 |
/images/archive/gallery/211/474.jpg ''אהבה פרוזאק סקרנות וספקות''.
צילום: עטיפת הספר  |
|
|
| "אהבה פרוזאק סקרנות וספקות", לוסיה אצ'ורייה
|
|
| טעימה ראשונה מהרומן הסקסי על שלוש אחיות ספרדיות, חצופות וחרמניות |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
לוסיה אצ'ורייה
13/12/2004 11:55 |
|
|
|
|
|
|
|
יצרייך יתלהטו פעמים רבות, כך היה כתוב במפה האסטרולוגית שלי. האופק שלך זרוע אהבות עזות ובנות-חלוף. שרשרת של שמות שזורים בנשיקות. אחדים שלווים, אחרים נדיבים. מהם גבוהים ומהם נמוכים, בהירים או שחרחרים, מכל המינים, ותו אחד משותף לכולם: איבר הזכרות המתנועע באי-נחת בין הרגליים.
אחדים מהם מתקדמים בבטחה, הם גבוהים וגאים, נוקשים ועיקשים, זקופים כתרנים. רבי און ותחבולה, בטוחים בעצמם, הגיוניים, בשלים ונחרצים, הם חודרים לכול. הם נכנסים, תופסים פיקוד וכשהם בפנים, איתנים ומבוצרים, הם יודעים שהגיעו הביתה ומה תפקידם. הם נכנסים ויוצאים, מתרגשים, מאיצים, מתוודעים לגבולות ממלכתם, קיסרות של לילה, נסיכות של נשיקה.
יש אחרים, קטנים, עצבניים וחוצפנים. הם תגרנים כאלה, סקרנים,
תמיד ימצאו מקום לשחק, להתנסות וללכת לאיבוד. לפעמים הם בורחים לך, חוקרים מתוקים שכמותם, נחשים חלקלקים, מתחמקים כמו הסבון באמבטיה. מופתעים, הם גולשים על ירכייך הלחות וחוזרים לטפס, להוטים וחסרי סבלנות, מפלרטטים ומדלגים לעבר המפלט החם והלח שהם יודעים שמחכה להם. דגיגים שמחים ומטפטפים, שמקפצים מכוח הזרם הפנימי שלך, ולא אכפת להם איפה ואיך. הם צעירים ברוחם, מקלים ראש אפילו בעצמם.
תוכלי לאהוב אותם מאוד אבל הם לעולם לא יהיו שלך. הם אולי יאהבו אותך יותר, אבל לעולם לא תהיי שלהם. חמקמקים ועליזים, בני-חלוף ונפיצים, הם לא ישאירו אחריהם לא אבק כוכבים ולא עקבות. בקושי יישאר לך אותו זיכרון, מהוסס ומעורר געגוע, של השעות השמחות, היחידות שנחשבות, השעות שחיית באמת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
א כמו אנורמלית
|
|
|
 |
|
|
|
זה היה הזיון הראשון אחרי חודש, הזיון הראשון אחרי הקטסטרופה. הרגשתי בודדה. בודדה עד ייאוש, רעבה לחיבה, להוטה לליטופים ולגיפופים, כמהה, חייתית ורעבתנית כמו פיראניה. זה נשמע לכם מוזר? כולנו זקוקים לחיבוק מדי פעם, לא? ולא שציפיתי ליותר מדי. אבל לכזה מפח-נפש לא הייתי מוכנה.
קודם-כול, היה לו מה-זה קטן. כמה קטן? לא יודעת... שנים-עשר סנטים? משהו מזערי, בכל אופן. זה היה כל-כך מגוחך - הכלי שלו, זאת אומרת - שכמעט והצעתי לו שיכניס לי אותו מאחור, בידיעה שזה לא יכאיב. איך דבר קטן כל-כך יכול להכאיב? מצד שני, זה לא בדיוק משהו שמציעים למישהו שכרגע פגשת בבר. בקיצור, עשינו את זה בצורה המסורתית, מפותלים זה בתוך זה ומריירים כמו צלופחים.
עצמות המפשעה שלנו נחבטו זו בזו פעם ועוד פעם, ואני שמעתי אותו מתנשף מעלי כמו מטפס הרים עיקש, מתאמץ לשווא להגיע לפסגה שלי; אבל האיבר המיקרוסקופי הזה שלו השתפשף לי בעליבות בין הרגליים, מחליק שוב ושוב בין השפתיים, וכל דחיפונת חדשה היתה לא יותר מניסיון שווא להגיע לנבכי תהום שעומקה ורעבונה היו הרבה מעבר לכוחותיו ולאונו.
ולמעלה הבחור המשיך כאילו אין מחר. אני נהמתי ועשיתי את עצמי מתלהבת, בתקווה שהוא ימהר, אפילו מתוך הזדהות. ציפיתי שההתרגשות המעושה שלי תפעיל את ההתרגשות האמיתית שלו, אבל איפה! הוא זיין שעות, או מה שנדמה לי כמו שעות, מזמז אותי והזיל עלי ריר, מרח אותי בשכבות של נשיקות מגושמות וברוק, שרט לי את הפנים בזיפים מחוספסים כמו נייר זכוכית מספר שבע ואני, תוך כדי, חשבתי על זה שאני מוכרחה לישון, חייבת לישון שש או שבע שעות, אפילו רק לילה אחד, כי שבוע שלם העברתי בקצב של ארבע שעות שינה ליום.
החלפתי תנוחות, ניסיתי את כל הטריקים שאני יודעת, אבל גם זה לא עזר, הוא לא גמר. עד שבסוף לא היתה לי בררה ושאלתי אותו אם קרה משהו, והוא אמר לי שלא, שהוא פשוט אוהב למשוך את זה יותר מאשר למהר. ואני לא יודעת אם זאת האמת או שהיתה סיבה אחרת, אמיתית יותר, שהוא לא רצה לומר לי אותה - כמו שאני לא מושכת מספיק בעיניו, למשל, או שכל הערב הוא עשה ביד בשירותים, מה אני יודעת. ואל תחשבו שאני זונה חסרת לב; עשיתי מאמצים גדולים להיראות מוקסמת ולא לתת לו להבין שזה כישלון מוחץ, חוסר התאמה מזעזע מבחינה פיזית וכימית, אחת החוויות הכי איומות בעשרים וארבע שנותי. וזה בלי לקחת בחשבון את ייסורי המצפון ואת הפחד שבמפגשים מזדמנים בעידן האיידס.
כשנפרדנו, כמעט הרחתי מה שהוא הרגיש: שלא תהיה עוד פעם. מה שמצדי היה ממש בסדר. יכול להיות שאפגוש אותו שוב בבר. אם הוא לא יצליח להתעלם ממני ולא ימצא ברמנית אחרת שתגיש לו כוסית, הוא יזמין ממני בפיזור-נפש, יעמיד פנים שהוא לא זוכר מה קרה. לא אכפת לי. או אולי כן. עמוק-עמוק בכל אחת מאתנו מסתתרת שכבה של גאווה שבגללה, אם את רוצה ואם לא, תמיד כואב לך קצת לדעת שלא היית במיטבך, שלא הקסמת מספיק. אולי זה מה שהכאיב לי בבוקר ההוא. אבל מיד נזכרתי בפעמים שבהן השני התאהב ואני לא, ובתחושה המחורבנת שהיתה לי כשנאלצתי לסבול את הניג'וסים ואת הפרצופים שהתלוו לזה. תסביך האשמה, הבושה המיותרת!.. ונראה לי שקרה הדבר הכי טוב האפשרי: שגם בעיניו לא מצאה חן תוצאת הקרב העקר שלנו, וזה אף-על-פי שהאגו שלי רעבתני כל-כך שהוא דורש לספק את היריב, גם אם אני נשארת לא מסופקת.
טריקת הדלת של הדירה הצטלצלה בתוכי, הדיה מוגברים פי אלף. כדי לעמעם את הרעש קברתי את ראשי בתוך כרית והתחלתי לפלוט יבבות שנבעו מחזי, פרצו ונדחקו החוצה. הציפית נרטבה תוך כמה שניות, ולובנה האינסופי ערפל את עיני. ראיתי מולי את איאן, איאן לנצח, שדמותו הקפואה הוטבעה על הרשתית שלי כמו בתשליל, דמות חקוקה בברזל מלובן, שאפילו חודש שלם של אקסטות לא הצליח למחוק.
השתוקקתי לחזור לגיל שבע, גיל בלי הערות זדוניות ובלי טרדות, כשלא ידעתי מה זה סקס וגם לא עניין אותי, אותו מצב של בורות מאושרת שלעולם לא אדע עוד. ארבעה דברים הביא לי הגיל, ועל ארבעתם הייתי מוותרת בשמחה: אהבה, סקרנות, נמשים וספקות. ותארו לכם שהמשפט הזה בכלל לא שלי. הוא של דורותי פרקר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אף אחת מאתנו לא רצתה לגמור נזירה"
|
|
|
|
|
|
|
ילדות. אני סוחטת את המוח וצוללת בחיפוש אחר זיכרונות: אני רואה את עצמי, ראשן עם שיער מתולתל אסוף על הקודקוד בסרט כחול ענקי. ואני לבושה בתלבושת האחידה האיומה של בית-הספר: חולצה לבנה, וסט וז'קט כחול, חצאית קפלים בצבע כחול-צי שהמכפלת שלה תפורה ורצועת המותניים שלה מקופלת, כי אצלנו במשפחה היו צריכים לחסוך וקיוו שהחצאית תחזיק לפחות ארבע שנים. אני לא מכירה אף אחת שלא רצתה בילדותה להיות בן, לפחות לפעמים.
לא שהיינו מוותרות על המשחק בגומי ועל עוגות הבוץ בחצר בית-הספר, אבל זה לא אומר שלא קינאנו בחופש של הבנים ששיחקו כדורגל במסדרון והרגו לטאות קטנות ברוגטקה. ואת זה לא יכולנו לעשות, כי זה היה קטע רק של בנים. אנחנו היינו צריכות לחזור הביתה בתלבושת נקייה ומצוחצחת כשהסרט של הקוקיות במקום, ומההתחלה הבהירו לנו טוב-טוב שמשחקי ילדים ושמירה על הדימוי שלנו ממש לא הולכים טוב ביחד.
כשהלכתי לבית-הספר, נורא עצבן אותי שאלוהים הוא גבר. מרגע שהסבירו לי שאלוהים הוא גבר, מיד התחלתי להרגיש יותר קטנה, כי ככה פתאום, בלי התראה, נעשיתי בנאדם סוג ב'. אם אלוהים יצר אותי בצלמו ובדמותו, למה הוא ברא אותי ילדה, כשהוא בעצמו זכר? ולא סתם זכר, אלא אלוהים האב, שבתפילה התייחסנו אליו בתור אבינו שבשמים.
אבא שלי, למשל, עזב את הבית כשהייתי בת ארבע, ככה שלא ממש החזקתי מחובות אבהיות וגם לא האמנתי שמישהו, רק מעצם היותו אבא שלי, מחויב להקדיש לי תשומת-לב מיוחדת. חוץ מזה שאלוהים הוא בן, והגיוני שיטפל קודם-כול בדומים לו, כמו למשל בחבורת המטומטמים שהרעישה מעבר לגדר, הבנים של המריסטים, אלה שהיינו פוגשות באוטובוס. להם הרשו לשחק בכדור ולטפס על עצים, ולא היה להם שום סרט מגוחך שהיו צריכים לשמור עליו שלא יזוז מהמקום.
לנו, הבנות, בגלל שלסבתא-של-הסבתא-של-הסבתא שלנו התחשק לאכול תפוח שהיא לא היתה אמורה לאכול, השאירו רק את השיירים. לא יכולנו להיות כמרים, לא יכולנו לברך על הגביע ולשתות יין מוסקט ולשיר בכל הכוח באפוד ירוק את מזמורי יום א' לפני המזבח; המקסימום שיכולנו לשאוף אליו היה להיות נזירות, ללבוש גלימה שחורה שתכסה את שערנו המגולח בתער, ללבוש בגדים גזורים רע שיגיעו לנו עד כפות הרגליים, ולהפחיד את הילדות החדשות שמגיעות לבית-הספר בסיפורים על קלחות ולהבות. נזירות מסכנות.
נמלים נבובות עם שליחות מפוקפקת, שנכנסו למסדר בגלל שברחו מאב עריץ, מבית חסר כול או מהבושה החברתית של רווקות שאף אחד לא רוצה בהן. פרצופים עכבריים רחוצים בסבון של סודה, שריח תמידי של קמפור היה נפלט להן מבין רשרושי הגלימות וקפלי הרפיה השחורה, ומציף את מסדרונות האבן האינסופיים. אף אחת מאתנו לא רצתה לגמור נזירה. אני בטח שלא.
מיסיונרית עוד איכשהו, אבל נזירה? בחיים לא. חוץ מזה, אמא שלי כבר התנדבה לשכנע אותי שזה העתיד הכי נורא שיכול להיות לי. היא לא אמרה לי את זה ישר בפנים, אבל הבנתי בעצמי, כי שמעתי אותה חוזרת ואומרת לאחותי רוזה שתתקשט קצת, ותתעניין קצת יותר בבחורים, כי אחרת בסוף היא תיאלץ להיות נזירה. ומהנימה שהיא הדגישה בה את המילים "להיות נזירה", יכולת להבין תכף ומיד שמבחינתה אחותי צריכה לרוץ מיד לרחוב, מאופרת ומסורקת כמו שצריך, ולחייך לכל בחור שעובר.
בקיצור, נשארה לנו הבררה להיות נזירות ולראות את עצמנו כבנותיה של מריה. בעיני, הקטע הזה של הבתולה מריה תמיד נראה כמו פרס תנחומים (למרות שתמיד נזהרתי מאוד לא לומר את זה), כי הפסל שלה שעמד בכנסייה היה קטן בהרבה מזה של ישו, אותו ישו צלוב, מדמם ומפחיד, רב-רושם וכמעט יפה, ישו הסובל והכחוש, מעץ כאוב שגולף לשרירים ולגידים. הדמות הקטנה שניצבה לשמאלו התגלתה כברייה בעלת תווי פנים ילדותיים, שיער בצבע החיטה, עיניים כחולות, דהויות מדמע, לבושה גלימה לבנה שמעליה כסות כחולה בהירה, ועל ראשה נזר כוכבים.
היא הזכירה לי במעורפל את אמי, בהבדל דק אחד: על שפתיה של דמות אם האלוהים הצטייר חיוך קליל של נועם, שבשום אופן לא היווה חלק מרפרטואר ההבעות של אמי שלי. שנים אחר-כך נודע לי שאמו של ישו המשיח היתה יהודייה מהגליל וסביר להניח שהיתה שחרחורת. אבל דמות הפסל הבלונדיני בכנסייה נחקקה בראשי עד כדי כך, שתמיד כשחשבתי על ישו המשיח או על אמו דמיינתי אותם בלונדינים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"יצא לו מהשטרונגול משהו ורוד ומבריק"
|
|
|
|
|
|
|
בבית-הספר שלנו הקדישו אותנו לבתולה בגיל ארבע. החיים היו קלים אז. כמה מתוק היה לתת יד ולהיות מובלת בנתיבים מוכרים וידועים... אני זוכרת, פחות או יותר, את טקס ההקדשה: אנחנו, הבנות, מעדנו והתקדמנו במעבר בין הספסלים שבכנסייה, מהדקות בין ידינו חבצלת עצומה ולבנה, שהיתה כמעט גדולה יותר מאתנו, והנחנו אותה על המזבח לרגלי הבתולה. אחר-כך הכומר נתן לנו מדליון שהסמיך אותנו להיות "בנותיה של מריה", וכאן המקום לציין שלא בחרנו לשאת בעול כה כבד, וזאת משום שאף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו רוצות בכלל להשתתף בקרקס הזה.
היה שוני מהותי בין "בנותיה של מריה" לבין "חיילי האלוהים", התואר שנשאו בו הבנים אצל המריסטים. השוני חיזק את הרעיון שנגזר עלייך מלידה לשבת בחיבוק ידיים מתסכל: התחלת בתור ילדה שאסור לה לטפס על עצים, וגמרת בתור בחורונת טובה וצייתנית שאף פעם לא מרימה את הקול.
בסופו של דבר, ישו ארז את המזוודות ויצא לתור את הארץ, כשהוא מלקט תלמידים פה ושם, מרבה לחמים ודגים, מחיה מתים, מרפא חולים, הולך על פני המים, ממיר את דתם של שרי מאה ומככב במשתאות. אבל הבתולה, מה עשתה הבתולה בחייה? הבתולה, עם כל זה שהיא "אם האלוהים", היא בסך-הכול דמות משנית בכתבי הקודש, באיורים של הקטכיזם היא מופיעה דוממת וכנועה על גבי ענן, כפות ידיה שלובות על חזה, ועל פניה מעין שעמום סבלני. גם הנסים שהיא חוללה הם מדרגה שנייה. יובלות לקח לוותיקן עד שהכירו בהתגלויות האלה.
לסיכום: בילדותי העדפתי, כמו כולן, להיות בן. וגם אם אתרע מזלי להיות בת, כבר אז התחילה להתהוות במוחי הקטן המחשבה שלא ממש בא לי להישאר בתולה. מאהבת העולם הזה נגזר עלי מן הסתם לאבד את העולם הבא. מה לעשות...
בגיל אחת-עשרה הגיע הנורא מכול. כמה אכזריים הם החיים כשמישהו גוזל את הילדות שלך בנחמדות... את משחקת לך בכיף בבובות, ופתאום הנזירות מגלות לך את "הסוד הגדול של הבריאה". מסתבר שמן הטעם הפשוט שנולדת ילדה, האל הניח בתוך גופך אוצר שכל הזכרים בעולם ינסו לגזול אותו ממך בכל מחיר, ואילו המשימה שלך היא לשמור שלא יחללו את האוצר הזה ולהפוך את גופך למקדש בלתי-חדיר, להאדרת האל, ברוך שמו. תחילתה של האחריות הזו תגיע ביום המיוחד שגופך יעניק לך לראשונה כמה טיפות דם, שיזכירו לך את הקורבן שעלייך להקריב למענו על מנת לגמול לו על מה שהוא, האל, עשה בזמנו בשבילך.
כל הסיפור על הדם והאחריות והמקדש שצריך לשמר והקורבן, הטיל עלי אימה כזו, שביום שהגיע המחזור הראשון שלי נשמרתי מאוד שלא לספר עליו לאף אחד וגנבתי לאחיות שלי את התחבושות ההיגייניות. לא הרגשתי מסוגלת להתמודד עם האחריות החברתית והמוסרית שמצבי הנרכש החדש כאישה עמד להעמיס על כתפי הקטנות, כתפי ילדה שטוחה לגמרי.
מצחיק אותי להיזכר בזה עכשיו, כשכבר שלושה חודשים לא קיבלתי. ולא, אני לא בהיריון.
וגם אל תחשבו שאכפת לי כל-כך מהאמנוריאה הזאת - שזה שמה המדעי של הבעיה שלי. כי האמת היא שזה לא מי-יודע-מה נעים להסתובב עם טפטוף של דם דביק מהמפשעה, או להיות מוטרדת בשאלה אם יש לך או אין לך "טמפקס" בתיק למקרה שפתאום את מוצאת את עצמך באמצע מסיבה ורואה שהמכנסיים הכי טובים שלך הולכים לעזאזל.
שלא לדבר על ההתכווצויות, והכאבים, והמצב-רוח הרע של התסמונת-טרום-מחזור וכל הדברים האלה. ומה עם הכלבים שהולכים אחרייך ברחוב כי יש לך ריח של כלבה מיוחמת? אני זוכרת פעם אחת בתחנת אוטובוס, שכלב רחוב אחד התחיל להתחמם משהו פחד וניסה לעלות עלי. יצא לו מהשטרונגול משהו ורוד ומבריק. הייתי אז מאוד צעירה וכמעט מתתי מבושה. ניסיתי לדחוף אותו ממני במטרייה, אבל כלום, נראה שזה רק מדליק אותו עוד יותר. מה אני יודעת, אולי זה היה כלב מזוכיסטי.
איזה קטעים. בקיצור, מבחינתי, אין בעיה, אין לי מחזור ואני מרגישה סבבה. אבל הגינקולוגית שלי חשבה אחרת, והכריחה אותי לצאת לאודיסיאה שלמה במעבדות ובבתי-חולים, כדי שיחזירו לי את קשר הדם לעולם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"עבודות מזדמנות, יחסים קיקיוניים ומין נגוע"
|
|
|
|
|
|
|
בדיקות ראשונות: בדיקת דם ואולטרסאונד. בהתחלה הרופאה לא ראתה שום דבר יוצא דופן, והחליטה שהגורם לבעיה שלי הוא סטרס. זה נשמע לי קצת מגוחך. אני בסך-הכול ברמנית, ואנחנו הברמניות לא סובלות מסטרס. ושתדעו שמתאים לי מאוד להיות ברמנית ואני לא רואה בזה שום דבר רע, אף-על-פי שהאחיות שלי מתעקשות לומר לי שאני צריכה להקדיש את זמני למשהו יותר רציני.
בדרך-כלל אני עונה להן שאם הייתי יכולה, כבר הייתי עושה את זה, אני הרי לא טיפשה. וזה המקום להבהיר, בניגוד למה שרוב האנשים חושבים, שלהיות ברמנית בבר אופנתי זה לא אומר להיות מטומטמת, ממש לא, כי ככה יש לי יותר זמן לקרוא או לגמור את התזה שלי, וכרגע מאוד נוח לי בעבודה, אפילו שאין לי ביטוח לאומי או חוזה קבוע או יציבות משום סוג שהוא, וגם לא שום פרט מהפרטים האלה שהאחיות שלי כל-כך מחזיקות מהם. אבל בחייכם, רדו ממני, זאת עבודה, ואני מתפרנסת ממנה, וזה מה שחשוב.
אבל ברור שאין מי שיכניס את זה לראש של האחיות שלי, שכל היום מזיינות לי את השכל שכריסטינה, את לא יכולה להמשיך ככה, וכריסטינה, מה תעשי עם החיים שלך... איזה כבדות! אחותי רוזה, שהיא מנהלת בעמדה בכירה, חושבת שכולנו צריכות להיות כמוה ולהגיע הכי גבוה שאפשר, ונדמה לי שבשבילה אחות ברמנית זה אותו ביזיון כמו אחות זונה בשביל סיציליאני.
לשיטתה, אין קל מלחשב ולמצוא את ערכו של כל אדם: מחשבים את הממוצע של גורמים שונים כמו מספר האפסים בחשבון העו"ש שלו, מספר המטרים המרובעים של המשרד שלו או מספר הכפופים לו, ולפי זה נותנים לו ניקוד מאחת עד עשר. זה בגלל שהיא גאונה או משהו; היא מסוגלת להביא לך את השורש המרובע של מספר בן ארבע ספרות בלי עיפרון ובלי נייר, ויודעת בעל-פה את ערי הבירה של כל הארצות בעולם, אפילו הנידחות ביותר. אבל כאילו כדי לאזן את הגאונות שלה, היא קצת קוקו. בקושי מתחברת עם אנשים. יש לה אופי כל-כך הרמטי עד שהיא נראית לי ארוזה בוואקום.
גם האחות השנייה שלי, אנה, היא לא בדיוק סמל היציבות הנפשית. לפני שבועיים התקשרה אלי אמא שלי, מוטרדת מאוד, כדי לדבר אתי עליה. ברגע ששמעתי את הקול הצונן והמאופק שלה בצד השני של הקו, ישר ידעתי שמשהו רע קרה, כי אמא שלי לא נוהגת להתקשר אלי ככה סתם. הטלפונים שלה, המתוכננים והמעטים, דורשים הצדקה ממדרגה ראשונה, סיבה רצינית שתאלץ אותה להעז ולחצות את הגשר השביר, העשוי מקלעת של תוכחות מצועפות והנחות מגוחכות, שמתחנו מעל התהום שבינינו.
אתם לא יודעים כמה קשה לי, כמה כואב לי, להודות שהקשר היחיד שנשאר ביני לבין מי שנתנה לי חיים מושתת על חשד הדדי. אז אמי דיברה על אחותי והסבירה לי כמה מדאיג אותה שאחותי אנה, עקרת-הבית הסופר-אחראית, המתוקה והמנומסת ללא דופי, בוכה בלי הפסקה כבר די הרבה זמן ויורדת במשקל שממש רואים, וכשהיא דיברה, אני נאלצת להודות שהרגשתי כאילו היא מדברת על זרה גמורה.
מפני שלמען האמת, מאיפה יהיה לי מושג מה שלומה של אחותי אנה? בינינו, אנחנו לא ממש מדברות, ונדמה לי שאני זוכרת שלא דיברנו גם כשגרנו באותו בית (מאז עברו איזה אלף שנה, או כך נדמה לי). בואו נודה: בעיניה, אני זנזונת. ובעיני, היא עקרת-בית משעממת. בזה מסתכמת אחוות האחיות בינינו. ואף אחת לא אוהבת לדבר על המשפחה שלה, משום שפתאום מסתבר שאין לה שום קרש להיאחז בו בלב השיטפון הכללי הזה של משפחות מתפצלות, עבודות מזדמנות, יחסים קיקיוניים ומין נגוע.
אבל אם נחזור אחורנית, כי סטיתי לגמרי מהמסלול, כלומר נחזור לבעיות הגינקולוגיות שלי, הבדיקה השנייה היתה גרדה (כדי לא לזעזע אתכם אחסוך מכם את התיאור של השגת ביופסיה מהשחלות) ואז החליטה הרופאה שלבעיה קוראים "אנדומטריוזיס", שזה כמו גוש של תאים מתים, או משהו כזה, שמצטבר ברירית הרחם וחוסם אותה. מסתבר שהאנדומטריוזיס הזה הוא אחת הסיבות העיקריות לעקרות אצל נשים, ואני לא ידעתי. אז רשמו לי כמה כדורים שעשו אותי חולה לגמרי, הקאתי והיו לי בחילות, שלא לדבר על כאבים, התכווצויות איומות, כאילו פתחו לי את הקרביים במלקחיים. יומיים גיששתי ברחוב, בין בניינים שנראו מטושטשים לעיני המתערפלות, כשאני נאלצת לעצור כל שלושה צעדים ולירוק נוזל מרה עכור שזרם לי בפה בלי הפסקה. ובכל-זאת לא קיבלתי מחזור.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"לי יש יותר מדי טסטוסטרון ולה חסר סרוטונין"
|
|
|
|
|
|
|
הבדיקה האחרונה, המכרעת, היתה ספירה הורמונלית. והמסקנה שהרופאה הגיעה אליה אחרי ארבעה שבועות של אנליזות, בדיקות אולטרסאונד, גרדות, ספירות ופלישות כאלה ואחרות לאיברי המוצנעים, למקדש הזה שחולל פעמים רבות כל-כך, היא שאני סובלת מ(תחזיקו חזק) "עודף טסטוסטרון". איזה שם בן-זונה יש להורמון הקטן הזה. ולשם הבהרה: מסתבר שטסטוסטרון הוא הורמון זכרי, ואסטרוגן הוא נקבי, ובגוף האנושי, בכל גוף אנושי, יש גם מזה וגם מזה, והיחס ביניהם מגדיר את המין.
יתרון לאסטרוגן: נקבה. יתרון לטסטוסטרון: זכר. ולי, דווקא לי, יש יותר טסטוסטרון ממה שצריך היה להיות ולכן אין לי מחזור. מי היה מאמין, עם הציצים האלה והירכיים האלה. אני, שנראית כמו האמ-אמא של הנקבות, מסתבר שיש לי יותר מדי הורמונים זכריים.
ותראו איזה צירוף מקרים: אחרי יומיים אני מוצאת ב"קוסמו" מאמר בנושא. ב"קוסמו" היה כתוב שבארץ הינקים התחילו לתת טסטוסטרון לנשים בגיל העמידה, כדי לראות אם זה יסדר להן את החיים ויפסיק להן את גלי החום, וגילו שלנשים שטופלו בטסטוסטרון הליבידו זינק לשמים. תארו לכם את הנשים המסכנות האלה, בלי שליטה, בלי בושה, קופצות על הדוור, על החלבן, על מחלק העיתונים, על כל גבר שישים להן אותו מקדימה. אז הרופאים ערכו מחקר רציני על התופעה והגיעו למסקנות הבאות: אחת, שלנשים בעלות עודף טסטוסטרון כמונו יש דחפים מיניים מוגדרים יותר מאשר לשאר, ושתיים, שאנחנו יותר תוקפניות והחלטיות.
מאז שמלאו לי חמש-עשרה ונמאס לאמא שלי לסבול את המצבי-רוח שלי, היא שלחה אותי לערמה רצינית של פסיכולוגים, בזה אחר זה. חצי מהחיים בזבזתי בניתוח הסיבות האפשריות לרגשות ולתגובות שלי. ההפקרות הבלתי-נשלטת שלי, ככה הם טענו, אינה אלא חיפוש אחרי דמות אב.
המריבות עם אמי - ניסיון נואש להגדיר את אישיותי על דרך העימות. אבל לפי הספירה ההורמונלית שלי, מסתבר שיכולתי לחסוך לעצמי את כל אותן שעות אינסופיות שהייתי שרועה על איזו ספה וניסיתי לחזור בזמן עד למזון התינוקות הראשון שאכלתי, כי - הייתם מאמינים? - ההסבר לתשוקות ולהתפרצויות שלי הרבה יותר פשוט: סתם עודף הורמונים.
ואותו הדבר עם רוזה, אחותי המאופקת. תמיד חשבנו שהיא בחורה מוזרה ומופנמת כל-כך מפני שהעזיבה של אבא שלנו, שהסתלק ככה בפתאומיות, בלי לומר לנו כלום, השפיעה עליה קשה. אבל מסתבר שגם היא הלכה לפסיכיאטר (כן, אני יודעת שהבית שלי מזעזע, שתי אחיות הולכות לפסיכיאטר והבכורה בוכה בדיכאון של החיים), והרופא הסביר לה שהכול בגלל שיש לה שיבוש במאזן הסרוטונין. זאת אומרת שלאחותי חסר חומר שפועל כמקשר בין תאי העצב במוח. ככה שעכשיו רוזה מכורה לפרוזאק, סם פלאי וחוקי שאמור לכאורה להסדיר את רמות הסרוטונין שלה ויעשה ממנה אישה חדשה. נחכה ונראה.
אז ככה. לי יש יותר מדי טסטוסטרון ולה חסר סרוטונין. וככל שזה תלוי בעודפים או בחוסרים האלה, לבעיות שלנו אין שום קשר לנסיבות אישיות או משפחתיות אלא להרכב הכימי של המוחות או השחלות שלנו. ככה שפרויד, לקאן, יונג, רוג'רס - פישלתם, חברים יקרים.
אבל אני שואלת את עצמי אם זה לא עובד הפוך: אם החיים לא שינו אותנו עד כדי כך שהמוח של רוזה הפסיק לייצר סרוטונין והשחלות שלי התחילו להפריש טסטוסטרון כמו משוגעות, ולכו תדעו מה קרה לאיזה איבר מאיבריה של אנה. כי עד כמה שאני זוכרת, נדמה לי שהיה זמן, כשהייתי מאוד-מאוד-מאוד קטנה, שבו היינו משהו שדומה למשפחה נורמלית, ואחיותי ואני סיפרנו אחת לשנייה סיפורים בחושך, מתחת לשמיכות, ולא היינו מדוכאות, מעוצבנות ובוכיות כל היום, ולא ירדנו אחת על השנייה כל הזמן; וכולם חשבו שאנחנו די נורמליות, יפות ומתוקות, ילדות חמודות. לסיכום, מה בא קודם, הביצה או התרנגולת? האם הגוף שולט בנו או אנחנו שולטות בגוף? שאלה מעניינת.
בינתיים, הגינקולוגית מתעקשת שאקח כדורים חדשים, ואני מתנגדת; קודם-כול, כי לא מתחשק לי לחזור להקיא ולסבול מבחילות ומהתכווצויות; ושנית, כי אני לא בטוחה שמתחשק לי שיחזור לי המחזור, ודבר שלישי, מאז שאיאן עזב אותי, או אני עזבתי אותו, או נפרדנו - מאז חלף חודש, חודש של סיוט - כמעט לא בא לי להזדיין, ואם בנוסף לזה עוד אפחית את רמת הטסטוסטרון שלי, אני חוששת שהליבידו שלי יצנח לגמרי. נכון, האחיות שלי מציקות לי הרבה על זה שאני מופקרת וטורפת גברים, אבל מה אתם רוצים שאני אומר? ככה אני, אם בגלל שאבא שלי עזב אותנו, ואם בגלל שיש לי עודף טסטוסטרון, ככה אני וטוב לי, ולא בא לי לוותר על התענוג המוחשי היחיד שיש לנו בחיים.
"אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות", תרגמה מספרדית: יערית טאובר בן-יעקב, עם עובד
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
