו יורק, אני מבין מדוע שוקד קלפטון על משפחה שניה, שלושה ילדים בעזרת השם, אף כי לא ברור מדוע בחר לסכן כל זאת לטובת נהיגה במהירות של 150 קמ"ש בכבישי הריביירה הצרפתית, על פי קביעת מכ"מ משטרתי של חבריו לז'נדרמריה של לואי דה-פינס המנוח. כל פעם שמוצר מוזיקלי חדש של קלפטון נוגע במדפים, אני מרגיש את כיצד שבה האופטימיות וזורמת בעורקיי.
העילה האקטואלית לקיום דיון בקלפטון וברלוונטיות שלו, אם בכלל, משולשת, אם לא יותר: גרסה מורחבת, מרתקת ומרגשת של "461 אושן בולוורד", אלבום התחייה המופתי שלו מ-74'; די.וי.די כפול של פסטיבל הגיטרות שערך קלפטון בשנה שעברה בדאלאס, טקסס, שראה אור לאחרונה; ודי.וי.די נוסף, "Sessions for Robert J", שהגיע בשבוע שעבר, טרי-טרי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אריק קלפטון. צילום: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
ג'ון מאייל הוא לא קונטה קינטה
|
|
|
 |
|
|
|
העילה האקטואלית פותחת חרך הצצה לתחום בעייתי בהיסטוריה משופעת ההישגים של הפלישה הבריטית לרוקנרול, ז'אנר מוזיקלי אמריקאי מיסודו. בעייתי, משום שבלוקים בריטים רבים מדי, כג'ון מאייל, אלקסיס קורנר, פיטר גרין, ג'ימי פייג', ג'ף בק ואחרים, קמו בוקר אחד (או כמה בקרים) והחליטו שנשמות שחורות, מנוצלות, מופלות לרעה, דחויות ומושפלות בהיסטוריה האמריקאית, התגלגלו בגופם בגרסה מוזיקלית של גלגול נשמות.
עם כל הכבוד, ג'ון מאייל הוא לא קונטה קינטה, קלפטון אינו רוברט ג'ונסון ופיטר גרין אינו מאדי ווטרס. הדיסונאנס הזה מציק לי מיום שעמדתי על דעתי המוזיקלית, והוא קיבל משנה תוקף בעת שצפיתי במוצר פסבדו-קלפטוני נוסף, הדי.וי.די המציין את יום הולדתו ה-70 של מאייל.
קלפטון הגיע לבלוז מבעד לסדק הצר שפתח מאייל בתודעה הבריטית. רק אחרי שבא בדלת הזאת ועלה על דרך הלבנים השחורות, ניכס לעצמו, במלוא שאפתנותו, את יצירתו ואישיותו של רוברט ג'ונסון. למרות שגדלתי עליה, צווחנותו החורקת של מאייל בהרכביו הרבים, שהכשירו את הבולטים בנגני הגיטרה מהאיים הבריטיים, התרסקה מול עיני (ואוזני) הכלות בעת הצפייה במופע ה-70 החגיגי.
בלוז הוא נוסחה פשטנית למרות ניסיונות רבים לסבך אותה: האישה שלי עזבה אותי ואני אהרוג את הכלבה. פחות או יותר. על הרגש הזנוח, הפגוע והנרגן הזה, הרכיבו פרשנים ומומחים מטעם עצמם, לבנים ברובם, את התזה שהבלוז הוא ז'אנר מוזיקלי ייחודי, מהדרום החקלאי והנצלני של ארצות הברית או משיקגו העירונית, הנותן ביטוי לאפליית ולשוועת השחורים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"Sessions for Robert J", עטיפת הדיסק
|
|
|
|
|
|
|
למי שייך הבלוז?
|
|
|
|
|
|
|
אני גורס שהבלוז הוא הגרסה המוזיקלית של השחורים על עצמם ומאבקיהם הפרטיים ולא הייצוגיים, וכי אימוצו בידי הממסד הלבן, בעיקר צעירים אורבנים ואינטלקטואלים בראשית שנות ה-60' במועדוני לילה אפלים ואפופי עשן, הוא אמתלה דמגוגית ליצירת אפליה מתקנת. מי שחושב שהתיאוריה שלי שוביניסטית מדי, שיילך אל זמרות הבלוז השחורות כמו ויקטוריה ספיווי, בסי סמית', סיפי וואלאס ואחרות. מה שמו של שירה המפורסם ביותר של וואלאס? "אל תפרסמי את הגבר שלך". לא אפלייה ולא זבובים. יותר מהבתים החוזרים על עצמם במבנה קבוע, בלוז הוא המנהרה שדרכה תיעלו יוצרים שחורים את אפלת חייהם. אם לא רצו להרוג את הכלבה, לפחות ביקשו לשוב לחיקה.
מאייל, קורנר, קלפטון ואחרים, בחרו להתאהב בבלוז מכיוון שבאו מרקע של דלות בריטית בחברה מעמדית וקולוניאלית שבזה לכל מה שלא הכריח מאליטה כלכלית או אריסטוקרטית. גם האישה שלהם עזבה, אבל הם לא ביקשו להרוג אותה או להיפרע ממנה. בבלוז השחור מוטמעת אלימות גדולה. נגד נשים. נגד גברים. נגד הכל. ברגעיו המייאשים ביותר שר קלפטון על לזחול על הרצפה כל הדרך עד פטי בויד. הוא לא התכוון להרים עליה יד או לירות בה. לבכירי הבלוז השחורים הייתה היסטוריה של היתקלות עם החוק.
מהמקום האלים הזה נולדה השמועה על מותו בהרעלה של רוברט ג'ונסון. את שיריו הגדולים שר האדי (לדבלי) לדבטר בכלא. גברים בריטים לא מקבלים בלוז. מה שמסביר מדוע הביטלס – באחד האקטים הגדולים של אמת בפופ – מעולם לא שרו בלוז. ומדוע הרולינג סטונז, שתמיד רצו והשתדלו יותר, בעיקר באמצעות בריאן ג'ונס שמת צעיר אחרי שהופרש מהלהקה, שרו שיר של ג'ונסון כבר בתחילת דרכם.
זה נורא חגיגי ומרגש – כניסה של קלפטון לבמה תמיד מרגשת אותי – שקלפטון נכנס למסיבת יום ההולדת של מאייל בשיר השביעי ונשאר לשירים נוספים כשהשניים חוזרים לשנת 64' ולרפרטואר הבלוז שלהם. אבל זה גם נורא מזוייף, צורם ומעיק. בעיקר מראהו של גבר בן 70, בגופיה הדוקה, כרס בירה, שרירי זרוע מדולדלים, ששר בלוז בהגייה בריטית בחיוך של מרצה לחינוך גופני באוקספורד ובדבקות של קוטף כותנה שאבותיו נשבו ביערות אפריקה. שלא לדבר על הקול הנשי, הגבוה והמצווח. ווילי נלסון בן 73 וזרועותיו לא שריריות יותר מאלה של מאייל. אבל נלסון, בניגוד למאייל, אינו נזקק להרחיק עדותו למחוזות זרים. הוא שר את סוג המוזיקה שינק עם חלב אמו.
קלפטון, לזכותו, עבר דבר או שניים מחוללי בלוז בחייו. מה שמשווה מראית עין של אמת לחלק מהמצוקה הקיומית שלו. להחמיץ את קרון האנדרגראונד, שזה בערך הדבר הקשה ביותר שקרה למאייל, אינו מצדיק תוגת בלוז. לא שחורה ולא לבנה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ג'ון מאייל
|
|
|
|
|
|
|
קלפטון לא מזקין בחן
|
|
|
|
|
|
|
ככל שהוא מתבגר ואינו מנסה – או שאינו יכול – לשוב לרגעיו המשובחים כיוצר רוק מקורי בעל חתימת צליל מובהק וקול מהוסס וסדוק של מי שהמיקרופון הוא אויבו הגדול ביותר, כורה קלפטון את מרבצי הבלוז ומחזק את הקשר המלאכותי שלו עם רוברט ג'ונסון.
הבעיה נפרשה במלוא חומרתה ב-"Master Johnson and Me", אלבום הבלוז הג'ונסוני שלו מתחילת השנה. והיא מחמירה עד כדי כאב והתגרדות בחלקי גוף מוצנעים בדי.וי.די המוקדש לג'ונסון. כיצד לומר זאת בנימוס? קלפטון אינו מזקין בחן. הוא לא נלסון. אפילו לא דילן.
מחבר שירים גדול – חוץ משניים-שלושה אלבומים בתחילת שנות ה-70' – הוא לא היה מעולם. פרשנות הבלוז המקשישה שלו (חלק מגיבוריו מתו לפני הגיעם לגיל 60) עוטה שכבה הולכת וגבהה של פאטינה וחלודה. אינני חושב שאצבעותיו של סלוהנד, כינוי החיבה שלו מתחילת דרכו, מאבדות מזריזותן.
כשהוא חפץ בכך, כפי שעשה ב"אריק קלפטון וחברים בהופעה" מ-99', שם אירח את שריל קרואו, דילן ואחרים, יש לו עדיין את האצבעות המיומנות והזריזות בעיר. הביצוע שם של "כנף קטנה", עם קרואו ודיוויד סנבורן בסקסופון משוגע, הוא רגע מוזיקלי מופלא, כמו גם קלפטון-דילן מבצעים את "קרוסרואדס" של ג'ונסון. אבל הבריחה אל הבלוז, על חשבון הרוק, נראית לעתים כמפלטו של העצלן.
הניסיון המתודי, הכמעט דידקטי, לפרשן את ג'ונסון בדי.וי.די החדש, כולל יומרה להקליט באותו בניין מט לנפול בו הקליט ג'ונסון חלק משיריו, כולל הרצאתו המלומדת של קלפטון על מקור ההשראה שלו שאחד משני תצלומיו לא מש מהפריים, נועדו לכישלון משום שקלפטון חסר את הלהט של בחרותו. מעטים הם הרוקרים השבעים והעשירים – קלפטון מגיע להקלטות בפורשה קאררה כסופה – שמסוגלים לחזור אל ימיהם הרעבים והמאויימים, כפי שהיה קלפטון ב"ליילה", באלבום הסולו הראשון שלו ובתום ההתמכרות שלו להרואין ב"461 אושן בולוורד".
האלבום הזה, שהכיל במקור (74') עשרה שירים, כולל "יריתי בשריף" של בוב מארלי ו"תן לי כוח", היה מרגש גם בזמן אמת. עם גרסאות אלטרנטיביות לשירים וסיפוחה, בדיסק נוסף, של הופעה גדולה של קלפטון (שלא נדפסה מעולם) בהמרסמית' אודיאון ב-74', הופך בולוורד לחוויה מרגשת המגדירה, למרבה הצער, את הפערים האיכותיים והכמותיים, בין 74' ל-2004. שלושים שנה לא הולכות ברגל. הן נכרכות סביב הידיים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
רוברט ג'ונסון
|
|
|
|
|
|
|
שוטטות בשדות הרוק הנצחיים
|
|
|
|
|
|
|
האם קלפטון מזקין בחן? שאלה של השקפה. סנטר שלם ומלא מעולם לא היה לו. לכן בחר להחביא אותו בזקן צרפתי מעצבן כשלעצמו. המראה הלא מגולח, לצד תספורת המארינס שהוא מטפח בעשור האחרון, לא מוסר אותו במיטבו. גברים בחולצות קצרות שרוול תמיד עוררו בי חשד, והם עניין מגונה למדי במיוחד כאשר לובשים אותן מעל מכנסי ברמודה הנגמרות מתחת לברכיים. איפה שפעם ניגן קלפטון בבראוני הסולידית (פנדר סטרטוקסטר) או בלס-פול שחורה (אמונה עיוורת), כעת הוא מנגן בסטרט שפנדר ייצרו במיוחד בשבילו.
גיטרה שנראית כמו שחילצו אותה מבית חרושת לצבע אחרי פיצוץ. קלפטון תמיד היה מעט למך והרבה חנון. עכשיו הוא עושה מזה מראה המעורר געגועים לימי חליפות ארמאני השחורות. לשיער הארוך בגל משתפל על מצחו ולטי-שירטס ממשי. טוב לראות בפסטיבל הגיטרות בדאלאס, פגישת פסגה של בכירי גיטרה, את כריס סטיינטון הוותיק על הפסנתר. כמו את בילי פרסטון נמצא לצדו בשנים האחרונות.
מרתק עד כמה פרסטון המבוגר מזכיר את סדאם חוסיין. רק בגלל שרוברט קריי שחור, לא אומר שהוא גאון גיטרה. ג'ימי ווהן, אחיו הבכור והשכול של סטיבי ריי ווהן, מביא לבלוז הטקסני יותר נשמה מקריי השחור שנראה כאחד מהאחים ג'קסון ואינו פרימיטיבי, ממזרי ומרגש כבאדי גאי הוותיק, המבצע בפסטיבל את "בית מתוק שיקגו", גם הוא שיר של ג'ונסון.
בי.בי. קינג תמיד יהיה נפלא. גם כאשר הוא יושב משום שאינו יכול לעמוד. וגם כאשר הוא מתעורר, פעם בכמה דקות, ומשחרר ריף גיטרה רדום אל עבר דאלאס. המפגש המצולם הנדיר בין ג'יי. ג'יי. קייל, המתנזר הקלאסי, לקלפטון שעשה קילומטראג' ארוך במיוחד מ"קוקאין" ו"אחרי חצות" של קייל, הוא חומר של התעלות נפש, אך אינו מכסה על הדקות הארוכות מדי (210) שעל פניהן נמרח פסטיבל הגיטרות הלא אחיד.
בגלגולו הנוכחי, חסר היכולת להפתיע, לעורר ולרגש, מעיבה על האהבה ההיסטורית לקלפטון, שאלת הרלוונטיות. אותה שאלה עצמה בה חובטים אנשים צעירים בראשיהם השבים של ותיקים כאשר הם מבקשים לגרש אותנו מהעיר. נכון שוותיקים שכחו על הרוק מה שצעירים כבר לא ילמדו, אבל כאשר מישהו כקלפטון מוריד גשם זלעפות על המסיבה והופך אותה למסע הלוויה, זה לא רגע קל.
השאלה איננה האם מי שנוהג בפורשה ושוכב ועושה ילדים עם דוגמניות כבר אינו מסוגל, או אינו יכול, לכתוב המנוני רוק אלמותיים כ"ליילה", "סמל", "זוהר אהבתך" וחדר לבן", או למחזר אלבום, ותיק יחסית, כ-"Journeyman". השאלה היא האם כבה ודעך או שמא הסתלקותה של להבת הרוק הינה זמנית בלבד ותשוב ותראה את עצמה במלוא זוהרה ביציאה הבאה שלו. התשובה אינה ברורה כלל והיא עשויה מהחומרים מהם בנויים סיוטי הלילה הגרועים ביותר.
דווקא במסע ההופעות שלו מ-2001, זה שנקרא "One More Car One More Rider", ושראה אור בגרסאות דיסק ודי.וי.די, הביא קלפטון יציאות, למרות החולצה הקצרה ומראה יוסיניו מ"חבורה שכזאת", כמו גרסה אקוסטית של "Key to the Highway”, רגע נהדר של "Badge”, רגע נפלא של "Wonderful Tonight” ורגע נפלא אף יותר של "Layla” הבלתי נמנע. להערכתי קלפטון עדיין שם.
קבור תחת שכבות רבות מדי של בלוז מזוייף ושאול משחורים שחיו חיים קשים ומתו צעירים. הקללה הגדולה של היצירה היא ההישרדות. אף אחד אינו חוגג את הנותרים בחיים. רוקנרול הוא עסק של מתים או מתים-חיים. קלפטון הצליח לא למות וגם חי טוב ונוח מדי. מתוך הנוחות הזאת, גם כאשר כל ההכנסות קודש למרכז הגמילה באנטיגואה, אי אפשר לצלק מאזינים, זקנים וצעירים, כמו שאי אפשר לייבב את ליילה ולהשתוקק לשכב עם אשת חברך הטוב ביותר.
קלפטון הוא מנערי הקסם שנעוריו קמלו במקום "למות ולהשאיר גוויה יפה" (כמאמר ג'ון וויין) או "אני מקווה שאמות לפני שאזקין" (כמאמר המי). בדרכו של קלפטון החי מונחים כמה נושאים לא פתורים, כמו שאומרים בפסיכולוגיה. או שהוא יפתור אותם או שלנצח יגזר עליו – ועלינו – לשוטט בשדות הרוק הנצחיים בחיפוש אחרי ריגושים טריים ולא ממוחזרים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ג'ון לנון, עטיפת "Acoustic"
|
|
|
|
|
|
|
שוב רוצחים את ג'ון לנון
|
|
|
|
|
|
|
מחר ימלאו 24 שנים למותו של ג'ון לנון מיריות מתנקש. משום מה היה צפוי בעיני שאלמנתו תבצע בו וידוא הריגה. "Acoustic", האלבום שרקחה לקראת היארצייט הזה, מנסה בדרכו הנצלנית והנכלולית להשכיח מאתנו את לנון הטוב ולהשאיר אותנו עם תרמית הפקתית מגונה. לנון מת כעשור לפני פרוץ עידן האנפלאגד. מה שלא הפריע לאונו ללקט משיריו ולשוות להם צליל אקוסטי. מעטים מהשירים באלבום המרגיז והמופרך הזה נתפשו כאקוסטיים במקור.
חוץ מ"גיבור מעמד הפועלים" הפותח ו"דמיין" הנועל, מרוחים באלבום כמה משיריו הבולטים של לנון בגרסאות אולפן והופעה באיכות שערורייתית, במיקס המגדיל בהפרזה את צליל הגיטרה האקוסטית, כמחלץ אותו מערימת אשפה. השירים ב"אקוסטי" הם סקיצות לא גמורות ומיותרות שאילו היה גיבורנו חי, והוא לא, הוא לא היה מרשה לתועבה הזאת לראות את אור היום.
לנון נרצח פעמיים. פעם בידי מרק צ'פמן. ופעם נוספת בידי אשתו, שגם השחילה לאלבום דואט דוחה עם בעלה כדי להזכיר לנו מי הבוסית. מאז ההתקפה היפאנית על פרל הארבור, היום לפני 63 שנים, לא היה רגע בוגדני כזה ושל נעיצת סכין בגב אהוב.
אריק קלפטון, "Sessions for Robert J"
אריק קלפטון, "Crossroads Guitar Festival"
אריק קלפטון, "Clapton & Friends in Concert", די.וי.די
אריק קלפטון, "461 Ocean Boulevard"
אריק קלפטון, "One More Car, One More Rider"
ג'ון מאייל והבלוזברייקרס, "70th Birthday Concert"
ג'ון לנון, "Acoustic", הליקון
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
