 |
/images/archive/gallery/217/852.jpg תומר שרון.
צילום: אריק סולטן  |
|
|
|
|
| אחרי שנה וחצי שהיה תקוע מובטל בבית, תומר שרון התעורר מהדיכאון והפך למוזיקאי |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
שי להב
11/12/2004 15:22 |
|
|
|
|
|
|
|
בתוך החוברת המצורפת לאלבומו החדש תומר שרון, "בלוזר", יש צילום גדול. האמן מונצח שם בלב קרחון נורווגי, עירום כביום היוולדו, שיערו הארוך (דאז) פזור לתפארה והוא מביט מהורהר בלילה הארקטי המואר.
התמונה צולמה על ידי חברו הטוב, אורי הוכמן, כשטיילו יחד בסקנדינביה, ולדברי המצולם, היא מבטאת את מצבו הכללי באותה תקופה: "עירום, אבוד ובודד, בתוך לילה גדול". כששומעים משפט כזה מתומש, הנטייה האינסטינקטיבית היא לתייק אותו בקלסר המערכונים. אבל תומש רציני הפעם. רציני לגמרי.
לפני כארבע שנים הוא לקה בדיכאון קליני שנטרל אותו למשך שנה וחצי. הוא לא עבד, הוא התקשה גם בפעולות היומיום הפשוטות. "הייתי הולך ברחוב", הוא מספר, "ומרגיש רק את הריחות והצבעים. לא הפרטים המוחשיים. לא יצאתי כמעט מהבית, בטח לא טרחתי לאסוף את הדואר. נשטפתי בחרטות עמוקות ובכאבים שלא הבנתי מאיפה הם באים. שיחקתי בקקה של עצמי יותר משנה. אבל זה היה חייב לקרות. הפכתי מילד לגבר בשנה הזו בחיי".
באותה תקופה הוא גם
הפך למוזיקאי. אולי זה הדיכאון, אולי מחלת הנשיקה, שנשקה לו במקביל. "המחלה הזו תוקפת אנשים שנמצאים בלחץ מתמיד", הוא מסביר. "אנשים קיצוניים. זו מין קריסה כזו, שהגוף אומר לך 'תרגיע'. שכבתי חודשים אצל ההורים עם חום גבוה ושום אפשרות לריפוי. רק לחכות שיעבור. שעמם לי נורא, ודודוש קלמס מהדג נחש הביא לי את הגיטרה שלו. התחלתי לקשקש עליה, ופתאום יצא לי שיר. אמרתי 'או-קיי, מגניב, אפשר לכתוב שירים לבד'. ואז נקרע לי מיתר. ועוד אחד ועוד אחד.
"הייתי חלש מדי בשביל להחליף, וגיליתי שזה דווקא נחמד ככה, בשלישייה. זה כמו לשבת עם שלושה חבר'ה שאתה מכיר מהילדות ולנסות להתערות חברתית בתזמורת פילהרמונית. קראתי לגיטרה הזו 'תרילתר'. היא נשמעת כמו בנג'ו על סמים, והאקורדים שלה לא דומים לכלום. זכרתי אותם לפי הצורה, נתתי להם שמות. הכיף הוא שזה מחבר אותך לשורשים הילדותיים ביותר של נפשך, כי אתה לא יודע מה אתה עושה. למזלי לא היה לי רקע בגיטרה. אני יכול לנגן עליה רק שירים שלי, וזה יתרון עצום".
- ואם היה נקרע עוד מיתר? כל הקונספט היה מתרסק.
"זה קרה, אל תצחק. עשיתי הופעות חימום ב'ג'ה פן', רק אני והתרילתר. יום אחד נקרע לי מיתר, והמשכתי באומץ. בהופעות כבר סיפרתי שמצאתי אותה אחרי שעברה התעללות בידי להקת מטאל, ונאלצתי לקטוע לה כמה מיתרים".
מילות השירים באלבום הבכורה של תומש יותר ממרמזות על משברים ונפילות נפשיות. אבל צורת ההגשה התיאטרלית שלו, בלוויית ההפקה המוזיקלית של רן שם טוב, משככות את הכבדות ולפרקים אף משכיחות אותה לגמרי. המתח הזה, שבין מגניבות לעצבות, מאפיין גם את האיש שמאחורי השירים.
שרון הוא מצד אחד בחור חשוף, נוגה ורגיש באורח גלוי מאוד לעין, כמעט מכמיר לב. אבל הוא לא שוכח, מהעבר השני, לתבל גם את הסיפורים הכואבים ביותר בהומור ולהשקיף על עצמו מלמעלה, תוך שהוא רכוב על שובל של ציניות סמיכה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
תומר שרון. צילום: אריק סולטן
|
|
|
 |
|
 |
|
"עכשיו אני זמר אז מספיק עם הקשקושים"
|
|
|
 |
|
|
|
"תכננתי לצאת הרבה יותר כבד בתקליט הזה", הוא מודה. "רציתי משהו מגה דיכאוני, אבל התוצאה יותר קרקסית, בעיקר בגלל רן שם טוב. דווקא הוא, המוזיקאי, הביא את ההומור, והוציא ממני, הבדרן עלק, את הכבדות. וזה טוב, כי אני צריך להיות בנאדם שלם.
"בהתחלה בהופעות אמרתי: 'עכשיו אני זמר אז מספיק עם הקשקושים, הסטנד-אפ וכל זה. רק רצינות'. אבל זה לא עבד, כי גם כשאני מתחיל לשיר שיר נורא עצוב, אנשים צוחקים לי מול הפרצוף, וזה נורא קשה. אתה רק עושה פרצוף, והם בטוחים שזו פרודיה ותכף הכל יחזור לעצמו. אז צריך לחיות עם שני הצדדים האלה".
תומש קרא לאלבום שלו "בלוזר", שילוב בין בלוז ולוזר. בלוז אנחנו מכירים, אפילו מצאנו לו מספר סימוכין באלבום עצמו. אבל לוזר?
- אתה לוזר?
"זו בעצם התחשבנות שלי עם עצמי ועם הסביבה. 'לוזר', כי פירקתי את המסלול שכביכול החיים הועידו אותי אליו. להתקדם ולהתקדם ולהיות סוג של סטאר. עשיתי כמה מהלכים נגד זה, ובשיח הרווח זה נקרא 'הוא לא הצליח. הוא היה אמור כבר להיות ככה וככה. ואם הוא לא, סימן שהוא הפסיד באיזו מערכה'. כל ההתנהגות האנושית מתחלקת בשנים האחרונות ללוזר ווינר. זה מזעזע, זה שקרי, זה לא נכון ואני כופר בזה.
"הרי החיים הם לא כדורסל, שאני מאוד אוהב. שם זה ברור. קלעת, ניצחת, נקודה. יש גם לוזריות בזה שהפסדתי לעצמי. שוויתרתי בעניין הדיכאון. שלא רציתי בכלל לחיות, לא רציתי קשר אנושי. אם הייתי ממשיך בזה הייתי נהיה ציניקן מריר ומתוסכל".
בתקופה שבה התפרץ הדיכאון נפלט שרון מכל קבוצה שנטל בה חלק ולא מצא עבודה. לא בטלוויזיה, לא בתיאטרון ואפילו לא במאורות הסטנד-אפ החביבות עליו. "יותר משנה וחצי לא עבדתי בכלל, אבל אנשים חשבו שאני בשטח", הוא מחייך. "אתה מקליט ג'ינגל לרדיו שרץ 2000 פעם, יש שידורים חוזרים, וחושבים שאתה עובד".
- אתה בחור הישגי באופן כללי?
"לא ממש. אם כן, כבר הייתי עושה משהו שתואם את היכולות שלי, ולא עשיתי אותו עדיין. יכולתי כבר להיות עם תוכנית משלי, או לפחות לא להיעלם. אבל אני לא. קשה לי עם פריים טיים, עם לרצות כמה שיותר אנשים בכמה שפחות זמן. קשה לי. לא מוצא את עצמי במקומות האלה. הייתי ב'המצב', תוכנית פריים טיים בערוץ 2 עם אברי גלעד וג'קי לוי המתוק. זה היה פורמט חדשני שאף אחד לא הבין מהו בעצם.
"בדרך למימוש העניין עברנו אינספור מכשלות, שכולן גושי פאניקה. הזכיין, עוזר הזכיין, המפיק. והם עלומים. פיטרו אותנו בפקס, תוך כדי ישיבת מערכת. אלה אנשים שפועלים מתוך פאניקה או עיוורון מוחלט למין האנושי. וכל הזמן פאניקה. 'זה לא מספיק נועז, זה לא בועט, אבל זה בועט במקום הלא נכון'. ואני איבדתי את כל הג'וי שלי. קשה לי להיות מצחיק אוטומטית. לא יכולתי לשרוד שם.
"אני לא יודע אם הייתי מסוגל לעמוד בתוכנית פריים משל עצמי. הייתי פורש בפרה פרודקשן, ואז היו נותנים לי תוכנית ב-11 בלילה, שהיתה יורדת אחרי 20 תוכניות. אין לי בכלל טלוויזיה, רק מוניטור. התרחקתי מכל העניינים האלה לגמרי".
- עכשיו הציניקנים יצקצקו ויגידו: הוא פשוט נכשל ומנסה לבנות סביב זה תיאוריה שתוציא אותו טוב. מה דעתך?
"ההצלחה הזו לא היתה ממש חשובה לי אף פעם. אולי רק בפנטזיה, כי אני די חי באוויר. תשמע, אני בן 34, איי הד מיי שר אוף פיים, אתה יודע, אז זה כבר פחות מפריע לי. כל התרבות הזו של 'תאהבו אותי, תאהבו אותי, גם אתה בסוף, עם החולצה האדומה'.
"למה שיאהב אותי? אני רוצה לאהוב אותו קודם. תראה את 'כוכב נולד'. זה כמו מזי רעב שמתחננים לפיתה עבשה. מה?עומד אדם ועושה את עצמו מתרגש כי יש מסביבו חבורת אנשים שרוצה לזהות התרגשות. זה רק 'מה אתם רוצים לראות בשביל שאני אצליח'. זה מעבר לכסף, זה תהליך נפשי. זה הכל מהפאניקה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
תומש
|
|
|
|
|
|
|
"הוצאתי את עצמי מהבור ממש בציציות ראשי"
|
|
|
|
|
|
|
"יש הרבה דברים בטלוויזיה של היום שגובלים בתועבה. ראיתי פרסומת עם ילד שאומר: 'אבא שלי אוהב אותי ככה' ומראים שהוא בגודל של האוטו שאותו מפרסמים. בא לי פשוט להרוג את הבנאדם שכתב את זה. זה מזעזע. הדברים הבאמת חשובים קורים מתחת לאף שלנו ואנחנו לא שמים לב כי אנחנו מסומאים. צופים באח הגדול של אורוול כל ערב, חמש שעות".
- היית בעצמך חלק מהמשחק הזה. למה התעוררת רק עכשיו?
"זה לא רק עכשיו. תמיד התקשיתי עם המערכת הזו. פעם הלכתי לתוכנית של אמנון לוי כדי לקדם איזו הצגה ששיחקתי בה בבית ליסין. ישבנו יחד וחשבנו מה כדאי לעשות כדי 'שיהיה מעניין'. ואז הוא אמר לי: 'שמענו שאתה יודע לעשות חיקויים, יהורם גאון וכאלה'. אמרתי: 'למה שאני לא אעשה קטעים מהצגת היחיד שלי, שאני כותב עכשיו?' והוא ענה: 'לא. זה מתנשא. זה אליטיסטי'. אמרתי: 'למה?', והוא ענה: 'כי בשדרות לא יצחקו'. וזה לגמרי לא נכון.
"כאילו שמה שאני מייצג לא ישראלי. רק מסעודה הדמיונית קובעת. ומסעודה מה זה אהבה את 'פלטפוס'! גם את 'של מי השורה הזו'. סוג מסוים של אנשים אהבו את זה, שהיו גם ערסים וגם צפונים. כל הקיטלוגים האלה איבדו תוקף מזמן. בקיצור, התבאסתי והלכתי משם. כעסו עליי בתיאטרון כמובן.
"לפני שבוע התארחתי ב'אקזיט' כדי לקדם את הדיסק. הרגשתי פשוט זקן, לא רלוונטי. מוקף באנשים שאין להם שום עניין במה שיש לי להגיד ובמה שלהם עצמם יש להגיד. חבר'ה נורא נחמדים, פשוט המערכת שמסביבם גורמת להם להתנהג ככה".
בשעה שאנחנו מדברים שרון מקבל הודעת אס.אם.אס מידידה קרובה, המבשרת ששיר שלו מושמע כרגע ב-88 אף-אם. הוא מדליק את הרדיו, כולו התרגשות, וזורח כילד למשמע המחמאות הזורמות מכיוון השדרן. "התקליט הזה הוא ניצחון בשבילי", הוא מסביר, "כי אין יום בחיים שלי שאני לא כותב משהו. כבר שנים אני כותב ספרים, שירים, סרטים ושום דבר לא קרה. אז הנה, סוף סוף הצלחתי לסיים משהו. זה בוסט אדיר לביטחון העצמי. אם הצלחתי לעשות את זה, והרי תקליט זה הדבר הכי מופרע לעשות לבד, סרט באורך מלא זה כבר פינטס.
"מימנתי את הדיסק לבד. נכנסתי למינוסים עד למאה אלף שקל, שברתי כל חיסכון שהיה לי בחיים. לפני כמה שבועות אמרה לי מישהי מהבנק: 'יש לך כמה אלפי שקלים בפלוס. רוצה להפקיד אותם בתוכנית חיסכון?'. ביקשתי ממנה שתגיד את זה שוב. רעדו לי הברכיים מהתרגשות. אבל הניצחון שלי על עצמי הוא הרבה מעבר לזה. הלכתי לפסיכולוגית בפעם הראשונה בחיים לפני כמה חודשים.
"רק אחרי שנחלצתי מהמשבר לבד, הוצאתי את עצמי מהבור ממש בציציות ראשי. אבל עכשיו - כשאני חושש שאולי לא עשיתי עבודה טובה מספיק - החלטתי ללכת. כשסיפרתי לה באיזה מצב אני ומה עבר עליי בשנים האחרונות, היא אמרה לי: 'ברור לך שכבר לפני שלוש שנים היית צריך לקחת כדורים'. אמרתי: 'אולי לא, כי עובדה שיצאתי מזה לבד'. ואני כבר לא אחזור לשם. אני מקווה, לפחות".
- אבל כשאתה מוציא תקליט זה מחזיר אותך אוטומטית לעולם הווינרים והלוזרים. כמה עותקים תמכור, כמה ישמיעו אותך בגלגל"צ, אם בכלל. זה לא מלחיץ?
"מאוד חשוב לי שהתקליט יצליח. אני לא אתאבל על מספר עותקים, רק אופתע לטובה. אבל עוד פעם, השאיפה הכללית פה היא כאילו למלא את קיסריה, וזה לא נכון בכלל. תן לי מאה איש פעם בשבוע ואני אהיה מאושר. כל המערכת של ווינר-לוזר במוזיקה מאבדת מכוחה כי יש כבר אלטרנטיבה חזקה. בפלורנטין, השכונה שלי, יש הרבה אנשים שלא מקשיבים לגלגל"צ, לא רואים ערוץ 2, לא קוראים עיתון ומשיגים את המוזיקה באינטרנט, במסיבות. המון כאלה.
"'שוטי הנבואה' הם דוגמה ללהקה אדירה שהיה לה המון קהל עוד הרבה לפני שהשמיעו אותה. זה אומר שהם לא היו קיימים? בדיוק כמו שפעם היו מחרימים פה את המוזיקה המזרחית, היום לא משמיעים את המוזיקה האיכותית, כל מה שלא נשמע כמו שרית חדד. זה קיפוח. לגמרי".
- אז מה אתה בעצם היום? מוזיקאי? בדרן במיל'?
"חלילה במיל'. אני לא רואה מצב שאני לא אעשה סטנד-אפ. אבל לבד, לא בחבורות. אני מתגעגע לזה בצורה היסטרית. בשנתיים האחרונות לא ממש רציתי בזה, וכשניסיתי זה היה מגוחך. נראיתי כמו מיצג אימים. קשה להצחיק כשאתה בוכה בפנים. אבל עזוב אותך מהגדרות. אני יקומיסט, שזה אומר הכל כולל הכל. כל דבר שאני רואה אני מרגיש ממנו קצת כן, וגם קצת לא. כמו קאמי, שאמר ששום דבר אנושי לא זר לו ובסוף כתב את 'הזר'. אני יכול להבין אותו מצוין". | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
