 |
/images/archive/gallery/151/394.jpg תמר גלזרמן
ארכיון  |
|
|
| מה זה המסכה הזאת? מה אתה ספיידרמן? |
|
|
|
| תמר גלזרמן על העיבוד הקולנועי הבלתי נסבל של "פנטום האופרה" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הבמאי ג'ואל שומאכר רחוק מאוד מלהיות טירון. למעשה הוא חתום על טווח מרשים למדי של הצלחות - מקלאסיקות אייטיז ("נשיכות קטנות"), דרך באטמנים מוצלחים ("באטמן לנצח" ו"באטמן ורובין"), ועד סרטים קטנטנים ורגישים ("אנשים מושלמים"). צפייה בעיבוד שלו למחזמר של אנדרו לויד וובר - "פנטום
האופרה" - מעלה חשדות חריפים שמישהו אחר משתמש בשמו. אין מצב שמי שחתום על "בדרך למטה" חתום גם על הזוועה הזו, שמתפקדת כפרודיה מוקצנת על מחזמר. כזו שלא רק מתהדרת בטעם מן הרעים שנראו, אלא גם מפספסת בכל חזית אפשרית של עשייה קולנועית.
"פנטום האופרה" 2004 מבוסס על העיבוד התיאטרלי הלהיטי של אנדרו לויד וובר לספרו של הצרפתי גסטון לרו. שומאכר, שהמשיך את האבולוציה של היצירה למסך הגדול, פשוט שכח שלב מרכזי בדרך – שלב העיבוד. המחזמר לא עבר שום גלגול בדרך למסך – הוא פשוט צולם.
בשונה מסרטים מוזיקליים שנולדו בפורמט הקולנועי ונכתבו אליו, מחזות זמר נוטלים מראש סיכון בתהליך הפיכתם לסרטים. הריאליזם שמצופה מקולנוע יכול בכיף לגרום לשירה ספונטנית, שנתפשת כקבילה על הבמה, להיראות כפעולה מגוחכת. לכן סרטים שצלחו את המעבר היו כאלו ששמו לב לעובדה שהחליפו פורמט ולא הלכו עם הראש בקיר. כך למשל במרבית העיבודים הקולנועיים למחזות זמר ("שיער" או "אנני" יהיו דוגמה טובה) נהוג לדלל קצת את השירה. לאו דווקא הוצאת שירים שלמים, אלא ויתור על זימרתם של קטעי המעבר לטובת איזושהי הסכנה עם המוסכמות הקולנועיות. "פנטום האופרה" לא מוותר על תו, מה שמספק רגעים שאילולא היו מעצבנים מעבר לכל סופרלטיב, היו יכולים ממש להצחיק.
ניג'וס אחר שקשור בכך ש"פנטום האופרה", גרסת הסרט, פשוט לא קולט שהוא משחק עכשיו במגרש שונה, הוא התעלמות מהיתרון של הקולנוע כמדיום ויזואלי, זאת אומרת, אם בתיאטרון צריך להגיד, בקולנוע אפשר פשוט להראות. שומאכר, משום מה, לא עלה על הטריק הזה – אין שום התקדמות עלילתית שלא זוכה הן לתיאור ויזואלי והן לתיאור ורבלי. התוצאה היא מגושמת, פשטנית ואידיוטית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"פנטום האופרה"
|
|
|
 |
|
 |
|
פספוס כפול
|
|
|
 |
|
|
|
אופן פרישת העלילה כושל אף הוא. השתלשלות האירועים חושפת את זהות הפנטום, הסיבה להיותו מעוות וטיב יחסיו עם כריסטין כבר בחמש הדקות הראשונות (מיד בתום סיקוונס הפתיחה בשחור-לבן מגורען, עם דגשים צבעוניים בסגנון "רשימת שינדלר"), מה שבהחלט פוגם ברמת העניין של הצופה שמצפה לרמה סבירה של מתח בסיסי.
הפספוס הוא כפול, כי הפוטנציאל לעורר הזדהות בסיפור על קורבן הגורל, שהחברה דחקה לקצה, הוא גבוה מאוד (ע"ע "הגיבן מנוטרדאם" למשל). במקרה הנ"ל הסרט מעורר דווקא רצון לשלח את הפנטום חזרה לקרקס וללכת הביתה. מובן שהעובדה שאותו הפנטום נראה ומתנהג עד תום הסרט כפלייבוי בכיין עם קוסה, לא ממש עוזרת.
אבל מה שעצוב באמת הוא שגם במחוזות בהם היתה לסרט הצלחה בטוחה, הוא מתרסק על הפרצוף. המוזיקה והתפאורה, אבני היסוד של המחזה, רחוקים מלספק מזור לעיני הצופה הדואבות. מיני דרייבר, בתפקיד הדיווה הספרדיה המפונקת, מפיקה כמה מהצלילים הנוראים ביותר ששמעתי מימיי. אותו דבר הפנטום. השירים היעילים והמדבקים של לויד וובר, שכבר הוכיחו עצמם טוב-טוב על הבמה, היו אמורים להרים את הסרט לכדי חוויה סוחפת, והם עושים בדיוק ההפך. לא רק בגלל שירתן הנוראית של הדמויות, אלא גם בגלל הכשלים המביכים בהדבקת הסאונד המוקלט והמתוזמר מראש לתמונה (למשל סצינות בהן השחקן פותח את פיו לכדי סדק אבל בוקעת מתוכו שירה אדירה). גם התפאורה שהייתה אמורה לספק עונג פומפוזי נראית כמו תרגיל סיום שנה א' בשנקר: גיבוב מכוער של נרות, קטיפה ומראות מטונפות.
גם חובבי מחזות זמר וסרטים מוזיקליים ייסוגו באימה מפני הפנטום. הרבה זמן, אם בכלל, לא נראה סרט מעצבן בצורה כל כך טוטאלית, כזו שפועלת על כל החושים. למרבה הצער, "פנטום האופרה" נמצא עוד כאן, בתוך ראשי.
|
|
|
|
|
|
|  | | "פנטום האופרה" | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
