 |
/images/archive/gallery/222/964.jpg הרלן קובן.
צילום: חלי פפו  |
|
|
|
|
| להרלן קובן אין שום יומרה מלבד לכתוב ספרי מתח מרתקים ולעשות מהם הרבה כסף |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
בעז גאון
18/12/2004 12:40 |
|
|
|
|
|
|
|
חדר העבודה שטוף האור הירקרק של הרלן קובן ממוקם בקומה הראשונה של ביתו הקולוניאלי בן שלוש הקומות ברדג'ווד, ניו ג'רזי. את הבית ניתן לתאר, בגלל מראהו המצודתי, כמו גם מכוח העלילות הפרנואידיות הנולדות במוחו של בעל הבית, כמבצר כנגד פלישתם של דברים רעים. רעים כמו מה? כמו הדברים שקורים לגיבורים השלווים בספריו של הרלן קובן. שלווים כמו מה? שלווים כמו החיים של הרלן קובן.
הסלון הסמוך לחדר העבודה של אחד מסופרי המתח המצליחים ביותר באמריקה, שאחרי יציאת ספרו "הנעלמים" בעברית, ניגב עם עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן את רצפת החימר של מטבחו המוקפד, ואז התיישב רענן כדי לעבור על הגהות ספרו הבא (הוא כותב ספר בשנה), כולל את הפריטים הנבחרים הבאים מתוך קטלוג הפרבריות הכל אמריקנית: לפחות שש תמונות משפחתיות ממוסגרות של משפחת קובן על ארבעת ילדיהם הבלונדינים.
שש גרביים מצמר אפרפר ותכלכל התלויים על מסגרת האח ומתכוננים לקליטת המתנות שישתול בתוכם אבא כריסמס בעוד ימים ספורים; נדנדת עץ כפרית בצבע ירוק פסטל ששעשעה פעם, יש להניח, את הבן הצעיר וויל; שתי גיטרות בוהקות עד כדי סנוור; פסנתר כנף שחור כמו פחם; חוברת נגינה לילדים שמבין דפיה מבצבצים תווי הנגינה של שיר הילדים "לו כל העולם היה פלפל. . .".
14 בקבוקי יין אדום מיושנים ומאובקים הנחים אופקית כמתחייב; שטיח עמוק על רצפת פרקט כהה כשוקולד ושלושה חלונות שדרכם נדחק רק בקושי אוויר
הספוג בריח של עלי שלכת שרופים. שמו של הרחוב שבו מתגורר קובן, ניחשתם נכון, הוא שדרות מייפל. בתוך כל זה יושב קובן, שמבחינה פיזית בנוי כמו כורה פחם יותר מאשר כמי שעדיין כותב את ספריו בכתב יד ושבחדר העבודה שלו אין מחשב.
בזגוגיות החדר משתקפת עתה תעודת הפרס על שם אדגר אלן פו שקיבל על "Tell No One", ספרו התשיעי, התלויה לצד איגרת מקורית הכתובה בכתב ידו של המשורר אודן. כסף, מאז שקובן הפך לסופר שמהדורות ספריו נמדדות ביחידות טון, איננו חסר בביתו של מי שעבד במשך שמונה שנים כסוכן נסיעות.
הוא מדבר עכשיו על ספרו האחרון וה-11 במספר היוצא השבוע בתרגום לעברית (הוצאת ידיעות אחרונות). שמו באמריקה הוא: "No Second Chance". ובעברית: "ההזדמנות האחרונה". "הספר הזה נולד ממשפט", מספר קובן, הלבוש ברישול של מי שגדל במשפחת צווארון כחול ועתה מביט משועשע בביתו הגורם לנכנסים אליו לרצות להוריד נעליים בכניסה.
"המשפט היה: 'כשהכדור הראשון פגע בי בחזה, חשבתי על בתי'. שאלתי את עצמי: הוא באמת מתכוון לזה, או שהוא סתם אומר את זה, כי זה נשמע אמיץ? ואז מה קורה? כל זה הוביל להרפתקה האולטימטיבית, שהיא גם הסיוט האולטימטיבי, העומד בבסיסו של 'ההזדמנות האחרונה': מישהו נכנס לבית שלך, יורה בך ובאשתך ולוקח לך את הילד. השלווה של הפרבריות האמריקנית מופרת והגיבור מוצא את עצמו על מסלול שתחילתו באסון גדול וסופו, אני מקווה, בגאולה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"ההזדמנות האחרונה". צילום: עטיפת הספר
|
|
|
 |
|
 |
|
"אני לא כותב בשביל למכור"
|
|
|
 |
|
|
|
- אולי זה יישמע לך מופרע, אבל למרות שאתם פועלים בז'אנרים סותרים, אתה ודיוויד לינץ' קולגות רוחניים. שניכם מתעסקים בנורמליות המזויפת של אמריקה הפרברית, שמתחתיה יוקד טירוף של אנשים שנשבר להם להיות "נורמלים". יש בזה משהו?
"אני מת על לינץ'. הבעיה היחידה שלי איתו היא שהוא משאיר יותר מדי קצוות פתוחים. אני רואה סרט שלו וחושב: 'אם הוא רק היה נותן לי לקשור לו כמה קצוות בסיפור שלו. . .' ( קובן צוחק). בסוף 'מלהולנד דרייב' אמרתי לאשתי: '!?What the hell was that', אבל אני מבין מה אתה אומר. אולי אני הגרסה הנקייה והמסודרת יותר של דיוויד לינץ'.
"כמו לינץ', אני לא אוהב סיפורים על רוצחים סדרתיים שמסתובבים בעיר ורוצחים אנשים לחתיכות בלי שום סיבה. אני גם לא יודע לכתוב קונספירציות פוליטיות שמדגדגות את החלונות הגבוהים, הבית הלבן או משרד ראש הממשלה. אני מעדיף להתעסק באנשים כמוני וכמוך.
"מהבחינה הזו אני היצ'קוקיאני: מה שבאמת מרתק אותי הוא אנשים רגילים במצבים בלתי רגילים. אני מדמיין את הקו המפריד בין טוב לרע כקו האמצע של מגרש כדורגל, שהשחקנים נעים משני צדדיו. פעם אנחנו ופה ופעם אנחנו שם. תלוי מה קורה לנו".
- אלא שלינץ' היה אומר לך: "הרלן, אתה בחור סופר מוכשר. הקוראים שותים את המילים שלך כמו באדווייזר ביום חם"("ההזדמנות האחרונה", עמוד 54). הבעיה היא שהתמכרת ליכולתך למכור ספרים כמו פיסטוקים. במקום לכתוב בשביל לעשות לאנשים סערה בנשמה, אתה כותב כדי לרהט את סלון ביתך בן שלוש הקומות באיגרת מקורית של אודן.
"אני לא כותב בשביל למכור. אני כותב בשביל לספר סיפור. אני הנכד של הנכד של הנכד של איש המערות ההוא שישב ליד המדורה וסיפר סיפורים, ובכל פעם שהוא שיעמם, מישהו הרים אלה גדולה והביא לו מכה בראש. זה מי שאני. אני לא מסחרי. זה פשוט מה שאני אוהב לעשות".
אני ככל הנראה הישראלי היחיד שהתחיל לקרוא את "הנעלמים" של הרלן קובן והפסיק בעמוד 61. הספר שניתר בקלילות פשפשית לצמרת רבי המכר בישראל ומשם הביט מפוהק בספרים המקומיים מהמידל איסט מדשדשים מתחת לכפות רגליו המכונפות, הותיר אותי ריק, משועמם ובעיקר משתומם מדוע הצעה בת 420 עמודים לתסריט של מותחן קיץ הוליוודי, צריכה להיכרך בעטיפה אדמדמה-תכלכלה ולהיקרא בשם המפוצץ "ספר".
כאמור, הייתי כנראה היחיד. אשתי, למשל, שקוראת יותר טוב ויותר מהר ממני, הרימה את "הנעלמים" בידה, ניערה פעם, ניערה פעמיים, ונעלמה בעצמה למשך 48 שעות. מצאתי אותה כעבור יומיים בחדר השינה, חיוורת, סתורת שיער ומשוועת לאוכל ולמים. מה שמעלה את ההשערה המתבקשת הבאה: האם ייתכן ש"הנעלמים" הוא כינוי כוללני לקוראי הספרים של הרלן קובן?
"ההזדמנות האחרונה" הוא ספר טוב יותר, המוכיח את התזה של קובן שכדי לכתוב טוב יותר, צריך לכתוב עוד. הוא יותר ספר מתסריט, למרות שספרתי לפחות עשר פעמים שבהן אחד הגיבורים עושה או אומר משהו "למרות שהם לא יודעים למה", הוכחה מהבהבת בניאון שפעמים רבות מדי המוטיבציה של הדמויות הושלכה לפח העשוי עץ אלון (500 דולר בהביטאט?) בחדר העבודה של קובן, על מזבח העלילה המלאה בהפתעות כמו קוקסינל העובד בתור חשפנית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"הנעלמים"
|
|
|
|
|
|
|
"הרומן הראשון שכתבתי היה נפוח ויהיר"
|
|
|
|
|
|
|
מה שמציל את "ההזדמנות האחרונה" והופך אותו לספר ראוי, גם אם ממש לא גדול, הוא המוקש האמוציונלי המתפוצץ בתחילתו. יום אחד רוכן המנתח הפלסטי, ד"ר מארק זיידמן (יהודי כמו קובן, הנשוי לשיקסע כמו קובן) מעל לכיורו ובעודו אוכל את חטיף הגרנולה החביב עליו, נכנס מישהו ויורה בו פעמיים, פעם בראש ופעם בחזה. כשזיידמן מתעורר בבית החולים הוא מגלה כי אשתו מוניקה נרצחה ובתו טארה נעלמה.
המשטרה (יום אחד יקום חוקר הספרות האמיץ ויבדוק מדוע בכל ספרי המתח לשוטרים יש מנת משכל של עוגת גבינה אוורירית במיוחד מתוצרת קפולסקי), חושבת שמי שעומד מאחורי הרצח הוא זיידמן. "אשתך ואתה", אומר פקד בוב רייגן לזיידמן בעמוד 46, "נוריתם באקדח 0.38, ועושה רושם שהאקדח שלך חסר. יש לך מושג איפה האקדח?".
זיידמן משיב בשלילה. כל מה שהוא יודע הוא שבתו נעלמה ובמקומה הותירו החוטפים טלפון נייד כסוף שנשלח לאביה המיליונר והוואספ של אשתו, שיש להניח כי חרק שיניים כשבתו בישרה לו שבחרה להתחתן עם יהודון, ועוד רופא! ועוד פלסטי!
למי שמפשפש עכשיו בספרייתו כדי להוריד משם ספר של פיליפ רות (אבי כל הסופרים היהודים-אמריקנים, שהחלום האמריקני מונח אצלם דרך קבע על קרש הקצבים), אין צורך להתאמץ. מיד נדון גם בו.
מתוך המונולוג הפנימי של זיידמן המסיים את הפרק השלישי: "הכל היה שגיאה אחת גדולה. הייתי צריך להקשיב ללני (עורך דינו וחברו הטוב של זיידמן). הייתי צריך להתקשר אליו מיד. עכשיו לא ידעתי מה לענות. חשבתי על תגובה שתוכל לשמש כעיכוב אמיתי למחצה, אבל שום רעיון לא היה משכנע. לפתע שמעתי קול שניתץ את תשומת הלב שלי. הטלפון הסלולרי, זה שהחוטפים שלחו לאביה של מוניקה, התחיל לצלצל".
כדי להגיע לכאן עלינו על רכבת שדהרה בנינוחות דרך מדשאות ירוקות ודיינרים, שהכניסה אליהם מקושטת בדגלי אמריקה. מאה מטרים מהבית שלך, לכל כיוון, אפשר למצוא איילים ואיילות שנבנו מזרדים ומלחכים את הדשא המוקפד כפלס של השכנים. ואף על פי כן אמרת פעם בראיון את המשפט המסקרן הבא: "ניו ג'רזי היא המקום שחלומות מתים בהם". מדוע?
"התכוונתי לזה שסגנון החיים הפרברי-אמריקני הוא בעצם תמצות של החלום האמריקני. לצאת מהעיר, לעשות 2.4 ילדים, לשטוף את שתי המכוניות שבגראז' בכל סוף שבוע ולהקיף את הבית בגדר לבנה. נכון? אלא שאחרי שכבר השגת את מה שקיווית להשיג, מה אתה עושה? האם אתה מסופק או שאתה ממשיך להתייסר במחשבה שאולי אין לך מספיק?
"הטבע האנושי, משום מה, לא מניח לנו להיות מאושרים עם מה שיש לנו. גם אם מה שיש לנו הוא מה שקיווינו להשיג. האזור הרגשי הזה, של חוסר הסיפוק שנולד אחרי שהחלומות כבר הוגשמו, מעניין מבחינת הכתיבה הדרמטית. במקרה, כר הגידול של תחושת חוסר הסיפוק הזו היא הפרברים האמריקניים. ניו ג'רזי היא דוגמה אחת.
"מה שמפתיע באמת הוא כמה הסיפורים האלה, שבמוקד שלהם עומד משבר המתרחש אחרי הגשמת החלום האמריקני, הוכחו כאוניברסליים. ככל הנראה, אנשים בכל העולם רוצים את אותו דבר: ביטחון כלכלי ואישי להם ולמשפחה שלהם. האם הספרים שלי הם על החוויה האמריקנית? אולי. לא יודע. לא מתפקידי לתאר את חוויית החיים האמריקנית. עם חוויית החיים בניו ג'רזי אני בקושי מסתדר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הרלן קובן. צילום: חלי פפו
|
|
|
|
|
|
|
"ריימונד צ'נדלר הטביע באלכוהול את התסכול"
|
|
|
|
|
|
|
הקצבת לנו שעה כי בחמש אתה צריך לאסוף את הילדים משיעור ג'ודו. אתה כותב ספר בשנה בחדר עבודה שאין בו בקבוקי אלכוהול, או עטיפות של פיצה, או תחתוני תחרה דביקים של בחורה בשם "קנדי". איך קרה שכסופר צעיר לא נדבקת במגיפת הרעיון הרומנטי והמזויף של הכותב האמריקני כמסוכסך, שיכור, צייד ונואף סדרתי, שהאפיטום שלו היה ונותר ארנסט המינגוויי?
"אולי בגלל שבניגוד לכותבים אחרים לא רציתי להיות כותב כשהייתי ילד. אני תמיד מוצא את עצמי בפאנל עם כותבים שמספרים איך התחילו לכתוב סיפורים קצרים על הדופן של הרחם של אמא שלהם.
"אני הגעתי לכל העניין הזה בגיל מאוחר יותר, 21 או 22. במשך שמונה שנים עבדתי בסוכנות הנסיעות של סבא שלי ולא ממש ידעתי שאני רוצה להיות סופר עד השנה האחרונה באוניברסיטה. מה למדתי?מדעי המדינה, שהוא קיצור של אין-לי-מושג-מה אני-רוצה-לעשות-עם-החיים-שלי-אבל-בינתיים-אלמד-משהו בדרך-לבית-הספר-למשפטים.
"זו הסיבה הראשונה שלא פיתחתי את הרומנטיקה ההמינגווייאית. הסיבה השנייה היתה שניסיתי. הרומן הראשון שכתבתי היה נפוח, מלא חשיבות עצמית, יהיר ושנון בכוח. הייתי צריך לעבור את חוויית הכתיבה של ספר כזה לפני שעברתי לכתוב את מה שאני אוהב לכתוב, כלומר ספרים שאני מכנה 'רומנים של צלילה'.
"למה צלילה? כי מהרגע שהרמת את הספר אתה צולל פנימה ולא מסוגל לנשום עד שאתה גומר אותו וחוזר לעולם האמיתי. זה הספר שאתה לוקח לחופשה, אבל היא נהרסת כי אתה לא מסוגל לצאת מהחדר שלך במלון. אתה חייב לגלות מה קורה לד"ר מארק זיידמן או לרייצ'ל, או לכל החבר' ה האלה ב'ההזדמנות האחרונה'.
"חשוב לי להגיד שספרי מתח הם לא ז'אנר נחות בעיני. הם מסגרת שמאפשרת לי לעשות מה שאני רוצה ולהגיד את מה שאני רוצה להגיד באמצעות בחירת הדמויות, הקונפליקט, הסוף וכו' וכו'. בתוך המסגרת של ספרי המתח הללו כתבתי על חברות, גאולה, אובדן, משפחה, אהבה, גזענות, שוביניזם, מה שאתה רוצה".
- אין בך חלק שרוצה להיכנס לחדר מלא סופרים שאתה מעריץ ולזכות לתשואות מחרישות אוזניים? "לא. תחשוב על זה ותן לי שם של רומן אחד ששרד את מאה השנים האחרונות, שלא היתה לו עלילה ושבמוקד העלילה הזו לא עמד פשע. גם דוסטוייבסקי, דיקנס, שייקספיר, כתבו על פשע ומתח בדרך שלהם. האם זה הופך אותם לסופרים פחות טובים?".
- אני מניח שקראת את "פסטורליה אמריקנית" של פיליפ רות.
"רות הוא הסופר האהוב עלי. 'פסטורליה אמריקנית' הוא הספר שמתאר בצורה הטובה ביותר את מהומות 68' בניוארק שגרמו למשפחה שלי, כמו לכל היהודים האחרים שם, לארוז את החפצים ולברוח משם".
- עם כל הכבוד לאיכויות הספרותיות שאתה מייחס ל"ההזדמנות האחרונה", קשה להשוות אותו ל"פסטורליה אמריקנית", למרות אינספור נקודות הדמיון: שני ספרים של סופרים יהודים, שבמרכזם גיבור הנשוי לנוצרייה וואספית יפהפייה וחייהם נהרסים. שני הספרים עוסקים באבהות, אבל אחד מטרתו לעשות מהפכה בנשמתו של הקורא ולתקוע אצבע בעין של החלום האמריקני, והשני בסך הכל רוצה לרתק ולהימכר. אולי אם היית כותב קצת פחות. . . וקצת פחות מהר. . .
"זה עובד כך: כל מי שנמצא בקצה של ה'ספרות' כל הזמן מתלונן שלא קוראים אותו ושהוא לא עושה מספיק כסף. כמו שאני עושה כסף, זאת אומרת. כל מי שנמצא בקצה השני, שלי, מקנא בביקורות הטובות והכבוד שמקבלים החבר'ה בקצה השני.
"אתה שואל לדעתי? זה לא מעניין אותי. בחיי. אני כותב מה שאני אוהב לכתוב. זכיתי באינספור פרסים, קיבלתי ביקורת מרהיבות ב'ניו יורק טיימס', ה'גארדיאן' הבריטי, ה'טלגרף' הבריטי. הביקורות האלה, תאמין לי כשאני אומר לך, היו הרבה יותר טובות מהביקורת שקיבלו הספרים האחרונים של טום וולף ופיליפ רות. אבל זה לא מעניין אותי. זה בדיוק מה שניסיתי להסביר לך קודם: כל אחד מקבל מה שהוא רוצה, ואז פתאום הוא לא מרוצה כי הוא חושב שהוא רוצה משהו אחר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פיליפ רות
|
|
|
|
|
|
|
"שייקספיר כתב בשביל כסף"
|
|
|
|
|
|
|
"ריימונד צ'נדלר הטביע באלכוהול את התסכול מהעובדה שספרי הבילוש הגאוניים שלו נדחו על ידי הממסד הספרותי. הנה מה שאני לא מבין: למה הוא לא יכול היה להסתפק בזה שהוא כתב ספרי פשע מבריקים? והם היו מבריקים והם אמרו יותר על החיים והעולם יותר מאשר הכותבים היומרנים, כל ה-Asses האלה , שחושבים שהם כותבים ספרות נפלאה.
"אותו דבר עם וודי אלן: יום אחד הוא החליט שהוא רוצה להיות אינגמר ברגמן. למה? למה הוא לא יכול היה להסתפק בלהיות וודי אלן? הוא היה נפלא בתור וודי אלן. ועכשיו כשהוא מנסה להיות ברגמן, הוא לא כל כך נפלא.
"אני יודע שזה קשה. כולנו, ובעיקר סופרים וכותבים, רוצים שיאהבו אותנו. אבל כשאתה מתאהב ברעיון של עצמך כמישהו אחר, אתה מתחיל להסתבך. מה יש לי? אחריות כלפי העולם לנתח את אמריקה? אין לי שום אחריות. כשאתה חושב שיש לך אחריות להציל את העולם, אתה מתחיל לשתות.
"אני אגיד לך דבר נוסף. דיוויד פוסטר וואלאס הוא חבר טוב שלי. למדתי איתו באותו הקולג'. דייב נחשב היום לכוכב של הספרות האמריקנית הגבוהה. הוא כותב ספרות פוסט-פוסטפוסט מודרנית. אתה קורא ואתה לא מבין שום דבר.
"אתה חושב שאנחנו לא מסתדרים? אנחנו מסתדרים מצוין. אני מעריך את מה שהוא עושה והוא מעריך את מה שאני עושה. הנקודה שלי היא זו: ברוב המקרים תמצא שהסופרים שמזלזלים בז'אנר כזה או אחר ומתארים אותו כנחות הם הסופרים הכושלים. עם הסופרים המצליחים מעולם לא היתה לי בעיה".
- בספרו המבריק על כתיבה, "שלושה שימושים לסכין", כותב דיוויד מאמט, המחזאי האמריקני הגדול ביותר שחי היום לדעתי, כי למעשה יש בעולם שני סוגים של סיפורים. הראשון, זה בעל המבנה המושלם, בעל ההתחלה, האמצע והסוף, הקושר את כל הקצוות, הגורם לך להגיד וואו ולספר לכל החברים ולשכוח את כל העסק תוך יומיים. הסוג השני הוא הסיפור שנותר עם קצוות פתוחים, שלא גורם לאפקט התפעלות מיידי, אבל נשאר איתך לכל החיים. אל תיעלב, אבל אני מסופק אם אזכור את "ההזדמנות האחרונה" בעוד שנה.
"א. או שתזכור או שלא. ב. יש המון 'ספרות גבוהה' כביכול שמתגלגלת בחנויות ואף אחד לא יקרא אותה, כך שלכן היא תישכח הרבה יותר מהר. ו-ג. לא ברור לי על מה מאמט מדבר. המחזה האהוב עלי בכל הזמנים הוא 'מותו של סוכן' של ארתור מילר, והמבנה שלו היה די שגרתי, עם התחלה, אמצע וסוף וקצוות נקשרים. בין מאמט למילר אני אבחר את מילר בכל יום של השבוע.
"שייקספיר כתב בשביל כסף. המחזות שלו מסודרים והמבנה שלהם מוגדר. הוא היה חדשני במאה ה-Fine ?15. לא ראיתי את המחזות שלו במאה ה-15, ראיתי אותם עכשיו, ואני זוכר אותם תמיד. מה שמאמט מדבר עליו, לא קשור למבנה כזה או אחר.
"זה קשור ליכולת שלך ככותב לשלב עלילה מרתקת עם אפיון דמויות כזה שיגרום לקורא להזדהות איתן ולפתח אמפתיה כלפי מה שקורה ויקרה להן. אם הייתי רק כותב עלילה מרתקת, ויהיה המבנה הדוק ככל שיהיה, היית זורק את הספר מהחלון. חוץ מזה, בעז, אני כותב ספר בשנה. אולי הספר של השנה הבאה יהיה שונה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
וודי אלן. צילום: אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
"אני אוהב טוויסטים"
|
|
|
|
|
|
|
- לפני דקה נכנסו לסלון שניים מהילדים שלך והתנפלו עליך כאילו היית הר של מרשמלו מותך. המקום הקריטי שתופסת המשפחה שלך בחייך זועק מכל פינה בבית. הפסיכולוג בעשרה סנט שבי דוחק בי לשאול אותך האם העובדה שבכל הספרים שלך אנשים נעלמים ומשאירים אחריהם חורבה משפחתית, איננה הדרך שלך להתמודד עם החשש לאבד את מה שחשוב לך יותר מכל.
"למרות שהחיים האמיתיים שלי די משעממים, עברתי כמה טראומות משפחתיות. ההורים שלי נפטרו כשהייתי צעיר. החבר הכי טוב שלי נהרג לא מזמן בתאונת מטוס. בשנה שעבר בתו בת השלוש של אחי מתה בטביעה. יותר מהתמודדות עם החשש לאבד את משפחתי, אני חושב שיש בסיפורים שלי ניסיון להתמודד עם אובדן. הרבה פעמים אני מדמיין איך היו הורי מגיבים אילו ראו את הנכדים שלהם, ואם הייתי כותב את זה היה מסתתר שם סיפור מתח מצוין.
"מעבר לזה, כמובן, זה מגניב. זה מוליד נרטיב שאפשר לעקוב אחריו. ב'Tell No One' ( הקודם ל'נעלמים') למשל, הרעיון הבסיסי, אם יורשה לי, היה מבריק: שמונה שנים אחרי שאשתו נרצחה, הבעל עדיין מנסה להתאושש ולחבר מחדש את חייו. זאת, להבדיל מכל מיני סרטים גרועים שאתה רואה בעל כזה, ורגע אחרי זה עוברת איזה בייב והזיכרון של אשתו הופך להיסטוריה.
"בכל מקרה, יום אחד הוא מקבל אי-מייל. פותח את הלינק ונפתח לו חלון שבו רואים צילום בזמן אמת של רחוב. פתאום אשתו חוצה את המסך. כשחשבתי על זה, החלק של ההומר סימפסון במוח שלי אמר:'וווואאאא-וווו!', ידעתי שיש לי משהו.
"כמובן שאחרי זה התחילה הבעיה של להסביר את כל הסיפור הזה, כי אני לא מתעסק עם רוחות. היה צריך להסביר מי זאת האישה, האם היא עדיין חיה וכו' וכו'. מתחת לכל זה רוחש הרצון לבדוק כיצד איך להיגאל מהייסורים האינסופיים המתלווים לאובדן פתאומי של בן משפחה קרוב".
- האשמת את עצמך פעם בראיון בכך ש"לפעמים אני מסבך יותר מדי את העלילות". כלומר שמרוב תפניות וחריקות בלמים, כל הסיפור הופך לקצת מתיש. מבלי לגלות את הסוף של "ההזדמנות האחרונה", יצאתי בתחושת אכזבה של מי שרץ מרתון רק כדי לגלות שהשעון היה מקולקל. בדמיוני, שיוויתי אותך למישהו שקשר לעצמו את הרגליים ועכשיו מנסה לרקוד סמבה. לא קצת הסתבכת שם?
"זה מצחיק: אני תמיד יכול להעריך כמה טובה או לא טובה תהיה הביקורת לפי מספר התפניות שלי בעלילה. אם חשבת שב'ההזדמנות האחרונה' יש יותר מדי תפניות, אז טוב שלא קראת את 'הנעלמים'. מרוב תפניות כמעט שברתי את הירך.
"בכל מקרה: ב'ההזדמנות האחרונה', כמו בכל הספרים שלי, ידעתי את הסוף בהתחלה. ידעתי מי עשה מה למי ולמה. לא ידעתי איך האנשים הרעים ייתפסו או איפה טארה היתה כל השנים האלה, או איך ייגמרו היחסים בין רייצ'ל לזיידמן, אבל את הסוף ידעתי עוד לפני שששתלתי פנימה את הטוויסטים.
"אבל אני מודה באשמה: אני אוהב טוויסטים. אני אוהב לשגע את הקורא ואני אוהב לשמוע שאשתך לא דיברה איתך יומיים בגלל 'הנעלמים'. הציטוט השני הכי חביב עלי בכל הזמנים הוא: 'כתיבה היא כמו לנהוג במכונית דרך ערפל סמיך: אתה רואה רק קצת מהדרך שלפניך, אבל אתה מסוגל לעשות את הדרך כולה'".
- והציטוט הראשון החביב עליך?
"' בספרים שלי', אמר פעם אלמר לנרד, 'אני חותך החוצה את הקטעים שגורמים לרוב האנשים לדלג'".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
