 |
/images/archive/gallery/232/064.jpg אסף הראל.
צילום: יוסי אלוני  |
|
|
|
|
| אסף הראל בסך הכל בא לכייף, ואיכשהו ברחו לו פרובוקציות. חוצמזה הוא מבסוט מהקריירה ומחכה לאהבה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
עמית נבון
31/12/2004 9:00 |
|
|
|
|
|
|
|
כשהתלמיד אסף הראל היה בן עשר חילקה מורתו לילדי הכיתה דף שכותרתו היתה "שאלון ליום השואה". וזו היתה לשון השאלון: בחופשת הפסח ודאי תפגוש בסבתא ובסבא. שאל אותם בהזדמנות זו כמה שאלות ליום השואה: 1. מהיכן הגיעה סבתא? 2. מהיכן הגיע סבא? 3. בת כמה היתה סבתא כשפרצה מלחמת העולם השנייה? 4. בן כמה היה סבא כשפרצה מלחמת העולם השנייה? 5. בקש מסבתא ומסבא שיספרו לך היכן וכיצד עברו את השואה.
התלמיד הראל מילא את המשימה בקפדנות. בתום חופשת החג שב לבית הספר, נעמד מול הכיתה והקריא את תשובותיו: 1. פולין - פינסק. 2. פולין - פינסק. 3. סבתא היתה בת 4. סבא היה בן 5. לא עברו את השואה. אבל דוד יאיר אומר שאם בגין ימשיך להיות ראש ממשלה, כולנו נעבור את השואה.
מה
מתבקש יותר מלטוות חוט שני שיוביל מאותה בעיטה בפרה מקודשת בגיל עשר, עד לבדיחות אילן-רמון-המפוזר מכפר-אז"ר-רוחמה-אברהם-היפופוטם שהכתימו את הראל בתדמית הפרובוקטור. העניין הוא, שבעיני הראל, השימוש במושג פרובוקציה כדי לנסות ולהגדיר את מהותו הטלוויזיונית, מוטעה מהיסוד. זה הדבר האחרון שהוא ביקש לעשות. הוא בכלל רצה להעניק לצופי תוכנית הלייט נייט שלו בערוץ 10 בידור קליל, פאן, כיף, מילותיו שלו, שחוזרות שוב ושוב כמנטרה לאורך השיחה.
אבל גם הוא מודה שהגבול בין השתטות חביבה לתחושת מבוכה עלול להיות דק מדי. "זה גבול עדין ואין לי ספק שבעיני הרבה מאוד אנשים עברנו אותו", אומר הראל. "אגב, גם בעיני לא כל מה שעשינו יצאנו ממנו בכבוד".
- רוחמה אברהם והחציל בתחת?
"לא, מה קרה לך".
-כלומר, על זה גאוותך.
"לא על זה גאוותי, אבל זה היה קטע סאטירי מצחיק. אחרי כל מה שעשו מזה כבר אף אחד לא זוכר מה באמת היה. היה שם קטע סאטירי אמיתי וכייפי, והקהל באולפן באמת נורא צחק. מה זה החציל בתחת? זה התחיל בזה שהיא האשימה אותנו בהסתה לרצח ראש הממשלה ובפרובוקציה. מי חשב על פרובוקציה, ובטח שלא הסתנו לרצח.
"זה מה שנקרא בעיה עמוקה בהבנת הנקרא. אז אחרי אמירה כל כך מופרכת, אמרתי, 'תשמעי רוחמה, יש סאטירה ויש פרובוקציה, וזה שני דברים שונים לגמרי. אנחנו עשינו סטיקר עם תאריך מותו של שרון כסאטירה, לא כפרובוקציה. פרובוקציה זה זה', ואז נכנס מישהו והראה את התחת ושאל מה ההבדל בין רוחמה אברהם להיפופוטם עם חציל בתחת? והתשובה: חציל בתחת. ואמרנו, 'את מבינה, אנחנו לא עשינו דברים כאלה, עשינו סאטירה לגיטימית'.
"זו היתה סתם בדיחה מפגרת, חסרת טעם, וזה האבסורד הגדול בכל התביעה המפגרת שלה נגדנו. אם הייתי רוצה לעשות פרובוקציות, הייתי עושה את זה הרבה קודם. זה לא מעניין אותי. אני רוצה לעשות בידור. ורציתי גם ללעוג למה שעושים העופר שכטר למיניהם, שהפכו להיות הגדרת הפרובוקציה.
"אז עשינו בדיחה ונהיה רעש גדול, ואנשים לא הבינו וקפצו, ועד היום מתפרסמים מאמרים על גבולות הסאטירה. היא לא הבינה את הקטע הראשון, חצי מדינה לא הבינה את הקטע השני, ומה נהיה, טירוף. בסדר, בשביל זה יש בית משפט שיעשה מן הסתם סוף לפארסה הזאת".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
הראל. צילום: קרן ספרדי
|
|
|
 |
|
 |
|
"יש לי משהו נגד מני לוי? מה אני מפגר?"
|
|
|
 |
|
|
|
- תשמע , הסיפור הזה הצטרף לעוד דברים. למשל הבדיחות על אילן רמון והכדורגלן מני לוי, שנראו כמו ניסיון לחצות בכוונה את גבול הטעם הטוב כדי לצעוק שיש ילד רע חדש בשיכון.
"אני באמת אומר לך, אילן רמון והמפוזר מכפר אז"ר נראה לי חיבור מצחיק. או-קיי, טעיתי. כמו שטעיתי עם מני לוי. בחיים לא הייתי צוחק עליו, יש לי משהו נגד מני לוי? מה אני מפגר?
"אבל חשבתי שהמצב של הפועל תל אביב כל כך גרוע שאם אני אשווה אותו למני לוי (ששוכב כבר שלוש שנים בתרדמת - ע.נ), אנשים יצחקו. זו היתה טעות שלי בזיהוי פרה קדושה. אם הייתי יודע שכל כך הרבה אנשים יזדעזעו מזה, לא הייתי עושה את זה, כי זה לא שווה.
"בגלל זה אנחנו נזהרים עכשיו, אבל אם משהו מצחיק בעיני, אני אעשה אותו. אם הכותבים יביאו בדיחות מצחיקות על יהודית נאות (שנפטרה ממחלת הסרטן ביום שבו קיימנו את הראיון הראשון - ע.נ), וזה יהיה מצחיק בעיני, ואלה יהיו בדיחות שאני אחשוב שהקהל מסוגל לקבל, אז נעשה אותן".
- מה המדד שלך למה הקהל מסוגל לקבל?
"אנחנו מדברים בינינו במערכת, יש היום גם מערכת של איזונים עם הערוץ".
- ואולי רלוונטית כאן הביקורת שהושמעה עליך, שאתה עושה תוכנית תל אביבית, מנותקת ממה שמכונה "העם"?
"בוא אני אגיד לך משהו על 'העם'. יום אחרי התוכנית עם הבדיחה על אילן רמון נכנסתי למונית. נהג בן 60, כבד כזה, בטח לא מתל אביב, בטח לא צעיר, בטח לא מגניב. איך שאני נכנס הוא אומר לי, 'או, המפוזר מכפר אז"ר'. אני אומר לו, 'וואללה'. הוא אומר לי, 'לא יפה'. אמרתי לו, 'מה?'. הא אומר, 'לא יפה ככה, אילן רמון'. אני אומר, 'מה, אבל לא צחקת?'. הוא אומר, 'עזוב, אני צחקתי, אבל לא יפה'.
"אני לא יודע מי מדבר בשם העם. אני חושב שגם מבדיחת אילן רמון היו הרבה מאוד אנשים שצחקו. לא בתל אביב. כל משפט שיש בו את המילה תל אביבי, מתחיל ממקום לא טוב, כי הוא עושה אבחנה שלא קיימת בעיני, הכשל הוא בגוף הטענה.
"אני לא יודע לעשות טלוויזיה כמו שהרבה מאוד עושים, בעיקר בערוץ 2, טלוויזיה לעם. זו התנשאות בעיני, מה שהיה קלישאת מסעודה. כשמי שעושה את הטלוויזיה אומר, 'אני לא רואה את התוכנית הזאת, אבל זה לעם'.
"כשעשיתי את 'שוטטות' אמרו לי גם כן, מה זאת התוכנית המתנשאת הזאת, את מי זה מעניין, אחורי הקלעים של טלוויזיה. הלכתי בשוק ברמלה ובהתנחלויות, הקהל מכור ל'שוטטות', מכור. הסדרה שרשת פחדה לעשות אותה כי יגידו שהם ברנז'אים.
"לא אכפת לי שתבחר יישוב נידח וניסע אליו, ותבדוק את התגובות שם, כי אני משוכנע באלף אחוז שבגלל שאני עושה את התוכנית הכי טוב שאני יכול היא מדברת אל אנשים מכל הארץ. בעיני, לעשות את הדבר שלך זה לא מתנשא".
- יש לך למשל המון בדיחות סמים בתוכנית ורמיזות בנושא, כמו באנגים וחבילות של פרחים, והכוונה היא לא לחבצלות. זו דוגמה לשפה שאתה עושה בה שימוש שיכולה להיחשב תל אביבית.
"אתה חושב שרק בתל אביב יודעים מה זה באנג, מה זה ג'וינט? זאת דוגמה מצוינת, כי סמים זה משהו שכל האנשים הצעירים בארץ עושים, לא רק בתל אביב.
"אני לא בא להתחסד, לא להיות ערוץ 2 לפני מכרז שלא מדבר על סמים, כאילו אין את זה. אני בעד ליגליזציה של סמים קלים, ואני לא מתכחש לזה. צעירים לוקחים אקסטזי או חגיגת, כל העיתונים מלאים בידיעות על חגיגת, ואתה לא רואה את זה בטלוויזיה, כאילו זה לא חלק מהתרבות. וחגיגת זה לא רק בתל אביב, זה בכל הארץ.
"אנשים שחושבים שבתל אביב יש איזה שיח שלא קיים מחוץ לגבולות 03 הם באמת מנותקים. אני רואה חבר'ה שמגיעים לתוכנית. כמות האנשים שבאים מחוץ לתל אביב אדירה. כולל כפר דרוזי בגליל שכל הכפר יושב ורואה אותנו, וזה מגניב בעיני, מה, הם לא מבינים את השיח? הם מבינים טוב מאוד".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
רוחמה אברהם. צילום: רובי קסטרו
|
|
|
|
|
|
|
"אנשים חושבים, 'למה הוא ולא אחר'"
|
|
|
|
|
|
|
חלק לא מבוטל מהביקורת שנמתחת על הראל נובע כנראה מהתחושה של רבים שהאיש צץ משום מקום. "התגובה הכי שכיחה שאני מקבל ברחוב זה, 'מאיפה באת?'", הוא מסכים. "אנשים חושבים, 'למה הוא ולא אחר'.
יום אחד הייתי בערוץ ופקידת הקבלה אמרה לי, 'שמע, לא נעים לי, אני יכולה לשאול שאלה?'. אמרתי בטח, היא אמרה, 'איך קיבלת תוכנית? מה עשית קודם?', ובאמת אתה מסתכל על ערוץ 2, התבסס שם איזשהו מבנה איך מקבלים תוכנית. התהליך שם הוא או פינה אצל יאיר לפיד או משהו אחר, ואתה צריך להיות עם מדד פרסום מסוים ואיקס הופעות בתוכניות אירוח, לפני שתזכה לתוכנית".
- אז מה אמרת לפקידה?
"שאני יוצא עם הבת של המנכ"ל. היא אמרה, 'אתה צוחק', אמרתי לה, 'לא, ברצינות, אני יוצא איתה כבר הרבה זמן ואנחנו עומדים להתחתן וביקשתי מאבא שלה שיסדר לי משהו ובדיוק היה חור, אז הוא נתן לי תוכנית'".
ובכל זאת, מאין צץ? את ההבטחה שנתן בגיל 18 להפוך למפורסם, אפשר למצוא בגזיר עיתון מצהיב, שמתויק בקלסריו יחד עם ערימות דפים, פתקים ותמונות שמתעדים את חייו. מבחינה מקצועית, עד לתוכנית הלילה שלו, הספיק הראל לרשום על שמו הישגים נאים. הוא עבד תקופה ככותב שכיר בתוכניות שונות עד שפנה ליצור שלוש סדרות טלוויזיה שונות בתכלית זו מזו, שזכו להערכה ולאהדה.
את הסדרה הקומית "שוטטות" כתב עם ארז בן הרוש ואורי גוטליב, וגם שיחק בה לצדם. את סדרת האנימציה "מ.ק. 22" הוא ביים, כתב עם ירון ניסקר ודורון צור, שכותבים היום את הטקסטים לתוכניתו, וגם אייר את הסקיצות הראשונות. את המיני סדרה התיעודית "הפרשה" על "עסק הביש", יצר עם אחיו, המפיק אמיר הראל.
אבל נראה שלפני הכל, הראל הוא נצר למשפחה ששורשיה נטועים עמוק בפוליטיקה ובתרבות הישראלית. דוד יאיר שניבא שואה שנייה אם יימשך שלטון הליכוד, אז, בימי בגין, הוא האמן והמבקר יאיר גרבוז. דוד אחר הוא אלון גרבוז, מנהל סינמטק תל אביב. האם נירה הראל היא סופרת והאב, אהרון הראל ז"ל, היה ממקימי רפ"י ומאוחר יותר חבר כנסת מטעם העבודה ויושב ראש רשות השידור.
את שנות התיכון העביר בתלמה ילין, שם פרח. זכיית השיר פרי עטו "הסיפור העגום על מר בום" בפסטיבל של בית הספר תעיד על כך. השקיעה הגיעה עם הגיוס. "לפני שהגעתי לתאטרון צה"ל הייתי אפסנאי. זה היה בסיס המתנה של חיל חינוך, זה כמו 'מחכים לגודו'. אתה אמור להגיע לחודש, וזה לא נגמר. אתה חושב שזה כבר לא יקרה, שזהו, אתה הולך להיות שלוש שנים אפסנאי, סיוט.
"חצי שנה חיכיתי שם. זה היה שפל. המעבר מתלמה ילין, מתקופה נפלאה, מלהיות בשיא, להפוך להיות הכי למטה, גרם לי למשבר נורא גדול שלקח לי שנים לצאת ממנו. נשבעתי שאני לא אשאר בארץ יום אחד אחרי השחרור. ביום השחרור נסעתי".
עוד בזמן השירות הצבאי החל הראל לכתוב במקומון "תל אביב", בעריכת אמנון רבי. כשנסע לניו יורק, קישר רבי בינו לבין עורך "מעריב אמריקה". הראל התחיל לכתוב בעיתון טור שבועי, שהפך לטור פלוס כפולת תרבות, שהפכו למינוי כעורך התרבות ולאחר מכן כעורך העיתון, תפקיד שבו כיהן כשנה. "זה היה אחלה ג'וב, שלושה ימים בשבוע. במקביל עשיתי תאטרון וסטנד-אפ".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אסף הראל. צילום: נעם וינד
|
|
|
|
|
|
|
"הבמאי אסף הראל שהוא גם אדריכל"
|
|
|
|
|
|
|
- באנגלית?
"כן. תראה, בכיתה י' כבר הופעתי בבית ליסין. זרקו אותי מכל המדרגות, אחד האירועים הטראומטיים בחיי. הסטנד-אפ פרח אז, וילוז'ני בשיאו, המרתף העליון, רמי שטרן. רציתי גם. ובבית ספר כל הזמן הייתי עושה קטעים בהפקות אז חשבתי שאני כשיר ובאתי לשם, וכלום לא עבד.
"תוך שתי דקות מישהי מהקהל התחילה לצעוק, 'יאללה, תעוף כבר ילד, אתה לא מצחיק'. באותו רגע למות היה האופציה הקלה. רק בניו יורק חזרתי להופיע. והופעתי שם עם אנשים שאגב מאוד הצליחו בינתיים, דייב שאפל, מארק מרון.
"עליתי לבמה בתור ישראלי, דיברתי על ישראל ואמריקה בפרספקטיבה ישראלית. אחרי חצי שנה היה לי פשוט קשה עם השפה, לא יכולתי לאלתר, פחדתי לעשות טעויות, היו חסרות לי מילים. ושמה יש את העניין הזה שכל אחד עושה את האקט שלו, קבוע.
"אני זוכר את ההופעה האחרונה שלי, אמרתי שאם יש לך דוד שמספר תמיד את אותן בדיחות אז כולם אומרים, 'אה, הוא פאתטי'. אם יש סטנדאפיסט שמספר את אותן בדיחות הוא מקצוען. ואיפה שהוא אחרי חצי שנה הרגשתי כמו הדוד ההוא. אז הפסקתי. חזרתי לזה כשהעליתי מופע שלי בארץ אחרי שחזרתי. אגב, אף תוכנית טלוויזיה לא רצתה שאופיע אצלה".
אחרי הסטנד-אפ הגיע תורה של הטלוויזיה. בערך. "היה בניו יורק ערוץ קהילתי ישראלי, ושם היתה לי תוכנית שבועית. הדבר הכי מביך בעולם. הערוץ היה שני אנשים, זהו. ואז הבאתי את השותף שלי לדירה שיקריא את החדשות, שיאים של השפלה. רציתי שזה יהיה תוכנית אירוח כמו לארי קינג. לא היה שולחן באולפן אז הייתי צריך כל יום ראשון כשהתוכנית צולמה לבוא שעתיים לפני זה, לסחוב עם חבר את השולחן מהמשרד שלי לאולפן, לצלם ואז להחזיר למשרד.
"יהושע, המנהל של הערוץ, היה בסטיונר משודרג. היתה לו רשת לסניקרס והוא רצה להיות איש טלוויזיה. באתי לעשות עליו כתבה בתור ישראלי מצליח. הוא בדיוק פיטר את הבנאדם הקודם שהיה בערוץ, ואז אנחנו נוסעים בלימוזינה שלו והוא אומר לי, 'תשמע אסף, יש בערוץ שלי הרבה תפקידים שצריך לייאש. אולי אתה רוצה לייאש אותם?'".
- לייאש?
"לייאש. אמרתי לו במקום כן. וככה זה התגלגל. ייאשתי את התפקידים. את המשכורת היינו באים לקחת מחנות הנעליים שהיתה בצ'יינטאון. מעל האולפן ששידרנו ממנו היה אולפן פורנו של ישראלים. יום אחד הערוץ היה בקשיים והמנהל החליט לעשות שירותרום לערוץ. שהצופים יתרמו. אז שלחו אותנו לאולפן החגיגי, הגדול, של הפורנו. אנחנו באים, והכל מסביב דוגמניות שמוכרות אביזרי מין, הם יצאו ואנחנו נשארנו עם התפאורה שלהם.
"שייקה לוי מהגשש היה חבר של הבעלים, אז הוא בא להתארח בשירותרום. עשינו ספיישל שעתיים, כלום. עשרה שקלים לא הצלחנו לאסוף. שייקה ישב לידי וניסיתי לראיין אותו ולדבר עם מאזינים שכן התקשרו מדי פעם, ואז הבוס שישב ליד המצלמה סימן לי על שייקה, ואני לא מבין מה הוא רוצה וזה שידור חי. חשבתי שכנראה שייקה רוצה לתרום. אמרתי לו, 'שייקה תגיד, הבנתי שאתה רוצה לתרום'.
שייקה הסתכל עלי במבט של 'מה אתה עושה לי' ואמר, 'אני תורם את הזמן שלי בזה שבאתי לפה'. הסתכלתי על יהושע והוא מורט לעצמו את השערות. הוא התבאס, שייקה התבאס, גמרנו את השירותרום בלי שקל והערוץ נסגר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ג'יי לנו ודיוויד לטרמן
|
|
|
|
|
|
|
"תוכנית יומית זה לא כמו תוכנית רגילה"
|
|
|
|
|
|
|
השנתיים בניו יורק היו עבורו חוויה מעצבת. באותן שנים התלהט קרב הלייט נייט. במהלך מפתיע נושל דיוויד לטרמן מהירושה שהשאיר אחריו ג'וני קארסון, ותוכנית הלילה הוותיקה שלו ברשת אן-בי-סי הופקדה בידי ג'יי לנו. לטרמן הלך לסי-בי-אס. מלחמה.
הראל היה מוקסם. העיר סביבו חיה את העימות בין ענקי הבידור, ספרה אחוזי רייטינג ונדבקה למסכים. הוא החליט ששם הוא רוצה להיות והחל לרקום את חלום התוכנית היומית שתישא לימים את שמו.
כבר אז ידע שיגיע אליה. בדרך למימוש עצר בתחנה נוספת, לימודי ארכיטקטורה בארץ שאליהם פנה מתוך רצון ללמוד דבר חדש, מהיסוד. "זה הדליק אותי תמיד שיגידו, 'הבמאי אסף הראל שהוא גם אדריכל'. אבל אמרתי לעצמי שזה לא שווה עוד שנתיים וחצי מהחיים שלי".
כשעזב, החל לעבוד על "שוטטות" ובמקביל לחלום על הלייט נייט. "אני חושב שהעובדה שהרעיון הלך והתגבש אצלי במשך עשר שנים וידעתי מה אני רוצה לעשות ואיזה פינות ואיזה אורחים, ובאתי עם פורמט מאוד ברור, עזרה לערוץ לתת לי הזדמנות. וגם עשיתי קצת דברים בטלוויזיה, שהצליחו להוכיח את עצמם אחרי זמן.
"היה בזה משהו מרגיע מבחינתם. הבעיה היתה במדד הכוכבות, לשים מישהו די אלמוני בחזית. אבל אלמוניות זה דבר פתיר. ברגע שיש לך ערוץ טלוויזיה אתה יכול להחליט שמישהו לא יהיה אלמוני, והוא לא יהיה אלמוני".
שי אביבי, מנהל התוכניות בערוץ 10, שביחד עם המנכ"ל ניר למפרט הימר על הראל, מספק את התשובה לשאלה שמטרידה רבים בתעשייה, למה הוא ולא אני: "למשימה מהסוג הזה צריך שני דברים, כישרון לעשות וחוסן לעשות. זה שני עומסים מטורפים, גם לייצר פיזית את התוכנית וגם לעמוד בזה. הרגשנו שאסף הוא מנוע שמסוגל לשאת על כתפיו את הרכב הזה, וזה לא רכב,זה אוטובוס דו מפרקי, זה רכבת.
"בי"ת, היה ברור שערוץ 10 צריך להפתיע בליהוק כדי לייצר דבר חדש, נסיונות לקחת מפה ומשם נכשלו בעבר וכל פעם שהערוץ יצא עם מישהו חדש, זה הצליח.
"גימ"ל, היה רצון אדיר של אסף לעשות כזה דבר, ואני מאמין גדול באנרגיות. לפעמים כל מה שאתה צריך לעשות זה להגיד כן. ואני יכול להגיד שאני מאושר. הוא אחד מסמלי המהפכה שהערוץ עובר. אלה שאוהבים אותו חולים לו על התחת ואלה שקשה להם איתו מסוקרנים ממנו".
כשזה מגיע למבקרים שקשה להם איתו, הראל מרגיש שלחלקם חסרה ההבנה הבסיסית מהו טווח הזמן הדרוש להתפתחות תוכנית לייט נייט יומית. הראל: "זה כאילו שנולד תינוק ומראים לך אותו ואומרים, 'שמע, נראה לי יצא תינוק מכוער, לא מאוד אינטליגנטי, ניתן לו צ' אנס, אבל זה לא נראה טוב'. תינוק! בן יום.
"לערוץ 10 ייקח עוד הרבה זמן כדי להפוך חלק מהרגלי הצפייה, וגם לתוכנית שלי. אנחנו עוד בשלב החיזור, הצופים עדיין בוחנים אותנו. אנחנו צריכים לשרוד את השנה הראשונה בשביל שאנשים יתחילו להתרגל ויפסיקו להתעסק בשאלה האם אסף הראל זחוח, מצחיק או לא מצחיק. כשאתה רואה קונאן, אתה חושב אם הוא היה טוב היום או לא? אם אתה אוהב אותו? לא, אתה רואה.
"לתוכנית הזאת גם אני, גם המערכת וגם הערוץ, נכנסנו עם שאיפות מאוד ריאליות. אנחנו נמצאים בדיוק במקום שקיווינו להיות בו. אמרנו שאחרי בערך שלושה חודשים נעמוד סביב הארבע וחצי רייטינג, ובימי ראשון ושני אנחנו מגיעים לשש, שש וחצי.
"תוכנית יומית זה לא כמו תוכנית רגילה, שבועית. כשהתחלנו עלתה ההשוואה שלצפות בתוכנית שבועית זה כמו ללכת למסעדה טובה מבחינת הצופה. הוא יוצא, מתכנן את זה, ומצפה שהאוכל יהיה טוב, שהשירות יהיה טוב, שיטפלו בו, כי הוא בא במיוחד".
- ואתה מה, המקרר בבית?
"כן, כשאתה בא הביתה ולוקח לחם עם גבינה לבנה אתה בכלל חושב אם הלחם יצא טוב? לא, זה לחם וגבינה לבנה ועגבנייה. וזה תוכנית יומית. לא ראית יום ראשון, אתה רואה שני, יש משהו שאתה נורא אוהב בערוץ 2 באותו יום, אתה רואה יום שלישי, לא ראית שלישי, יש לקט. זה שמה, זה נמצא. כל העניין הוא להכניס את הרגל הצפייה, שאנשים יזכרו שיש את זה בעשר וחצי. ואני אומר לך, זה ייקח יותר משנה".
- וייתנו לך?
"אני מקווה, זה אינטרס משותף של הערוץ ושלי. כרגע החוזה הוארך, אנחנו ממשיכים, וכולם מבינים את טווח הנשימה שצריך. להערכתי המקצועית, זאת תוכנית שרק בשנה השלישית באמת תהפוך להרגל של הרבה מאוד אנשים. וזה עוד תרחיש אופטימי. בינתיים אני מנסה ללמוד".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"שוטטות"
|
|
|
|
|
|
|
"אם בא אורח אז נפרגן לו"
|
|
|
|
|
|
|
- מה הביקורת הכי פוקחת עיניים שקיבלת?
"קשה להתייחס לאחת ספציפית, אבל כשהיה כתוב 'הוא לא נותן מקום לאורחים', אז אני אומר, וואללה. אחת האבחנות שהכי פקחו את עיני היתה שיש לי שתי דמויות. כתבו שיש את אסף הראל של המונולוג והפינות, שהוא שנון ומושחז, ופתאום יש את אסף הראל של הראיונות, שמתחנחן.
"מצד אחד זו החלטה שקיבלנו, שאפשר לצחוק על כל העולם, אבל אם בא אורח אז נפרגן לו, כי הדבר שאותו אנחנו מחפשים זו השיחה הקלילה, הפאן. אני לא רוצה להציג פנים אחרים של המרואיין, או לשאול שאלות שאף אחד לא העז, רק שיהיה נעים, כיף וחיוך. אם אפשר כמה צחוקים. אבל אחרי שקראתי את הביקורת הזו הבנתי שיש משהו לא נכון באבחנה הזאת. אי אפשר להביא אורח ולא להיות מושחז".
- כי זה יכול להתפרש כפחדנות.
"זאת לא פחדנות, כי עובדה שבשליש הראשון של התוכנית אני מסתכסך עם כל מי שעבדתי איתו, אעבוד איתו, שאני מעריץ, או לא מעריץ".
- קל להיות חכם על אחרים בפינות או במונולוג. אבל כשיושבת מולך הדוגמנית ליהי אלון ואומרת "אני דורכת על חרא, משמע אני שחקנית", היא מרימה לך לוולה, ולא קרקסת אותה.
"אל"ף,אני לא אקרקס מרואיינים שלי, זה לא פאן. אני אצחק עם המרואיין, אני לא אצחק על חשבונו, כי אז זה מפסיק להיות כיף ומתחיל להיות מביך. אני לא בא לחנך אף אחד ולא בא להשפיל אף אחד. אני בא כדי להעביר איתם את הערב בכיף. אז ליהי אלון אמרה שהיא למדה משחק ובאמת זה נשמע קצת מוגזם אז שאלתי, 'מה זה, שיטת לי שטרסברג?'. וזו היתה ההערה שלי הקטנה.
"לא רוצה לבאס אף אחד. אני את שלי אמרתי וזה נשאר נעים, כייפי. מבחינתי הראיון האידאלי זה שמישהו בא ומספר סיפור נורא מצחיק שקרה לו בדרך לאולפן, לא רוצה שום דבר מעבר לזה. אתה לא אמור לזכור את הראיון הזה למחרת. תסתכל על קונאן, על לטרמן, על ג'יי לנו, ותגיד לי מתי מישהו מהם אי פעם ביאס אורח. אין דבר כזה, אתה לא מבאס אורחים שלך. זה לא חלק מהמשחק".
- כל האזכורים שלך את לטרמן, לנו, קונאן אובריין, אתה לא חושש שיקראו את זה ויגידו, איזה פלצן? "בסדר, מה אני אעשה. כשעשינו את 'מ.ק' אז ראינו כל הזמן 'הסימפסונים', 'סאותפארק' ו'פמילי גאי'. וכשעשינו את 'שוטטות' אז ראיתי את כל הפרקים של 'לארי סנדרס' בשביל להבין איך עושים את זה הכי טוב.
"אני לא בא ואומר, 'אני כמו לנו, אני כמו קונאן', ממש לא. אני בחיים לא אהיה שם. אני אומר, אתה רוצה ללמוד, תלמד ממי שעושה את הפורמט הזה במיומנות ויודע מה הוא עושה. בכל דבר שעשיתי לא ניסיתי להמציא את הגלגל. 'הפרשה' היא במתכונת קן ברנס, בי.בי.סי. ככה עושים את זה. אתה רואה מאסה של סרטי תעודה, ואומר או-קיי, אני לא ברמה הזאת. אבל ננסה ללמוד מהם".
קפדנות היא כנראה אחד המאפיינים הבולטים של הראל. הוא מחושב ומודע לעצמו ולסביבה באופן מעט קיצוני. מקצוען שמתכנן 20 מהלכים קדימה. אפשר גם להגדיר אותו כוורקוהוליק. אם זה היה תלוי בו, הוא היה עולה לשידור חי חמש פעמים בשבוע ולא רק ארבע.
"אנחנו עובדים על זה, להיות שם כל לילה, כמו שיש חדשות כל לילה, ראשון עד חמישי. ככה צריך להיות לייט נייט. לקט זו המצאה ישראלית, מה זה לקט? לא ראית, אין. אנחנו עושים לקט רק מטעמים תקציביים ובגלל שרוב האנשים האחרים בצוות כן רוצים את הטיפטיפונת חיים".
- מנוולים.
"תראה, זה קשה. בארצות הברית יש צוותים שונים שעובדים על התוכנית, ביום ראשון זה צוות אחד, יום שני זה צוות אחר. ואז זה הרבה יותר שפוי לעשות חמישה ימים בשבוע".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אסף הראל ונגה שחר
|
|
|
|
|
|
|
"הרבה מאוד שנים לא היתה לי אהבה גדולה"
|
|
|
|
|
|
|
איך אתה מאחורי הקלעים? חוטף קריזה כשמשהו לא דופק?
"אני מטבעי לא בן אדם שצועק, אני יכול נורא להתבאס מדברים, אבל אז זה הולך פנימה. אם בארבע, בקריאת מונולוג, הוא יצא לא טוב, אני יכול להיכנס מזה לדיכאון, באמת באמת לדיכאון. ואני כבר לא אראה כלום ולא אחייך עד חמש דקות לפני התוכנית.
"יש בי צד שלם שלא רואים אותו בתוכנית. אני גם יודע שאני לא הבן אדם שהכי קל לעבוד איתו. אני לא איזה סבבה, חייכן וגוד טיים כזה. זו אחת הבעיות שלי".
- מצד אחד אתה שואף להציג בתוכנית קלילות, מצד שני סיפרת פעם שחברה טובה שלך אמרה לך שנולדת בן 30.
"זה שני דברים סותרים, אבל שניהם קיימים. כי זה קלילות במקומות מסוימים ובמקומות אחרים זה יהיה המון כבדות. אני לא בן אדם קליל, ממש לא. יש הרבה יותר קלילות במה שאני עושה מאשר במי שאני. אני בן אדם כבד שעושה דברים קלילים. אני כבד, ושוקל, ומחושב".
- אם היית מערבב את הקלפים מחדש יכול להיות שהיית מעדיף להיות מנחה מסוקס, עם מבט שרמנטי ויד ברוחב מקרר?
"לא, מה לי ולזה. אין לי בעיה להתחיל ללכת לקורס אגרוף תאילנדי, לגדל שיער בשביל הג'ל זה בעיה, אבל אם הייתי רוצה פרסונה אחרת הייתי יכול להיות משהו אחר. אין לי צורך בזה".
- אולי זה היה מביא את הבחורות. מספרים שאת אחת השחקניות שליהקת ב"שוטטות" קיבלת כדי לפתח איתה רומן.
"לא בניסוח הזה. הסוף נכון, באמת התפתח רומן. קוראים לה נטלי והיא כבר עברה לניו יורק. בתסריט היא היתה בת של הקפטן של ספינת האהבה שהדמות שלי אמורה להתאהב בה. אז אתה עושה אודישנים ומחפש את הבחורה שאתה רוצה שהצופה יתאהב בה. הגיוני שתיקח את הבחורה שבעיניך הכי מקסימה. יש איזשהי הקבלה בינך כבן אדם ובינך כתסריטאי או במאי. ואז מכאן, אם כבר ספינת האהבה, והיא לבד ואתה לבד, צריך להילחם בזה כדי שזה לא יקרה.
"הרבה מאוד שנים לא היתה לי אהבה גדולה. זה המרכיב הדומיננטי שהכי חסר לי בחיים. מבחינת קריירה אני מאוד מרוצה, אין לי מה להתלונן. בשש השנים האחרונות אני עושה רק דברים שאני רוצה, אני לא עושה חלטורות משום סוג, אני לא רוצה להרוויח יותר ממה שאני מרוויח, אני לא אלך עכשיו להנחות פסטיגל, רק דברים שאני עומד מאחוריהם במאה אחוז, דברים שגם אם הייתי מרוויח בלוטו, הייתי ממשיך לעשות".
- אם הצד הזה בחייך כל כך מתוכנן ובשליטה, מה מונע ממך לפתח זוגיות?
"זה פחות בשליטתי. לא יעזור, ברגע שאתה מדבר על אהבה, זה כבר לא בשליטתך. והרבה דברים בהתנהלות המקצועית מרחיקים אותך מזה. מהיכולת שלך לשלוט בעולם, לעצב אותו כמו שאתה רוצה.
"הרבה פעמים אני שואל את עצמי מה יקרה לדרייב אם תהיה אהבה גדולה. האם הוא יירגע או שיש לו קיום גם עם אהבה, אני לא יודע. אין לי ספק שזה בפירוש האלמנט החסר. לעשות משהו שאתה נורא נורא אוהב ואין לך עם מי לחלוק אותו, זה נורא מתסכל. המזל שאני עובד כל כך הרבה שאין לי זמן להתעסק בזה כי אחרת זה באמת מדכא.
"אני לא חסיד של להיות לבד. דודו טופז עשה מזה אידאליזציה שזה מה שכל גבר רוצה ורק הוא יכול להרשות לעצמו. אני לא רואה את זה ככה. בעיני זו לא התגשמות של אף פנטזיה, זה ברור לי שזה איזשהו ריק, משהו שאני מפספס. אבל זה לא תלוי בי, זאת אומרת כן, אבל לא רק בי. אני מקווה שזה לא ימשיך עוד הרבה זמן ככה. אני מקווה את זה כבר הרבה שנים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אהרון הראל ז"ל. צילום: פלאש 90
|
|
|
|
|
|
|
"אני לא מרים ידיים"
|
|
|
|
|
|
|
- אביך נפטר לפני כארבע שנים. בראיון קודם אמרת שלא הספקת להתאבל עליו בגלל העבודה.
"נכון, אמרתי ששבוע אחרי השבעה כבר נכנסנו לצילומים של 'שוטטות'. אבא שלי היה ממקימי רפ"י ו'הפרשה' נגמרה בהתפלגות של מפא"י והקמת רפ"י. הרבה מאוד מהאנשים שראיינתי הכירו אותו באופן אישי, אם זה פרס שאז היה מאוד קרוב אליו, ואם זה הסנדק שלי, יצחק בן-אהרון, שאיתו היה הראיון האחרון שעשיתי ב'פרשה'.
"ובכל ראיון, אחרי שהיינו גומרים את השיחה על 'הפרשה', היינו נשארים לדבר על אבא שלי, והשנתיים האלה בעצם היו הפרידה, ההשלמה, סגירת המעגל, וגם הספר שהוא כתב על 'הפרשה' ונפילת ההסתדרות שהוצאנו אחרי שהוא נפטר. כל העבודה על 'הפרשה' היתה התקרבות אליו.
"הפרמיירה של 'הפרשה', שאליה באו כל מכריו ושבה הקרינו את הסרט שנעשה לזכרו, היתה הרגע שבו חסרונו היה הכי מורגש מאז שהוא נפטר, ויחד עם זה הרגע שבו הרגשתי הכי קרוב אליו. היה ברור לי שמכל מה שעשיתי בחיים, זה היה הרגע שהוא היה הכי גאה בו".
- הוא פחות היה מחובר לעולם שלך היום, של הפאן?
"כן, הוא היה מאוד שמח שזה מצליח, אבל זה פחות דיבר אליו. פחות ריגש אותו. התהליך של העבודה על הפרשה מבחינה רגשית היה משהו נורא אמביוולנטי. מצד אחד התקרבות, להכיר את הדור שלו, והרגשתי שהכרתי ככה את אבא שלי ואת הסביבה והתקופה, כמו שלא ידעתי קודם.
"אבל במקביל זה רק חיזק את התחושה שהוא לא שם. זה היה הדיאלוג הכי אינטנסיבי שהיה לי איתו, וזה בזמן שהוא כבר היה איננו".
- מה הלאה? אמרת שאתה רוצה לעשות סרט על תולדות תל אביב לקראת מאה שנה להקמתה.
"מה אני רוצה לעשות הלאה אני יודע. אני תמיד יודע. תשאל אותי מה אני רוצה לעשות בעשר השנים הקרובות בכל רגע נתון, אני יודע".
- תמיד זה היה ככה אצלך?
"כן".
- הדברים שקרו לך בעשור האחרון היו לפי התכנון?
"כן".
- שליטה נדירה בחיים.
"לא, זה הרבה מאוד עבודה. גם הרבה מאוד מזל. תשמע, בן אדם נורמלי, היו זורקים אותו מהסטנד-אפ בכיתה י', לא היה חוזר. ואז אם הוא היה עושה ניסיון שני עם תוכנית טלוויזיה מעאפנה, הוא לא היה ממשיך. זו התעקשות.
"העניין הזה של אמביציה, של מוטיבציה, נושק המון פעמים לעיוורון, להתעלמות. האמביציה יכולה גם להיות פאתטית. ערוץ 10 אמר לי לא פעם אחת, באתי פעם שנייה, אמר לי לא פעם שנייה, באתי פעם שלישית. היו אומרים לי לא, הייתי בא גם פעם רביעית, כי ידעתי שאני רוצה לעשות את זה, עד שיהיה מישהו בצד השני שייתן לי צ'אנס. ויש מקומות שאתה יכול לבוז לזה.
"אמרו לך לא פעם אחת, פעם שנייה, יאללה, תתקדם, צא מזה. את 'הפרשה' ניסיתי להרים שלוש שנים. 'שוטטות' לקח שנתיים, הלייט נייט, תלוי מאיפה סופרים, ארבע שנים. כמות הסירובים שאתה מקבל היא עצומה. אנשים אומרים לא כמעט על כל דבר. השאלה כמה תתעקש".
- איפה הגבול שלך, שבו אתה מרים ידיים?
"אני לא מרים ידיים. מאידך, אם אני אומר עכשיו שיש עשרה דברים שבא לי לעשות, זה לא שאני אעשה את כל העשרה. אני אעשה שניים שהנסיבות יאפשרו לי לעשות. זה לא שיש משהו אחד שעליו אני יכול להגיד לך, אותו אני בטוח אעשה. הפרויקט על תל אביב, זה חלום. יכול להיות שהוא לא יתממש ויתממש חלום אחר".
- מה עם קולנוע, יש תוכנית לעשות סרט?
"אחד? די ברור לי שאחרי התוכנית הזאת, שאני לא יודע כמה זמן היא תמשיך, אולי שנה, אולי חמש ועשר שנים, אבל זה לא יהיה פשוט מבחינתי לעבור למקום אחר בטלוויזיה מיד אחר כך. אני מרגיש שאז אולי אני אעשה קולנוע".
- יש דברים שאתה רוצה לעשות, אבל גדולים על הארץ?
"כן, התחלתי לעבוד על סרט אקשן. לצלם סרט כזה בישראל לא ריאלי מבחינת העלויות. מצד אחד יש את החלומות, מצד שני צריך להתאים את זה למציאות. מה שנקרא לחלום חלומות ריאליים. זה מאוד עוזר אם אתה רוצה לממש את החלומות שלך. החלומות שלי הם ריאליים".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
