 |
/images/archive/gallery/179/187.jpg סלמן רושדי.
צילום: אי-פי  |
|
|
|
|
| סלמן רושדי כל כך סולד מכל סממן של דת, אמונה ואל, שלא בטוח שהוא האיש הנכון להתמודד עם האיסלאם |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
עידו הררי
21/12/2004 11:10 |
|
|
|
|
|
|
|
תחביב נפוץ בקרב היסטוריונים וחוקרי תרבות הוא העיסוק בתיקוף; חלוקת ההיסטוריה לפרקי זמן מוגדרים ומאופיינים. לעיתים, גבולותיהן של התקופות מסומנים על ידי אירועים ספציפיים, שמשמעותם (או חלק ממנה לפחות) ברורה כבר ברגע התרחשותם. לעיתים, הגבולות נמתחים רק בדיעבד, לאורכם של תהליכים שניתנים לזיהוי והבנה בעזרת מה שמכונה "פרספקטיבה היסטורית".
הנס בלומנברג, בספרו "The Legitimecy of the New Age", שעסק בניסיון לזהות את הגבול בין הרנסאנס לבין העידן המודרני, הוא דוגמה לעבודה שנעשית ביישוב הדעת ובמרחק זמן. אריק הובסבאום, בספרו "המאה הקצרה: 1914-1991", ולהבדיל, פרנסיס פוקויאמה, שאחרי נפילת ברית המועצות ב-91' הכריז על "קץ ההיסטוריה", הם דוגמאות הפוכות: היסטוריונים שמנסים לסמן את הגבולות ברגע התהוותם, ולעיתים - מי בחן ובעניין כמו הובסבאום, ומי בגסות וביהירות כמו פוקויאמה – קובעים את הקו בנקודה שתתברר מאוחר יותר כעוד אבן-דרך אל התהום האמיתית שתפריד בין עת אחת לרעותה.
תוך הסתכנות בכשל באותו מקום עצמו שבו שגו הובסבאום ופוקויאמה,
אבל תוך הסתמכות על דעת גדולים, אומר שמעבר הגבול הברור ביותר בין המאה ה-20 למאה ה-21, ולמעשה בין האלף השני לשלישי, נמצא ב-11 בספטמבר 2001. גם סלמן רושדי, בספר המאמרים שלו "חצה את הקו הזה" (מודן), סבור כך. ספרו של רושדי הוא רחב היקף: 450 עמודים של מאמרים שפרסם בין 92' ל-2002, שעוסקים בכל דבר שבין הפוליטיקה ההודית ללו ריד ו-U2, עם "פסוקי השטן" ומגדלי התאומים שניצבים בשני קצוות הספר.
רושדי כותב בכישרון ובתנופה, ובמאמריו יש לא מעט תובנות. אבל החלק הארי של כתיבתו הפובליציסטית עוסק במבחר מצומצם של תמות, תמות שהן – על פי עדותו – הנושאים המרכזיים בציר העלילה של חייו. רושדי מחבר חציית גבולות אישית (שאותה חווה החל מחלוקת מולדתו לשתי מדינות, הודו ופקיסטן, שמונה שבועות אחרי לידתו, דרך משפחתו, המורחבת החצויה בין שתי המדינות והמצומצמת שחיה כמוסלמית במדינה בעלת רוב הינדי, וכלה בו-עצמו, שבגיל 14 נסע ללמוד באנגליה והתאזרח בה בגיל 17) עם גבולות גיאוגרפיים, תרבותיים והיסטוריים ועם ביטוייַם בספרות, בתרבות ובפוליטיקה העולמיים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
פרשן אטרקטיבי
|
|
|
 |
|
|
|
בציבור הרחב רושדי מוכר בעיקר כסופר שנדון למוות ב"פאתווה" המפרסמת של האייאטולה חומייני ב-89', בעקבות הספר "פסוקי השטן", ושנאלץ מאז להעביר לא מעט שנים כפליט שבורח ממותו. קשה לדעת מה היה מעמדו הבינלאומי היום, ככותב מאמרים וכפרשן תרבות, אלמלא אותה פרשה – וזאת על אף שכסופר הוא בפירוש נמנה על השורה הראשונה של הכותבים. אבל בפרספקטיבה היסטורית, הסכסוך הפומבי שלו עם האיסלאם הקיצוני הפך אותו לפרשן אטרקטיבי במיוחד לימים שעוד יבואו, שבהם הגבול התרבותי המוחצן והמיוחצן ביותר יעבור בין האומה המוסלמית לאומה האמריקנית; נכון יותר, בין בוש ובן-לאדן.
בדצמבר 99' כתב רושדי כך: "נראה כי היחסים בין העולם האיסלאמי למערב עוברים אחד מאותם שלבי ביניים שבין מלכות למלכות, שהוגדרו על ידי אנטוניו גראמשי 'תקופה שבה הישן מסרב למות ולכן החדש אינו יכול להיוולד', וכל מיני 'תסמינים מורבידיים' צצים". בהמשך המאמר דן רושדי בפרשה נשכחת-כמעט, שבה מטוס של חברת "איג'פט אייר" התרסק מול חופי ארה"ב כשהטייס נשמע ממלמל בקשר כל מיני פסוקים דתיים. האם ייתכן שהטייס התאבד, שאלו בארה"ב. לא יכול להיות, ענו במצרים, זאת היתה תקלה או מזימה.
למיטב ידיעתי, מסקנות חד משמעיות לא הוסקו עד היום. אבל לאור האירועים שהתרחשו קצת פחות משנתיים אחר כך, הציטוט של גראמשי בעניין תקופת המעבר נקרא באופן אחר ומורבידי הרבה יותר. את לידתה של התקופה החדשה סימנו שני מטוסים שהתרסקו אל סמלי העושר בבירה התרבותית של המערב החדש.
בתור מוסלמי בעצמו וכמי שנרדף בשם האיסלאם, רושדי עסק בשאלות האלו הרבה לפני כותבים אחרים. במובן הזה, קריאה בספר היא מרחיבת אופקים ומעניקה עומק לשאלות שעלו על פני השטח רק אחרי הסיפור עם התאומים. אבל מעבר לעצם העיסוק בשאלות, יש לתת את הדעת לדרך שבה רושדי מטפל בהן. כאן, לטעמי, מתגלה חולשתו של רושדי הפרשן; במהלך שנותיו כסטודנט, מורה וסופר באנגליה ואחר כך בארצות הברית הוא אימץ לחלוטין את נקודת המבט המערבית-ליברלית (גזר דין המוות של חומייני, ניתן לשער, לא עזר לו לאמץ השקפה אחרת).
רושדי הוא רדיקל חילוני מאמין, חילוני שבמאמרי הפולמוס שלו עם האיסלאם ועם הדת בכלל קורא לעולם החילוני שבו הוא כותב ושעל ערכיו הוא מגן לקבוע בבירור מה הם הערכים האלה, שעולם מאמיני האיסלאם (בעיקר אבל לא רק) טוען ביהירות שאינם קיימים. "להתנשק במקומות ציבוריים, כריכי בייקון, מחלוקות, אופנה חדשנית, ספרות, נדיבות, מים, חלוקה שוויונית יותר של משאבי העולם, סרטים, מוזיקה, חופש המחשבה, יופי, אהבה. אלה יהיו כלי הנשק שלנו", הוא כותב באוקטובר 2001, ומוסיף: "האם נוכל לקבוע פה אחד פה אחד שכל הפריטים ברשימה...שווים שימותו למענם?". התשובה שהוא מקווה לה היא "כן".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"חצה את הקו הזה". צילום: עטיפת הספר
|
|
|
|
|
|
|
סלידה מדת, אמונה ואל
|
|
|
|
|
|
|
הפולמוס עם רושדי צריך להתנהל בעדינות, אבל הוא צריך להתנהל. ביותר ממקום אחד הוא דוחה את השקפתם של הוגים רבים במערב, בעיקר מחוץ לארה"ב, שלפיהם "אמריקה" צריכה לבדוק את עצמה כדי להבין מהיכן צמחו אל-קאעידה ומכסחי הבניינים במנהטן.
עד לנקודה מסוימת הוא צודק; שכן לחיפוש האשם במערב יש סאבטקסט פטרוני שלפיו "הם" – הערבים, המוסלמים, הפרימיטיבים – אינם אחראים למעשיהם. מי שהחליט לבצע את ההתקפה על ארה"ב – כמו כל פעולת טרור אחרת ובהנחה שהמבצע אינו לא-שפוי – ידע מה הוא עושה ועשה זאת בכל זאת. אבל אשמתם של המבצעים לא מנקה את המערב. קודם כל – וברמה המעשית יותר – המערב לא יינקה מאחריות לתהום שנפערה בין העולם הראשון לבין שאר העולם, ששוקע יותר ויותר בבורות, בערות ומוות. אבל על כך כבר התנהלו ומתנהלים דיונים רבים וחבל למחזר ולהשטיח אותם כאן.
מעבר לאחריות הזאת – שבה גם רושדי מכיר ברמה מסוימת – ישנו כשל מערבי נוסף, כשל שהשקפתו של רושדי עיוורת אליו ולכן רק מעצימה אותו. במובן מסוים, השקפתו של רושדי דומה לזו של טומי לפיד ורעיו: סלידה עמוקה – אידיאולוגית יותר אצל רושדי, אמוציונלית יותר אצל לפיד – מכל סממן של דת, אמונה ואל. "אני הייתי אומר ש[המילניום השלישי] חייב להיות העידן שבו נתבגר לבסוף ונותיר מאחורינו את הצורך בדת", ניסה רושדי את כוחו בתיקוף ב-99'. ב-2002, במאמר שמתייחס לעליית ההינדואיזם הקיצוני בהודו, כתב: "מתברר שבעייתה של הודו היא בעייתו של העולם...שמה של הבעיה הוא אלוהים".
בניגוד ללפיד אולי, רושדי אינו חד-מימדי. הוא מכיר בכך שהאיסלאם, בימים אלה, נלחם על חייו מול אלו שמנסים להפוך אותו לדת המקדשת את המוות, ובזירות רבות מדי מפסיד. כמוסלמי, הוא מבקש לסייע. אבל הדיכוטומיה שהוא מעמיד – איסלאם קיצוני מול חילוניות, אלוהים מול הומניזם – אינה משרתת את המוסלמים, שמאמינים וברובם לא מעוניינים להפסיק בכך, ויותר מכך פועלת נגד מה שאכנה כאן האינסטינקט הדתי של בני אדם באשר הם.
המהלך המערבי התבוני, שהחל עם הפיכת המדע והכרת העולם לערך דתי והסתיים עם השארת המדע וסילוק האל, לא הביא איתו עולם ערכים צודק והומני יותר. בשם העדר האל עשו בני אדם זוועות גדולות יותר מאלו שנעשו בשם האלוהים, ודי לציין שלהיטלר ולסטאלין לא היה אלוהים. רושדי נמצא בנקודה שמאפשרת לו לפעול פעולה חתרנית בתוך האיסלאם עצמו, אל מול פני המערב: לחלץ את אותם יסודות שהפכו את דת מוחמד למגדלור של תבונה וחדשנות מדעית ודתית בימי הביניים, ואילצו את המשכילים הנוצרים והיהודים לקרוא את אריסטו ואפלטון מהתרגום הערבי, ולהציב אותם במוקד הדיון בפניו של האיסלאם. במקום לעשות זאת, רושדי בוחר להציב את אלוהים כַאויב.
אלוהים כציווי מוסרי – האפשרות הזאת, שנחבאת בטקסטים המקודשים של כל דת כמעט, לא עולה כלל במאמריו של רושדי. כמי שחי והתחנך במערב, נוח לו עם התרבות הזאת, והוא לא מנסה לחשוב איך אפשר לחרוג מהפרדיגמה המחשבתית שבמסגרתה זכה לתהילה ולהשתמש באיסלאם כדי לנסות לבנות גשר אמיתי בין שני צדי הגבול שעליו הוא עומד. בניגוד למה שרושדי מבקש, יהיה קשה מאוד לאנשים להקריב את חייהם עבור כריך בייקון. העולם המערבי, כמו העולם המוסלמי, נמצא במאה ה-21 במשבר אמונה עמוק. הפיתרון הזמני שנמצא, קניות ותוכניות ריאליטי, עשוי להתברר בטווח הרחוק כהרסני לא פחות מפיגועי התאבדות. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
