 |
/images/archive/gallery/218/505.jpg קובי אוז.
צילום: שרון דרעי  |
|
|
|
|
| לקובי אוז טוב להיות מצחיקול אבל באלבום הסולו הראשון שלו הוא גם נותן יותר מקום לרגש ולעצב |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
שי להב
10/12/2004 9:10 |
|
|
|
|
|
|
|
בכניסה לחדר החזרות, על סף הדלת, קובי אוז מנסה להנמיך ציפיות. "אנחנו עובדים רק יומיים", הוא מסביר, "שום דבר עוד לא יושב, וקשה לדמיין מה ייצא מזה בסוף. אבל אני מנסה לזרום עם זה. זה צ'אנס בשבילי, לנסות, לחפש. אני מתרסק על הקירות בכוונה".
איזה מתרסק ואיזה נעליים (כסופות, כיאה ל"ספייס ארס"). אוז נמצא בשליטה, כמו טייס בשעת גיחה מבצעית. ולחלופין, סולן של להקה פופולרית בתוך המעגל המנוח של דן שילון. כשהקלידן עוד מגמגם בבית הראשון, אוז כבר מתכנן את הגראנד פינאלה. "לך לשמה, לך לשמה. . .", הוא מורה לו לדבוק באקורד שנולד במקרה. "יותר טייט, יותר טייט. . . תן להם בשיר גשם ישראלי, ובסוף נגניב אותם
בשינוי".
"תזכור לא ליפול מהבמה", הוא מתפנה לגיטריסט, שנסחף קלות עם הדיסטורשן. "האמת שלא תהיה במה במקומות שנופיע בהם". כזה הוא קובי אוז. מה שהוא מכנה התרסקות, היה זוכה לחמישה כוכבים בבוחן איגוד הבטיחות האירופי. בשעה שהשירים החדשים שלו עומדים למבחן ראשוני בגרסתם העירומה, הוא כבר חושב על ציוד ההגברה במתנ"ס של חדרה. וכך מצלצל גם אלבום הסולו הראשון בתולדותיו, "דמעות וים".
מצד אחד מדובר באסופת השירים הכי אישית, נוגה ומרגשת שאוז שחרר מתחת ידו. אבל מצד שני, גם כשהוא מגיש לכם את הלב השבור, עדיין אפשר לשמוע בבירור את טרטור המוטור מכיוון קופסת ההפתעות, שיש המכנים כראש שלו.
- משבר משבר, אבל נשארת פריק של שליטה.
"קראתי את זה באיזה הורוסקופ, שאני מחושב, וישר אימצתי. זה נראה לי טוב, להיות ככה בשליטה. חזק. אבל האמת היא שאני לא בשליטה על כלום. הדברים הבסיסיים שיש לי, כתיבה והלחנה, זה לא מהשכל. זה כישרון מולד. נורא קל להגיד 'איזה חכם אני', אבל אני לא חכם. ב-90 אחוז קיבלתי מתנה משמים, ועשרה אחוזים אני חכם בעיבודים.
"פה אני הכי גאה, כי עליהם עבדתי הכי קשה. אז נכון, אני לא אומר או כותב דברים סתם. כל מה שאני כותב זה דברים שכבר עיבדתי ואני יודע שאני רוצה אותם. אני לא מפטפט. אף פעם אני לא אגיד בתוכנית טלוויזיה משהו שלא תכננתי מראש".
- וזה נכון גם לאלבום שמדבר על כאב, פרידה, הרגשות הכי עמוקים?
"אני לא כותב דברים מ'דם לבי'. כשיש פצע, יש כאלה שמקלפים אותו ובודקים אותו. אני מסתכל בסוף ואומר, 'היה לי פה פצע, זה מה שנשאר'. אני רוצה קודם להבין מה היה לי ורק אז לכתוב. זה מביא אותך לתובנה. אני לא כל כך אוהב את הכותבים הספונטנים האלה, שכותבים על הדיכאון שלהם מיד. להבנה יש ערך אמנותי ולא לכאב עצמו. הוא די בנאלי".
ועדיין, האלבום החדש כולל לא מעט חומרים שהצליחו לחמוק מבעד למנגנון הסינון השכלתני של אוז. אחרי שנים רבות של קריירה, שבהן הוא הצליח להצחיק, להפתיע ולהגניב, אוז מוסיף יכולת חדשה ומשמעותית לארסנל. הוא מרגש. טבעי מאוד לקשר בין השינוי הזה ובין התקופה הקשה שעברה עליו בעקבות הפרידה מאשתו. אבל לטבע של אוז יש חוקים משלו.
"היתה לי עוד פרידה גדולה בחיים", הוא מסביר. "אחרי ארבע שנים וחצי. אבל אני הדחקתי אותה ודילגתי מעל הבלגן שלי באמצעות עבודה. הפעם הבנתי שמה שדילגתי עליו בפעם שעברה, נכנס לנישואים שלי, ואני לא מסכים שזה יקרה פעם שלישית.
"אני מקפיד לטעות כל פעם, אבל מדהים איזה מבחר של טעויות אפשר לעשות. מה שעשה את השינוי היתה העבודה עם יעקב גלעד. הוא מחזיק בחלק של פאזל שאף פעם לא החזקתי. כניסה לעולם של רגשות יותר עמוקים. היה לי עניין להסתכל בזה. הטריק שלו זה לשאול אותך איך אתה מרגיש עכשיו. כרגע. אני תמיד או בדרך לעתיד מתוק או בזיכרון של משהו מתוק. בעכשיו אני נאלם דום. כל השנה האחרונה היתה מאוד פסיכולוגית בשבילי. לא קל לבנאדם ווינר להודות בכישלון. ונכשלתי".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
קובי ואביטל אוז. צילום: אדי ישראל
|
|
|
 |
|
 |
|
"אני חדש וחלש"
|
|
|
 |
|
|
|
- אז מה, אנחנו בסיפור הקלישאי על ההצלחה שגרמה לך להשמין? תכף תגיד לי שקיבלת פרופורציות ושאתה רוצה לחזור למשהו בתולי.
"ההצלחה לא גרמה לי להשמין אלא להתכווץ. כאילו שאני לא ראוי לזה, אז אני רוצה להיעלם. כשאני עומד בתור, נגיד, אני סופר נזהר, שחלילה מישהו יחשוב שעקפתי אותו. שאני חושב את עצמי. כמו ילד משדרות שנקלע לזה במקרה. זה מה שעשה חלק גדול מהחיים שלי לנורא לא נוחים. אתה נמצא עם זרקור מולך כל החיים. אני, כילד יחיד, רגיל להיות הכוכב של הבית. ועם הקהל זה גם ככה. כולם מצפים ממך. היום אני חושב שאני מתחיל להבין מתי אני נגמר ומתחיל העולם שהוא לא אני".
- ומה אתה חושב בהקשר הזה על שיתוף כל העולם ואשתו בחתונה שלך?
"אני לא אעשה דבר כזה יותר בחיים. זה מושך המון עין הרע. כשאתה נמצא בשמחה כל כך פלקטית, אנשים מחפשים פגמים. ובסופו של דבר, העולם משכנע אותך. והעולם לא צריך להיות כל כך קרוב בדברים שמחים כאלה. למה עשיתי את זה? קודם כל, רציתי לסחוב את כל העיתונאים האלה לשדרות. זו שליחות חברתית. ובפן השני, הרגשתי שהקהל שם עשה אותי, ושמגיע לו לשמוח איתי. כמו להגיד: תראו איך הצלחתי בזכותכם. בזכות שדרות. אחרת הייתי עושה בגן אורנים. מה הבעיה?".
- אז למה בעצם החלטת לחשוף גם את סיפור הפרידה בפני כל העולם?
"בנאדם ששיתף את כל המדינה בחתונה שלו, ראוי שישתף אותם גם בסוף. אם נתתי להם להיות בפיק, ניתן להם לראות גם את השפל. סיפור הפרידה שלי גם יכול לעזור להרבה אנשים".
האלבום החדש נולד כעוד אלבום של טיפקס. הרבה גבות הורמו באולפן למשמע הטקסטים החריגים ולנוכח הגישה הכללית שקשה לדמיין אותה חולקת במה עם "דיסקו מנאייק", או "יש לי חברה". רק עם סיום ההקלטות הוחלט שעל הדיסק יהיה חתום אוז לבדו. מכאן החל הקושי האמיתי. אוז, שמאז ומתמיד חסה תחת צל החמסה הענקית של טיפקס, מצא את עצמו בודד במערכה.
"טיפקס זה משהו ותיק וחזק", הוא מסביר, "ואני חדש וחלש. עוד לא ראיתי קהל. עכשיו אני פשוט משקשק. גם עם טיפקס אני מתפלל לאלוהים לפני כל הופעה. עד היום. פשוט מסתכל למעלה ומבקש שירחם עלי עוד פעם. וזה עוד תקליט הבכורה שלי, פחד מוות".
- אבל בהמון מובנים טיפקס היא ממילא אתה. זאת לא קצת פיקציה לומר "אלבום בכורה"?
"טיפקס זה ממש לא אני. טיפקס זה החבר'ה שלי. הכנופיה שלי. לא אני. אל קאפונה מתנהג אחרת מול החבר'ה מאשר בבית. יותר קל לו. אתה יודע כמה זמן טיפקס יש לי בשבוע? אינסוף".
- יצאו כבר חמישה סינגלים מהאלבום, שזה המון, ורובם לא הושמעו בסטנדרטים שאתה מכיר. אתה מודאג?
"מאוד. בכל יום רביעי אני במצב רוח של חדר לידה, כי אז מחליטים מה נכנס לפלייליסט של גלגל"צ. אני במתח עד ארבע ורבע, כשהיחצנית מצלצלת ואומרת 'לא נכנס'".
- אתה באמת מאמין שהשמעה בגלגל"צ היא כל כך משמעותית?
"ברור, כי זה מה שמביא אנשים לחנויות. הלוואי שהיו עושים מבנה יותר חכם של רדיו. אני חושב שצריך להיות פלייליסט לכל התחנות, אבל כזה שמחולק לז'אנרים. תחנת היפ הופ, פופ, מזרחית, אולדיז. כרגע, כולן מתנהלות אותו דבר, וזו פאדיחה גדולה".
- השירים החדשים שלך עובדים יותר על רגש ופחות על מגניבות. אתה יותר גאה בהם?
"ממש לא. כמו שחתול עושה מיאו, הוא עושה שירים. ומיאו עצוב הוא לא יותר מרגש או מורכב. אני יכול להיגנב מדבר מטופש לגמרי. אין אצלי היררכיה כזו. התפישה של טיפקס, ובעבר של כוורת, ניצחה בגדול. הרדיו עושה רדיו בכיף. שמחה, היפ הופ. לכן אני יכול להגיד שהעצובים של פעם הפסידו. אבל אני מפחד שקצת שפכנו את התינוק עם המים. יש מקום גדול לליריות בארץ. לא הכל צריך להיות סבבה. הגיע הזמן גם לחזור לדברים יותר מרגשים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קובי אוז. שרון דרעי
|
|
|
|
|
|
|
"אני מרגיש בצורך אמיתי להיות אבא"
|
|
|
|
|
|
|
- אבל לך יש לא מעט אחריות ביחס לדברים הפחות מרגשים. אתה כתבת לשרית חדד את "יאללה לך הביתה מוטי", שיצר ז'אנר שלם של שירי הבל.
"כשעשיתי את 'יאללה לך הביתה', זה היה מוצר חלוצי, כי הוא בא בתקופה שבה כל החבר'ה שרו על רומנטיקה, מדבר ודקלים. המוזיקה המזרחית איבדה את חוש ההומור העצמי שלה. מבחינתי, ג'קי מקייטן, לדוגמה, הוא אליל. יצרתי מצב שכל השוק המזרחי מייצר שירים מהכיוון הזה. הבעיה היא שהכוונה שלהם היא לשחק אותה, ואני רציתי רק לשחק.
"אני מבסוט מזה שהפסיקו עם הדקלים, אבל הם הגזימו גם עם תסמונת הפרוזן יוגורט. למה לא המשכתי לעבוד עם שרית? כי הם אמרו, 'תעשה לנו עוד כזה. רוצים להיט'. אנשים, בייחוד במוזיקה מזרחית, אין להם חוש הומור. הם מרגישים כמו חניך תורן. שהממסד המקובע צריך להעריך אותם. כאילו בחרו את הזמרים המזרחים כדי לעשות כבוד לעדה המזרחית, וזה בולשיט. כל אחד צריך לעשות ת'סבבה שלו".
פרט לשוכני הברנז'ה הקבועים, מעטים מכירים את כובעו הנוסף והמשמעותי מאוד של אוז בתעשייה. לפני כארבע שנים הוא ייסד בקול תרועה רמה את הלייבל "לבנטיני", שהיה אמור להתבסס על חברותא מוזיקלית סוחפת. כלומר, שילובים בין אנשי הרכבים שונים, שימוש בחבר להקה אחת כמפיק מוזיקלי של להקה אחרת וכו'. נכון להיום, נתוני הלייבל מצביעים בעיקר על אכזבה. לבנטיני ידע שתי הצלחות גדולות (הדג נחש וכנסיית השכל), בצד לא מעט נפילות (האלבומים של חיים אוליאל, בייב ועוד).
פרט לכשלונות הכלכליים, שמו של הלייבל נכרך גם במספר פרשיות לא מחמיאות. בין היתר, עזיבתם לאן-אם-סי של חברי כנסיית השכל, שעבדו עם אוז מילדות, גניזת אלבום שלם של להקת מרסדס בנד, שהופק בידי אוליאל וגם האשמות כבדות מצד הראפר פישי הגדול, שטען כי החוזה הדרקוני שלו לכאורה בלבנטיני הורס לו את הקריירה.
אוז מסכים שיש לו עוד הרבה מה ללמוד כמנהל. "מסע ההחתמות הבא שלי יהיה יותר מוצלח", הוא מודה. "למדתי שצריך להיות רגוע וצנוע ופשוט. אמנים טובים מספקים את הסחורה, לא צריך ללחוץ עליהם. אם לבנאדם יש צורך להיות תמוה שנה, צריך לתת לו את זה. הלהקה הכי טובה שמופיעה היום זה מרסדס בנד, ומה זה היו לי קשיים איתם. לא ידעתי לעזור להם ולשרת אותם. הם גנזו תקליט אחד שהיה לא טוב, לקחו את הזמן והוציאו תקליט מופת. פישי הגדול, אם היה לו להיט רדיו אחד, לא היה בכלל רב איתי. אז הכשרנו את הבנאדם, הוא נהיה מוכר, אבל הוא שונא אותי. והוא באמת מוכשר, אבל לא היתה לו סבלנות להיכנס לעשות עוד אלבום, שזה מה שהצענו לו.
"לאמנים טובים יש סבלנות, והם לא שוברים את הכלים כל הזמן. גם למנהלים טובים. אני נלחצתי הרבה פעמים. נלחצתי עם הגבעות, למשל. הייתי צריך להיות אמיץ ולהגיד 'זה לא מוכן'. ובכל זאת לבנטיני לא גמרה לדבר. אם ירצה השם, אם-סי שירי תשחק אותה גם כן".
- אולי אתה פחות מוכשר בתחום של טיפוח כשרונות? אנשים שעבדו אתך בלבנטיני מספרים שניסית להפוך אותם לטיפקס, שלא חיפשת את הייחוד שלהם.
"ממש לא נכון. כשאני עובד עם אחרים, אני מנסה להקצין אותם. אני מאמין שהחד ביותר ינצח. אני מנסה לנחש מי נמצא מולי ולעשות אותו יותר ממה שהוא. גם לעצמי. ב'יאללה לך הביתה', חידדתי את שרית חדד. זה היה הרעיון, להשפיץ. בזה אני טוב. לכמה אנשים זה מועיל ולכמה זה קשה".
- היות שאני הפולני שבינינו, חובה עלי לסיים בשאלה הבלתי נמנעת. מה עם ילדים?
"אני מרגיש בצורך אמיתי להיות אבא. העובדה שאני ילד יחיד מאוד מחדדת את זה. בנאדם, אם החיים שלו טובים, צריך להביא עוד אנשים לחיים האלה. ואני, בחודשים האחרונים החיים שלי טובים. ויש לי אהבה, זה משמח. תכתוב בלי עין הרע, טפו טפו".
- אתה מאמין באלוהים?
"אני עדיין מאמין בו. בחודשים האחרונים הוא חזר להאמין בי. כשיש לי אהבה, אני אוהב אותו גם. בסדר, אני יודע. אני מאמין די מחורבן". | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
