 |
/images/archive/gallery/236/313.jpg ג'וני דפ.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| ג'וני דפ, כנראה הגבר הכי חתיך בעולם, חוגג את "למצוא את ארץ לעולם לא" |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
ג'ודי סולומון, ונציה
8/1/2005 13:58 |
|
|
|
|
|
|
|
במהלך צילום סצנה לסרט "דוני בראסקו", באמצע שנות התשעים, ישבו ג'וני דפ ואל פצ'ינו במכונית. לפתע, משום מקום, שיחרר דפ נפיחה מחרישת אוזניים. "אני מאוד מאוד מצטער", אמר דפ לפצ'ינו המופתע, שהגיב ב"אה". השתיקה הקצרה והמביכה הסתיימה בטרטור אימתני נוסף. "מה אני יכול להגיד, אני כל כך מצטער", אמר דפ.
פצ'ינו פתח חלון כשהגיעה ההפצצה השלישית, ורק אז נשבר דפ והראה לו את כרית הנאדים שעליה ישב. פצ'ינו רשם לעצמו לזכור לקנות צעצוע כזה. כמעט עשור מאוחר יותר הביא דפ את חיבתו לנפיחות לסט של "למצוא את ארץ לעולם לא".
עכשיו היתה ברשותו מכונת פלוצים של ממש, שאותה הפעיל בכל פעם שרצה להוציא מהילדים ששיחקו מולו תגובה של צחוק אמיתי. "מי שאומר שנאדים לא מצחיקים אותו ולא חשוב באיזה גיל הוא, פשוט משקר", הסביר דפ.
צודק, אבל לכו תמצאו מישהו בהוליווד שידבר באופן חופשי על חיבתו להפרחות ריחניות. רק
שג'וני דפ מעולם לא היה הוליווד, אפילו אם בשנתיים האחרונות הוליווד מחבקת אותו כל כך חזק, שהוא פוחד להיחנק.
כדי שזה לא יקרה, לדפ יש ארץ מקלט, צרפת, שם הוא חי רוב הזמן בשש השנים האחרונות, עם הזמרת/שחקנית ונסה פראדי ושני ילדיהם, אבל בעבר היה הולל לא קטן ("באופן אישי הרכילות היחידה שמעניינת אותי היא סיפורים כמו 'חזייה של אישה נקרעה, 11 נפצעו'").
הוא היה מאורס לווינונה ריידר, ג'ניפר גריי ושרילין פן, וניהל מערכת יחסים ארוכה עם קייט מוס. כשפגש את פראדי הכל השתנה. "היא האישה של חיי. למה אנחנו לא מתחתנים? אני לא רוצה להרוס את שם המשפחה שלה, הוא כל כך יפה ומושלם. זה יהיה נורא לתקוע אותה עם השם פראדי-דפ, אבל אם יום אחד היא תגיד 'בוא נתחתן', נעשה את זה במקום. עד שפגשתי אותה חייתי בערפל. התאהבתי בה ברגע שראיתי אותה, היא לקחה בן אדם שהיה מקרה אבוד ושינתה אותו מכוח הרוך שלה".
- אתם לא עובדים ביחד.
"לא. אם משהו יצוץ ונרצה, אז יופי. אבל אני מעדיף להפריד בין העבודה לבית. היא עושה את העבודה שלה ואני את שלי, ואז אנחנו מתאחדים לדברים החשובים באמת, הילדים, המשפחה".
הילדים הם לילי-רוז בת החמש וג'ק בן השנתיים, ולהם מייחס דפ את המעבר מאדם שבעבר נעצר אחרי שהתעלל בריהוט בחדרו במלון בניו יורק ושרדף עם קרש אחרי צלמי פפראצי בלונדון, לאיש הרגוע והאחראי שהוא עכשיו.
"כל מה שעשיתי עד היום שבו נולדה בתי הוא אשליה", אומר האב שלא מחזיק תמונות של ילדיו בארנק, כי הוא חושש שהן יתקמטו, "זה היה קיום בלי חיים. הכנסתי והוצאתי אוויר, אבל אני לא חושב שלקחתי נשימה אמיתית אחת לפני שהיא נולדה. היום יש לי משפחה ואני עושה כל מה שאני יכול כדי שהחיים יהיו טובים. אם בשביל זה אצטרך לחזור לעבוד כמתדלק, זה יהיה בסדר מבחינתי. כל עוד הם איתי ואני איתם".
להיות איתם זה אומר דירה בפריז, בית בדרום צרפת, בית גדול בלוס אנג'לס, ועכשיו דפ גם מחפש לעצמו חלקת אדמה באזור איי סט. וינסנט, מקום שבו התאהב כשצילם את "שודדי הקאריביים".
"אנחנו עדיין נמצאים זמן רב בלוס אנג' לס", הוא אומר, "אבל העובדה שיש לנו מקום משלנו בצרפת עזרה לי להשיג את האיזון הדרוש. אני יכול להסתובב על שפת הים בלי שיטרידו אותי, לשמור מרחק גדול מהוליווד ועדיין להיות בעניינים. משחק זו הפרנסה שלי, אבל אני לא רוצה לחיות אותו. כשאני בצרפת אני יכול להגיד בפעם הראשונה בחיי שאני באמת בבית.
"במקום שלי בכפר הדברים פשוטים ורגועים יותר, העסקים לא חומסים את חיי. אני יכול להתמקד במה שחשוב, גינת הירק, לשחק בבארבי עם הבת שלי ובפיראטים עם הבן. לגלות דברים חשובים, כמו למשל שלהסתובב עם ילד בן שנה זה להסתובב עם גמד שיכור. אתה צריך להחזיק אותו כי הוא נתקל בדברים, הוא צוחק ובוכה, הוא משתין ומקיא. שיכור".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ג'וני דפ וונסה פארדי. צילום: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
"אף פעם לא אבין את הוליווד"
|
|
|
 |
|
|
|
החיים בצרפת רק העמיקו עוד יותר את תווית האאוטסיידר של דפ בהוליווד. "בכל פעם שאולפן גדול לוקח אותי לסרט, אני נדהם מחדש. אני לא מכיר מישהו שאמרו עליו שהוא גמור, ולהפך, יותר פעמים ממני. להוליווד יש מין רשימה כזו של שחקני צמרת שכולם מנסים להיכנס אליה. זה שאני גר בצרפת ודאי לא עוזר לי להיות בה.
"אני ביישן, פרנואיד, לא חשוב איך קוראים לזה. שונא את התהילה. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להימנע ממנה. אני גם רחוק מלהיות השחקן הכי אמביציוזי בעולם. אני לא מסמן לעצמי מטרות ורודף אחריהן, וגם לא רואה כל כך הרבה סרטים. אני רק רוצה לעבוד עם במאים שאני מעריך ותסריטים שמדברים אלי.
"אם יש מורשת שאני רוצה להשאיר לילדים ולנכדים שלי, זה שאחרי שאעזוב את העולם הזה הם יוכלו להגיד שבתקופת זמן מסוימת אבא או סבא לא התפשר. גם היום אני יודע שאף פעם לא אבין את החיה הזאת שנקראת הוליווד, את הביזנס כולו. זה כמו להצטרף לאיזה מועדון, קליקה, אבל רק בגלל שכולם נמצאים שם. לא כי יש לך עניין מיוחד בזה".
ג'ון כריסטופר דפ השלישי, 41, נולד בקנטקי, אחד מארבעת ילדיהם של ג'ון כריסופר, מהנדס, ובטי סו, מלצרית. כשהיה בן חמש נפטר סבו, שאליו היה קרוב מאוד, והמשפחה החליטה לעבור לפלורידה. "לפני שהגעתי לגיל 15 כבר עברנו 30 פעם ממקום למקום", הוא נזכר. "פעם אחת עברנו מבית אחד לבית שלידו. שאלתי את אמא למה, אבל עד היום אני לא לגמרי מבין את ההסבר".
הוסיפו לכך את גירושי הוריו, ואפשר להתחיל להבין מדוע הנער המרדן הפסיק ללמוד בגיל 15 והתרכז בהסנפת חומרים שונים מתוך תקווה להפוך לכוכב רוק. אמו נתנה לו 25 דולר לקנות גיטרה, הוא לימד את עצמו לנגן והיה סולן של כמה להקות נוער. כשהיה בן 20 התחתן דפ עם לורי אליסון, מאפרת, והתגרש ממנה אחרי שנתיים, אבל משהו טוב כן יצא לו מהנישואים האלה. אליסון הכירה לו את ניקולס קייג', שהכניס אותו לעניינים בלוס אנג'לס.
ב-84' עשה דפ את הופעת הבכורה שלו בסרט האימה הקאלטי "סיוט ברחוב אלם". כעבור שלוש שנים הפך אליל נוער כאשר נכנס לדמותו של טומי הנסון, גיבור סדרת הצעירים שהיתה פופולרית מאוד גם בישראל "רחוב ג'אמפ 21", על יחידה של שוטרים במסווה שפותרים מקרי פשע בבתי ספר. דפ שיחק בסדרה במשך שלוש שנים ולא היה שער של מגזין נוער שלא התפאר בתמונה שלו, שלא לדבר על חדריהם של המוני ילדים.
דפ שנא את זה. הוא גם שנא שהמבקרים ראו בו עוד כוכב נוער חלול והתייחסו אליו כבדיחה ("לפחות אני בדיחה מקורית", אמר אז), רק שמהר מאוד הם הפסיקו לצחוק והחלו להתפעל. התפקיד הקולנועי הבלתי נשכח הראשון שלו הגיע ב-90', בשיתוף פעולה עם הבמאי המקורי ויוצא הדופן, טים ברטון.
"המספריים של אדוארד" המרגש הציג לראשונה את כשרונו המיוחד של דפ, ובמקביל גם את הנטייה שלו לתפקידים קשים, מוזרים ולעתים קרובות לא קומוניקטיביים. "מה עובר על גילברט", "אד ווד" ו"חלום אריזונה" הם רק כמה דוגמאות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"למצוא את ארץ לעולם לא"
|
|
|
|
|
|
|
"אני מבוגר מכדי ללמוד דברים חדשים"
|
|
|
|
|
|
|
את ההתקרבות שלו למיינסטרים עשה דפ בתפקיד הצועני המקסים ב"שוקולד", סרטו המתוק של לאסה הלסטרום, שהיה מועמד לאוסקר ב-2001. ואז, בקיץ שלפני שנה וחצי, הגיע הבום הגדול. קפטן ג'ק ספארו, כך קראו לשודד הים המדליק ביותר שנראה על המסכים, מאז שהתגלה כי רוברטס המפחיד הוא בעצם ווסטלי היפה שבא להציל את נורית, ב"הנסיכה הקסומה".
"שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה" הכניס למעלה מ-300 מיליון דולר בארצות הברית בלבד ועוד 350 מיליון ברחבי העולם, הצליח לשמח אפילו את המבקרים הכבדים ביותר, אלה שידם קלה על ההדק בשחיטת סרטי אקשן קיציים, ובאופן הוליוודי קלאסי העניק לדפ מועמדות ראשונה לאוסקר.
- אתה מודע לכך שאחרי כל הזמן שלקח לך להשתחרר מתווית אליל הנוער של "ג'אמפ סטריט", "שודדי הקאריביים" החזיר אותך לאותו מקום?
"בימי 'ג'אמפ סטריט' היו לי מעברים חדים. יום אחד לא יכולתי לשלם את שכר הדירה ולמחרת אנשים הצביעו עלי במסעדות. זה היה מוזר וזיעזע אותי מפחד שתידבק בי תווית.
"היתה תחושה שאין לי שליטה על אותה דמות שנמרחה ברחובות. הדבר היחידי שהרגשתי שאוכל לעשות הוא להילחם בכך, ללכת נגד הזרם, נגד משהו שהם מנסים לעשות ממני. אין לי שום דבר נגד תרמוסים או תיקי אוכל, אני פשוט לא רוצה להתנוסס עליהם".
- אבל במקרה של "שודדי הקאריביים" זה קרה שוב.
"במסגרת של מה שאנחנו מכנים קריירה, בנקודה הזו, קיבלתי את כל העניין בברכה".
- למה?
"אני מבוגר מכדי ללמוד דברים חדשים. הסרט היה הימור בטוח, אבל זו גם היתה דמות שהושקעה בה מחשבה רבה. ניסיתי לעצב את קפטן ג'ק כמו שאנחנו מתארים לעצמנו את באגס באני, במובן שילד בן שלוש ומבוגר בן 70 יכולים ליהנות ממנו.
"דמות כמו קפטן ג'ק לא מביכה אותי. הם יכולים לשים אותי על תיבת אוכל, לעשות ממני בובה, זה לא חשוב כלל. כל כך נהניתי לעשות את 'שודדי הקאריביים', זה היה קרימינלי כמה שנהניתי. זו היתה עבודה מאוד קשה, הרבה שעות סיזיפיות, אבל אהבתי כל שנייה שבה הייתי ג'ק ספארו", אומר דפ, שיצר את דמותו של שודד הים המצחיק כהומאז' לקית ריצ'רדס, אגדת האבנים המתגלגלות.
"שודדי הים במאה ה-18 היו כוכבי הרוק של התקופה. שאלתי את עצמי מי כוכב הרוק הכי גדול בהיסטוריה, ובשבילי זה קית ריצ'רדס, בלי ויכוח".
במסגרת בניית הדמות רצה דפ שכמה משיניו יהיו מזהב. הוא ידע שג'רי ברוקהיימר, מפיק הסרט, לא יסכים, ולכן ביקש מרופא השיניים הפרטי שלו לכסות את כל שיניו בשיני זהב. ברוקהיימר ואולפני וולט דיסני אכן הזדעזעו מהרעיון שגיבורו של סרט, המבוסס על מתקן משחקים בדיסנילנד, ייראה כה מחריד, ולאחר משא ומתן מתיש הגיעו להסכמה כי לקפטן ספארו יהיו כמה שיני זהב. בדיוק כפי שדפ רצה מלכתחילה.
עכשיו, שנה אחרי, צפוי דפ לקבל מועמדות שנייה ברציפות לאוסקר (לגלובוס הזהב הוא כבר מועמד), והפעם מבלי להזדקק לשיני זהב, מסקרה ועגילי שושנה דמארי. במקרה הזה פני הילד המקוריות שלו הם הלבוש הטוב ביותר לדמותו של סר ג'יימס מתיוס בארי, יוצרו של "פיטר פן".
"למצוא את ארץ לעולם לא", שעלה ביום חמישי השבוע לאקרנים בארץ, נכתב בהשראת אירועים בחייו של הסופר הסקוטי, ונע בין פנטזיה למציאות, ממזג את קשיי החיים כמבוגר והתמימות הילדותית של נער שאינו גדל לעולם.
הסרט, שלא במקרה יצא לאקרנים בדיוק ביום ההולדת המאה לריחוף הראשון של פיטר פן עלי במות, מספר על ידידותו האמיצה של בארי, איש נשוי הנמצא במשבר כתיבה, עם אלמנה (קייט ווינסלט) וארבעת בניה.
מהסיטואציה הטעונה, שהביאה לשורה של רכילויות ושמועות מרושעות לגבי טיב הקשר בין בארי לחבריו החדשים, משתחרר מחסום הכותב ונולד אחד מסיפורי הילדים/מבוגרים המרגשים בכל הזמנים. דסטין הופמן וג'ולי כריסטי משלימים את הקאסט המבריק של הבמאי מארק פורסטר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ג'וני דפ ב"שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה"
|
|
|
|
|
|
|
"הרופא הבטיח לי שגיל ההתבגרות מתקרב"
|
|
|
|
|
|
|
במהלך פסטיבל הסרטים האחרון בוונציה, שם הוקרן הסרט מחוץ לתחרות, בשיחה על ארוחת בוקר במלון פאר, דפ נראה נינוח מתמיד, וכמובן מרוצה מאוד מהפרויקט. "כשקראתי את התסריט חשבתי שזה בקלות היה יכול להיות קצת יותר מדי סכריני ומאולץ רגשית. אבל בפועל זה סיפור מעוצב להפליא, בעל עוצמה רגשית עזה, שגרם לי לחוש קרבה לאותם אנשים.
"הדרך הקלה היתה להתייחס לצד החשוך של הסיפור, לכל השמועות והרכילויות שהקיפו את בארי לגבי מה שעשה או לא עשה עם הילדים. אבל בכל פעם שדיברו על השמועות האלה יכולתי לשמוע את מרלון ברנדו אומר, כמנהגו, 'האם היית שם, צ'רלי?'. שמו של בארי הוכתם חמורות בגלל האשמות בלתי מוכחות. הוא היה אדם מורכב שלא הובן כלל.
"כשבארי היה בן 14, או אולי צעיר יותר, הוא איבד את אחיו הבכור שהיה חביב המשפחה. אמו רותקה למיטה, הרוסה מצער, ולא הפסיקה לבכות במשך חודשים. בערך באותה תקופה בארי הפסיק לגדול פיזית. הוא החל ללבוש את בגדיו של אחיו ולעשות דברים שהוא נהג לעשות, בניסיון לסחוט תשומת לב מאמו.
"היתה לו ילדות קשה. בתחקיר שעשיתי עליו התברר שכל הדברים הכוזבים היו מבוססים על יצירה ספרותית של אחד מאויביו. אני רוצה להצדיע לבחור הזה ולנקות את שמו. זה אדם שבעת ההיא החליט למסור את כל הזכויות על 'פיטר פן' לבית חולים לילדים. כמה אנשים היו נוהגים כך היום? נדרש אומץ לא להיסחף ולהישאר נאמן למה שאני מאמין שהיתה למעשה מערכת היחסים בינו לבין הילדים. במובנים רבים הוא היה פיטר פן. הילד שמעולם לא גדל או לא יכול היה לגדול. הוא לא חש נוח במיוחד במחיצת מבוגרים, אבל פרח בחברת ילדים".
- ומתי עשית אתה את המעבר מנער לגבר?
"אני עוד ממתין לו, אבל הרופא הבטיח לי שגיל ההתבגרות ממש מתקרב".
אולי בגלל החיים בצרפת, אבל כנראה שלא רק, לדפ יש ביקורת קשה על אמריקה והוא גם לא חושש להטיח אותה. הוא התנגד בחריפות למלחמה בעיראק, וכאשר צרפת סירבה להצטרף לקואליציה של ג'ורג' בוש ובמסעדות הפאסט פוד בארצות הברית שינו את השם של הצ'יפס מ"French Fries" ל-"Freedom Fries", אמר דפ: "אנשים מבוגרים בעמדות כוח בממשל האמריקני מראים כמה הם אידיוטים. אמריקה היא כמו כלבלב טמבל שיש לו שיניים גדולות שיכולות לפגוע בך. אני רוצה שהילדים שלי יראו את אמריקה כצעצוע, יבדקו אותה, יקבלו את התחושה שלה וייצאו ממנה".
אחרי שספג ביקורת חריפה על הדברים, נאלץ דפ להסביר: "מה שאמרתי זה שבהשוואה לאירופה, אמריקה מאוד צעירה ואנחנו עדיין גדלים כאומה. חבל שהמטאפורה שהשתמשתי בה הוצאה באופן כה קיצוני מהקשרה. זו לא היתה אמירה אנטי אמריקנית.
"למעשה, זה היה בדיוק להפך. אני אמריקני, אני אוהב את המדינה שלי ויש לי תקוות גדולות לגביה. בדיוק בגלל זה אני מדבר בכנות ולפעמים מבקר אותה. לצרפת, וכל אירופה, יש תרבות אדירה והיסטוריה מדהימה, אבל מה שחשוב באמת זה שהאנשים שם יודעים לחיות. באמריקה שכחו מזה".
ב-2003 נבחר דפ לגבר הסקסי בעולם מטעם המגזין "פיפל", וזה רק אחד מבין אינספור תוארי יופי שזכה בהם השחקן המסתורי בעל השורשים האינדיאניים והגוף המקועקע בסיפור חייו. "יש לי יחסים מוזרים עם הגוף שלי. אם אני מכה בקיר, אני רוצה להרגיש את הכאב עד הסוף, שהיד תישבר ויירד דם ותישאר צלקת. זה אידיוטי, אבל אני אף פעם לא הולך חצי דרך".
אולי חוץ מבמקרה ווינונה ריידר, שכאשר היה איתה קיעקע על זרועו את המילים "Winona Forever"(ווינונה לתמיד), ואחרי שנפרדו מחק את האותיות A ו-N ונותר עם הכתובת "Wino Forever" (שיכור לתמיד).
על הסט של סרטיו מסתובב דפ עם אוזנייה בלתי נראית, שבה הוא שומע מוזיקה מיוחדת שבוחר עבורו הדי-ג'יי הצמוד שלו. אהבתו ההיסטורית למוזיקה הביאה אותו גם להקליט שיר אחד עם להקת אואזיס, לאחר שנואל גלאגר, סולן הלהקה, היה שתוי מכדי לנגן. דפ היה בסביבה וסתם את החור.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דפ. צילום: אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
"אני בטוח שכמה מהסרטים שעשיתי היו רעים"
|
|
|
|
|
|
|
בבתי מלון הוא נרשם מדי פעם תחת השם "Mr. Stench"(מר צחנה). "זה משעשע לשמוע במערכת הקריזה 'מר צחנה, יש לך טלפון'. אני מעשן טוב, נוהג טוב, שתיין לא רע וישן נהדר. אלה ארבעת הדברים שאני עושה הכי טוב בחיים. אני מעשן הרבה שנים ואף פעם לא חשבתי להפסיק. מישהו כתב פעם שאני אדם מסוכן כי אני בעד לגליזציה של מריחואנה ואני מגלגל לעצמי את הסיגריה. באמת כדאי להיזהר מהאנשים האלה שמגלגלים את הסיגריה של עצמם".
בשנתיים הקרובות צפויים לדפ שבעה סרטים, כולל ההמשך המתבקש ל"שודדי הקאריביים", שיכניס אותו רשמית לאותה רשימה מוזהבת שהוא כל כך חרד ממנה, זו של מרוויחי ה-20 מיליון דולר לסרט. הלהיט הבא שלו אמור להיות הפנטזיה "צ'רלי ומפעל השוקולד", שייצא בקיץ הקרוב, ובו יחזור לשתף פעולה עם טים ברטון.
דפ, שכתב את ההקדמה לביוגרפיה של ברטון ושם הודה לו על ש"הציל אותי מלהיות לוזר וסתם עוד חתיכת בשר בהוליווד", אומר שוב ושוב כי בכל פעם שברטון ירצה אותו בסרט שלו, הוא יתייצב. "אני אעשה כל דבר שטים יבקש ממני, אפילו אם זה לעשות סקס עם דוב נמלים.יש בינינו קשר מאוד מוזר, שני אנשים שמדברים מעט ולא מסוגלים לחבר משפט אחד כמו שצריך.
"האמת היא שנמאס לי מסרטי מבוגרים, רובם מסריחים. בשלב מסוים הכל הופך למתמטיקה, סרט אחד מוביל לשני, ואתה נלכד בפורמולה. מאז שיש לי ילדים ואני רואה איתם סרטי אנימציה וסרטי דיסני ישנים, אני מבין כמה הם יותר טובים.
"גם לסיפור של 'פיטר פן' התחברתי יותר דרך גרסת דיסני. הם יותר מהנים, לוקחים יותר סיכונים והרבה פעמים יותר אינטליגנטיים. אפילו סרט כמו 'שרק' הוא מצחיק ואינטליגנטי ועשוי יותר טוב מרוב סרטי המבוגרים".
לפני שמונה שנים נתן דפ עינו בבימוי. הסרט "The Brave" לא השאיר חותם מיוחד, אבל העניק לו הזדמנות לביים את מרלון ברנדו. "הוא היה כל כך נדיב", נזכר דפ, "בא לסרט הקטן שלי, לא הסכים לקבל אגורה, ורק עשה אותו מסיבות השמורות עימו. קצת חששתי לומר 'אקשן' או 'קאט', זה נראה כל כך יומרני במקרה של ברנדו. אתה לא מביים אותו, רק מתבונן מהצד, משתדל לקלוט. הייתי מניח למצלמה להתגלגל ולא אומר 'קאט', משום שהוא פשוט המשיך. הוא היה חבר, מדריך ומורה דגול. הוא חסר לי".
- אבל ברנדו לא ידע מעולם את התפקיד שלו כשהגיע לסט.
"זה נכון, אבל היו פעמים שהוא ידע דפים שלמים בצורה מושלמת".
- מעניין אותך לחזור לביים?
"לפעמים כן, אבל אני מעדיף שלא. לא לביים בעצמי ולמען האמת גם לא לצפות בעצמי. זה הכי גרוע מבחינתי. אני בטוח שכמה מהסרטים שעשיתי היו ממש רעים, אבל אני לא רואה את כולם. עבדתי שלוש שנים בסדרת טלוויזיה, אני מניח שהייתי בערך ב-75 פרקים, וראיתי אולי חמישה מהם.
"אני גם לא קורא ביקורות. אם אתה קורא ביקורות טובות, אתה צריך לקרוא גם את הרעות. לא מעניין אותי מה קורה אחרי שהסרט עולה, העבודה שלי נגמרה. אחרי שראיתי את 'חלף עם הרוח' הבנתי עד כמה הקריירה שלי חסרת משמעות. אני זוכר שאמרתי לעצמי,'וואו, הקלארק גייבל הזה הוא כוכב קולנוע אמיתי'. אני חושב שאני מקבל את כל תשומת הלב עכשיו כי אנשים מרחמים עלי. אני אנדרדוג. שחקנים אחרים מסתכלים עלי וחושבים: 'המסכן הזה, הוא עדיין מנסה'.
"כשהייתי ילד, היה מישהו שתמיד הרביץ לי בבית הספר. יום אחד אמא שלי תפסה אותי ואמרה: 'אני אגיד לך מה לעשות: הוא שם עליך את היד, אתה לוקח אבן או כל חפץ שאתה מוצא בסביבה, ואתה מוריד לו אותו על הראש'.
"זה מה שעשיתי. והרגשתי טוב עם זה. נקטתי עמדה ויותר לא קיבלתי שום בולשיט. שנים רבות אחר כך, כשכל מיני חברות ואנשי עסקים ומותגים הקיפו אותי ופלשו לשטח שלי, הבטחתי לעצמי שלא אתן להם להטריד אותי, אמשיך לעשות מה שאני שלם איתו ולא אקבל מהם שום בולשיט".
|
|
|
|
|
|
|  | | דפ. מקועקע | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
