 |
/images/archive/gallery/236/338.jpg רפי פרסקי.
צילום: רענן כהן  |
|
|
|
|
| כמעט עשור אחרי קודמו, יוצא החדש של רפי פרסקי. לכבוד המאורע הוא מספר על ההצלחה האדירה, ההתרסקות המסחררת וההתאפסות מחדש על החיים |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
שי להב
7/1/2005 11:01 |
|
|
|
|
|
|
|
ליל שבת, 89', סלון ביתו של יעקב גלעד בתל אביב מוצף בהתרגשות. בעל הבית, יהודה פוליקר, בכירי חברת התקליטים סי-בי-אס והטאלנט החדש, רפי פרסקי, צופים בתוכנית הבידור המרכזית בטלוויזיה, בהגשתו של גבי גזית.
המתח אינסופי. הוא פוקע אחרי שפרסקי משחק אותה בגדול על המסך, כשהוא חמוש בלהיטים טריים כמו "כמה פעמים". בחולצה לבנה, עניבה שחורה ורעמת בלונד מקורית, הוא נראה כמו הדבר הגדול הבא. מיליון דולר.
כל בית ישראל, 99 אחוזי רייטינג (בקירוב), רואים את הקולות ומסמנים את מי שרק אתמול היה טכנאי סאונד אפור בפנקס הכוכבים. "עכשיו חכה, תראה מה הולך לקרות. אתה לא תאמין", מנבא פוליקר לפגר האדם השרוע למולו, בעומק הספה. עם הופעתן של כתוביות הסיום יורדת כל הכבודה לרחוב כדי לתור אחר ארוחה הגונה.
פרסקי מנסה לחצות את הכביש כשלפתע עוצרת מולו סובארו לבנה בחריקת בלמים. הנהג פותח את החלון, משרבב את ראשו וזועק בגרון ניחר: "הנה הוא, זה זה שהיה בטלוויזיה!". 15 שנה מאוחר יותר, פוליקר כבר לא מתנבא, גבי גזית התפייד כמעט לחלוטין מאוויר הפסגות של הפריים טיים, ורפי פרסקי יכול לצעוד ברחוב בלי לגרוף חראקות ספונטניות ממעריצים. גם מכיוון שהמראה שלו מודל 2004 שונה מהותית מסוכריית
הרוק המעוצבת של תחילת שנות התשעים, וגם מכיוון שהלהיטים הגדולים שלו מתחילת הקריירה היו גם האחרונים. בינתיים, לפחות.
השבוע יוצא "בלב ובנפש", אלבומו הרביעי, כמעט עשור אחרי קודמו. עשור שבמהלכו הספיק פרסקי לחטוף כמעט כל סטירה אפשרית מהחיים, התכופף, לפעמים גם התרסק, אבל תמיד הצליח לקום בחזרה, כשהוא מלווה באותו גיחוך אירוני וחיוך מהזן הדקיק. בדיוק כמו הטקסטים הכלולים באלבומו החדש, המציעים תערובת מרתקת של ייאוש, ציניות ותקווה.
"בשנים האחרונות הגעתי למסקנה, שהרואה חשבון שלי הכניס לי אותה לראש", הוא אומר, "שאני אופטימיסט חסר תקנה. כל דבר שאני מתחיל, אני בטוח ששבוע הבא אני הולך להצליח בגדול. ולא מתייאש אף פעם, רק מחפש את הפרויקט הבא. גם בתקליט הזה כבר שחררתי שני סינגלים שלא הושמעו הרבה, אבל יש לי הרגשה שהוא הולך לעשות את זה בענק. לא יודע למה".
מי שזוכר את פרסקי רק משנות הזוהר (שנה אחת, ליתר דיוק), יופתע קודם כל מהפריזורה שלו. או מהיעדרה. רעמת הבלונד המיתולוגית לא נשרה רק מטעמי התבגרות. פרסקי, מתברר, לא רצה בה מלכתחילה. "יעקב גלעד פשוט לא הסכים בשום אופן שאני אסתפר", הוא מסביר. "הוא היה הולך איתי לספר, כי לא סמך עלי".
- אז מה, היית בעצם בובה של מפיק? זה לא מסתדר עם הדימוי שהיה לך.
"בכל מה שקשור למוזיקה הייתי עצמאי, ועמדתי על דעתי. אבל סמכתי על יעקב בעיניים עצומות לגבי המסביב. אפילו עשיתי ניתוח פלסטי באף כי הוא אמר לי".
- סליחה?
"זה עלה עוד לפני שהקלטנו. אמרתי שאני מסכים להכל, העיקר שייצא לי תקליט. אפילו מימנו לי את זה. יש לי את הקבלה עד היום. לא ידעו איך להוציא את החשבונית כדי שתהיה מוכרת במס, אז הרואה חשבון המציא איזו קומבינה. וככה נהייתי יפיוף. גם התנהגתי כיפיוף. חתמתי למעריצות וכל הסיפור.
"אין לי שום בעיה עם זה, להפך. גם היום הלוואי שהיה מישהו שהייתי סומך עליו כמו על יעקב. בשמחה ובכיף הייתי רוצה שיגיד לי מה ללבוש ולאן ללכת. הייתי מוכן לקבל את זה כי במוזיקה, הוא היה הבנאדם היחיד שהייתי משמיע לו משהו מטייפ והיה אומר לי את האמת בפרצוף. כשישבתי עם עצמי לבד, הבנתי שהכל נכון. זה פינוק לא נורמלי, כמו ללכת לפסיכולוג".
אבל הפינוק לא האריך ימים. גלעד המשיך אמנם לעבוד עם פרסקי באופן צמוד גם על אלבומו השני, "מפתח הלב", שיצא שנה אחרי תקליט הבכורה, אבל כאן הסתיים הקשר ההדוק ביניהם. "בהקלטות של האלבום השני היה מאוד קשה באולפן. אמרתי לו המון דברים שהוא לא אהב", מנסה פרסקי להסביר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
פרסקי, פעם. צילום: גרי אברמוביץ'
|
|
|
 |
|
 |
|
"הבעיה היא חוסר הדרייב"
|
|
|
 |
|
|
|
"לא רבנו אף פעם באמת. ברור שזה קשור לעובדה שהיה לו בייבי אחד רציני, שזה פוליקר, ולי כנראה לא היה מקום. ליהודה גם היה אז אלבום בעבודה, והוא היה צריך את יעקב לידו. זה השפיע, בגדול השפיע".
אלבומו השני של פרסקי נחל כישלון צורב בחנויות. זה של פוליקר, "פחות אבל כואב", הפך דווקא להצלחה גדולה. הוא גם הניב שלאגר היסטרי בשם "הצל שלי ואני". אח, האירוניה. פרסקי הוציא אלבום נוסף, ב-95', בשם "סקס אוכל כסף אהבה שנאה". הוא הניב כמה להיטי רדיו, למשל "גשר אחרון", אבל כשל שוב מבחינה מסחרית. בזאת תם החוזה של פרסקי באן-אם-סי ובזאת גם תמה הפאזה שלו כמוזיקאי פעיל ומוכר.
"המשכתי להופיע חצי שנה אחרי שיצא התקליט", הוא משחזר. "מקצועית, זה היה סוף העולם. אין מה להשוות להופעות בתקופה שהצלחתי. אנשים הפסיקו לבוא. התחלנו בארבע הופעות לחודש, ירדנו לשתיים, אחת, וכבר אי אפשר לעשות כלום. אז הפסקנו".
- איך ההרגשה לדעת שאתה טוב ולראות שאנשים לא מגיעים להופעה?
"להגיד לך את האמת? בשנים האחרונות אני כל כך רגיל לזה, שאין לי תשובה. עשרה או 40 אנשים, זה לא משנה. לכולם אני נותן את המקסימום. באיזשהו מקום אני מאוד מנותק מזה, ואולי זו הבעיה שלי. שאני לא מספיק אסרטיבי. אגו זה לא העניין. אני תמיד בטוח שכולם אוהבים אותי.
"הבעיה היא חוסר הדרייב. חיסרון ענקי, כי צריך להילחם עד שמכריעים את הקהל. ראה דוגמת שלמה ארצי. כל הכבוד לבנאדם, על הדרייב המטורף הזה. ההתכוונות שלי בהופעות זה שהשירים יישמעו הכי טוב. לא שהקהל ייגנב מכמה שאני חמוד. אם אני בא וההופעה היא על הפנים, אני שבוע חולה. בנפש. זה מבאס אותי, מדיר שינה מעיני. ואם אני חוזר מהופעה שאני חושב שהיתה טובה, אלה הרגעים הכי טובים שלי בחיים".
- אתה הכרת גם את הצד השני. הופעות מפוצצות, מעריצות. מתגעגע?
"ממש לא. הייתי אז בהלם. לא הייתי מודע למה שקורה. זה היה מדהים. החיים משתנים בבת אחת. ביום שישי מחכים לי בחוץ ליד הדלת, עושים רעש ליד הבית, ובעל הבית שגר לידי משתגע. להגיע להופעות עם שומרי ראש.
"נראה לי שמרוב שזה היה בלגן, לא הצלחתי להתבטא. לצאת החוצה. ההופעות לא היו קשורות אלי בכלל. היה נכון יותר להתחיל בקטן. לא ביד אליהו, אמפי וואהל, וכולם מסביב צורחים. וזה ישר, מכלום נהייתי ענק. לא טוב בכלל".
- הפכת לכוכב בגיל מאוחר יחסית, 30. זה היה אמור להפוך את החוויה ליותר בריאה, יותר פרופורציונלית. לא?
"עזוב אותך. עצוב מאוד שהתחלתי בגיל מאוחר. שום דבר טוב לא יצא מההצלחה המאוחרת. להפך. כשאני מסתכל על הילדים שמצליחים עכשיו, יש להם עוד המון שנים שבהן המוזיקה תתפוס מקום מרכזי. אתה חי ונושם את זה כל הזמן. נחשף לדברים חדשים. חברים שלך שומעים מסביבך.
"אני מקנא בהם. החברים שלי כבר לא שומעים מוזיקה. אולי באוזן השלישית. לא החנות, האוזן שלהם, בזמן שהם מחתלים את הילד הרביעי. כשהם מנסים לגלות עניין במוזיקה, ואומרים לי 'שמעת על. . .', אני אומר להם 'עוד מעט הוא תולה את הנעליים'. וגם כולם שומעים מוזיקה של האייטיז. רק אייטיז, אתה קולט?".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יהודה פוליקר
|
|
|
|
|
|
|
"נהייתי מומחה בללכת ברחוב בלי שיזהו אותי"
|
|
|
|
|
|
|
פרסקי הוסיף להופיע במקומות קטנים ועם גיטריסט בודד, אבל הלך והתפוגג מהתודעה. היעלמותו הבלתי מכוונת עוררה גל רחב של שמועות בנוסח "השתגע", "ירד מהארץ", "ירד מנכסיו" וכו'. במקרה שלו, המרחק בין האמת לחרושת הרכילויות היה דווקא קצר מאוד.
הצרות הראשונות שפקדו אותו הגיעו מהחזית הכלכלית. פרסקי, שלפני האלבום הראשון עבד כעוזר טכנאי באולפני "טריטון", התקשה לחזור אל התחום. "לא כולם הסכימו שמישהו מפורסם יהיה טכנאי שלהם", הוא מסביר. "בעצם, הרוב לא הסכימו. אז מה שנשאר זה לעשות כל מיני עבודות מתחת לאדמה. שיפוצניק, למשל. עשיתי הרבה.
"אני גם דיסלקט בצורה מטורפת. אז לא מצאתי שום עבודה. בסוף התחלתי לנגר, לבנות רהיטים. אחד הקליינטים הראשונים שלי היה מאיר קוטלר, האמרגן. בניתי לו שולחן, שהוא בעצם קנה אותו ממני רק בשביל לעזור לי כספית. ואני מודה לו על כך עד היום. היו עוד כאלה שקנו רק מתוך, אה, בתקופה הזו.
"נהייתי מומחה בללכת ברחוב בלי שיזהו אותי. ממש רציתי את זה. לא רציתי שיטרידו אותי. שעוד מישהו ישאל כמה פעמים ספרתי עד עשר. זה הטריף אותי. עם הזמן אנשים קנו ממני בגלל שהרהיטים היו מיוחדים. עשיתי רהיטים כמו פעם. כבדים, מעץ מלא. בלי מסמרים, רק הדבקות. תקופה מסוימת, מאוד מסוימת, חייתי מזה. ואז נהיה קשה, מה זה קשה? על הפנים. אז החלטתי לפתוח פיצוצייה באלנבי, עם חבר. וזה התגלה כדבר שוחק בטירוף. אכל אותי לגמרי".
- סיפרו עליך שממש רעבת ללחם.
"כן. קל לי מאוד להגיע למצב של לאכול לחם רק פעם בשבוע. אין לי שום חסכונות. אם בחודש אחד אני לא מג'עג'ע, אני טובע. עד היום. ואז זה היה קשה במיוחד. ברמות של אין כלום. ואני לא מוצא בזה איזו רומנטיקה, במחסור. להפך. חוסר כסף תמיד ביאס אותי, בעיקר כי הרגשתי מה זה כשיש כסף, בתקופות הטובות. איזה ביטחון זה נותן".
- לא נעזרת באנשים? במשפחה?
"לאמא ואבא צריך ללכת כדי לבקש. ולא תמיד רציתי ללכת. ואחי, אנחנו אחים רגילים כאלה. לא יותר. ברשימה של למי ללכת כדי לקבל עזרה, הוא לא תופס מקום מרכזי. האמת היא שאין ברשימה הזו בכלל שמות. אבל אם היו, זה לא היה הוא".
פרסקי החליט להקים פאב על חורבות הפיצוצייה וקרא לו על שם חברו הטוב יוסי אלפנט. "הכרתי אותו מילדות", הוא מנמק. "בהופעה הראשונה שלי בתל אביב, באיזה מקום בסלמה, היה חדר מאולתר מאחורי הקלעים. פתאום מישהו פותח את הפרגוד, אני רואה את יוסי אלפנט עם קביים, רגל שבורה ומגובסת. והוא אומר לי בחיוך, 'רציתי ללכת להופעה שלך, אבל הדלת ננעלה לי, אז החלטתי לקפוץ מהמרפסת ושברתי את הרגליים. באתי ישר מהמיון לפה'. סיי נו מור, אה?".
הפאב עבד לא רע במשך כשנתיים, אבל כמו כל פרויקט של פרסקי, שנחנך בהתלהבות גדולה, גם הוא נאסף בסופו של דבר אל אבותיו. "בסוף זה היה בלתי אפשרי", הוא אומר, "כי הייתי שם 24 שעות ביממה. הולך לישון בחמש, קם ב-12 לפתוח לקוקה קולות ולבירות והולך לשוק לעשות קניות. שנתיים לא ישנתי. ואני ממש לא טיפוס של לילה. קם כל יום בשש וחצי, טבעית".
היקיצה האמיתית של פרסקי, והכואבת מכולן, התרחשה רחוק מאוד מהפאב. חיי המשפחה שלו הלכו והתפוררו עד שלפני כשש שנים נפרד מרעייתו, אשת הטלוויזיה אלימור זילברמן. זו היתה, להגדרתו, התקופה השחורה ביותר של חייו.
"הילדה שלנו, תמר, נולדה מיד אחרי התקליט, מתוך בחירה ומתוך אהבה", הוא נזכר. "היתה שמחה גדולה. כל מה שמשתמע מילד. והפרידה, שבאה אחר כך, היתה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לבנאדם. רק עכשיו נחשפתי לספרות מקצועית שמדברת על זה, ואני יודע שפרידה היא אחת מנקודות השפל הכי גדולות שיש. והייתי שם, תאמין לי.
"אלה כאבים שלא יתוארו. גם בגלל שהיתה לי תינוקת, שהייתי צריך להיפרד ממנה פתאום. ואיך שהייתי מחובר אליה! ביום הראשון שהיא הגיעה הביתה מהבית חולים לקחתי אותה, שמתי אותה על הבטן והלכתי לישון. ומאז לא נפרדנו בעצם. זה הטריף אותי, הקטע שאני לא אראה אותה. החוסר ודאות. יצאתי בלי כלום. הכל נשאר שם. לקחתי רק גרביים ותחתונים, משהו כזה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"כל מה שעברתי עשה לי טוב"
|
|
|
|
|
|
|
- למה נפרדתם?
"זה קרה בגלל הרבה דברים. בגלל המשפחה שלה. בגלל שלא הסתדרנו בינינו. בגלל שלא הצלחתי לפרנס כל כך. זה הכל היה במוגלתיות. אי הסתדרות ארוכה. בסוף החלטתי שאני אלך. יותר ממנה. היא אמרה לי, 'עוף מהבית', אבל לא החליטה סופית. אני חתכתי כי זה היה הכרחי. זה היה הבית החדש שלנו, בנווה צדק, ששיפצתי במו ידי, אבל מהכסף שלה. קרעתי שם את התחת. בסוף עזבתי אותו, ואני נורא נקשר לדברים שעשיתי.
"אני ממש זוכר את ההחלטה. הייתי בבית. ההורים שלי באו לבקר. רצו לראות את תמר, והיה ברור שאנחנו נפרדים. גם להם. פתאום הרגשתי שיש לי את הכוחות. קמתי ואמרתי לאלימור, 'זהו, אני הולך, ולא נכנס יותר לפה'. כבר לא גרנו יחד, אבל היו כל הזמן תקוות שאולי זה עוד יסתדר וכאלה. משם, זה נגמר".
בכל פעם שפרסקי זורק משפט שעשוי להתפרש כדכאוני או כבד, הוא חותם אותו במעין גיחוך, שאמור לשוות לכל העניין גוון אירוני. אבל הגיחוכים נעלמים כשמדברים על בתו תמר. הם מפנים מקום לרטיבות ניכרת באזור העיניים.
"היא הדבר הכי טוב שעשיתי אי פעם", הוא אומר בקול רועד. "אני מעורב לגמרי בחיים שלה. משתדל כמה שיותר. הייתי באסיפת הורים בשבוע שעבר. היא מקבלת הערכות כאלה, שבחיים לא חלמתי עליהן. זה לא גורם לי גאווה אלא בושה, כי אני נזכר מה היו אומרים עלי. בכיתה א', בחודש הראשון ללימודים, עפתי מהכיתה. הגעתי מוילנה, אבל אני לא הגאון".
- עד כמה הפרידה פגעה בקשר שלך עם הילדה?
"הדבר היחיד שהסתדרנו לגביו היה תמר. מהרגע הראשון סיכמנו לגבי הביקורים. הגענו אמנם להסדר אצל עורך דין, אבל תמיד יכולתי לקחת אותה יותר, בלי שום התנגדות. היא גם לא היתה הפקטור בפרידה שלנו. אף אחד לא שיחק בה.
"היו פעמים שהיה לי מאוד קשה לקחת אותה, בגלל בעיות כלכליות. אבל תמיד התקמבנתי. אני אלוף הלהתקמבן בלי כסף. אתה לומד את זה. אחרי הפרידה מישהו אמר לי שהדבר הכי חשוב זה לסדר לילדה מקום חם ונעים אצלי. שיהיה לה כיף להגיע. אז לא משנה באיזו ג'יפה גרתי, ואיך חייתי, תמיד סידרתי לה ארמון.
"היום היא כבר בת שמונה. אני חושב שהיא מעריכה אותי מאוד, בינתיים אני אלוהים בשבילה. היא ראתה אותי עכשיו בטלוויזיה, ב'תוצרת הארץ', ואמרה 'וואו אבא, זה היה מקסים'. כל פעם שהיא איתי, זה אי של שפיות ורוגע. היא הילדה הכי נוחה בעולם. בינתיים. היא מצחיקה מאוד. מכירה את כל השירים שלי בעל פה וחושבת שכולם עליה. בשיר 'בלב ובנפש' שכתבתי לאישה אני אומר: 'אני אוהב אותך בלב ובנפש, אל תשתמשי בזה נגדי'. יום אחד תמר באה אלי ואמרה, 'אבא, אני אף פעם לא אשתמש באהבה שלך אלי כנשק'. הייתי המום. הלכתי הצדה כדי להירגע.
"אתה יודע, הייתי מת לגור בצפון. הרחוק אפילו. יש לי חבר שמנהל שם איזה משק של תפוחים, ואני יכול לעבוד אצלו, אבל מה יהיה עם תמר? אולי פעם היא תבוא איתי, כשהיא תוכל להגיד 'אני הולכת עם אבא'. אבל לא בטוח שהיא אי פעם תגיד את זה, כי טוב לה גם אצל אמא שלה. היא עצמה שוחה בזה, בחיים של ילד עם הורים גרושים, אבל כשאני חושב על זה שהיא כל לילה במקום אחר, ישר מתחילות הדמעות".
האזנה לשירים של פרסקי, שלא לדבר על התוודעות לקורות חייו, מעוררת ציפייה טבעית לטיפוס מלנכולי וכבד ראש. אבל מדובר בבחור מצחיק, עם נטייה כמעט אינסטינקטיבית להפוך כל דבר לבדיחה ומזג קפיצי ומלא טמפרמנט. בשנים האחרונות, לטענתו לפחות, מינון החיוכים שלו דווקא עולה בהדרגה. בחלק משירי האלבום החדש, ניתן, ביום בהיר במיוחד, לזהות אפילו קורטוב של אופטימיות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פרסקי, פעם. צילום: רענן כהן
|
|
|
|
|
|
|
"באותה תקופה כולם גם עזבו אותי"
|
|
|
|
|
|
|
"כל מה שעברתי עשה לי טוב", הוא מסביר. "הייתי מאוד מאוד למטה. תמיד אפשר לרדת עוד, אבל הייתי ממש עמוק. נפשית וגם פיזית. היו לי נאומים כאלה. 'התקליט לא מוכר, אני גר בקרוואן, אין לי עבודה, אני לבד. מה יהיה עם הבת שלי'. לכן היום אני כבר לא מפחד מכלום. זה מחשל. מאוד מחשל.
"וזה גם קטע של בחירה. אתה יכול לבחור אם זה יחשל אותך, או יהפוך אותך לנודניק. הבנתי לבד שאני נודניק בצורה מטורפת. ויתרתי על כל העבר שלי, הבנתי שזה כבר לא יהיה, ומה שיכול להיות אלה רק דברים אחרים שאני יותר אשלוט בהם".
- על איזה עבר ויתרת?
"החיים הכאילו מושלמים. משפחה, נישואים, בית משופץ בנווה צדק. בעצם לא אהבתי את זה אף פעם. אחת מתוצאות הפרידה היתה שהוציאו לי כיס מרה. אלה הכאבים הכי קשים שיש. פעם נרדמתי בחניה של שיבא, כי נסעתי לשם לחדר מיון כדי לקבל זריקה נגד הכאבים. איך שהם הפסיקו, פשוט צנחתי.
"הייתי שוכב מתחת לבר בפאב שלי הרוס מכאבים, וחן, חבר שלי, מגיש במקומי. באותה תקופה כולם גם עזבו אותי. כולם נעלמו, חבל על הזמן. הייתי בלתי נסבל. לא נעים לשבת עם בנאדם אומלל, מוכה. רק חן נשאר איתי, ומיכה. מיכה שטרית".
החיבור בין שטרית ופרסקי נוצר מסיבות מקצועיות. שטרית ניהל אז לייבל בשם "תן סי-די", וב-99' החתים את פרסקי, שהחל בהקלטת אלבום חדש. אלא שאז, סיזיפוס החליט לקפוץ שוב לביקור. הלייבל של שטרית פשט את הרגל וכל פעילותו הוקפאה.
בפריזר הונחו, בין היתר, גם ההקלטות של פרסקי, שהיו כבר במצב מתקדם של עבודה. לקח כמעט שלוש שנים עד שהזמר הצליח לשקם את ההריסות. חבר טוב שלו, מאולפני "זאזא", התנדב להקצות את האולפן כדי לסיים את ההקלטות. הוא הגיע להסדר עם שטרית בנוגע לזכויות, ואחרי שנה של גירודי כסף נואשים, לטובת תשלום לנגנים, נוצר האלבום החדש, "בלב ובנפש".
בשלבי העבודה הסופיים הגיע לאולפן מכר ותיק, בהתנדבות. "יעקב גלעד נכנס", פרסקי מחייך, "וישר אמר 'את הבית הזה תוריד, תעשה שורה חדשה' וכאלה. יעקב התייעקב עלינו".
- איך היה האיחוד?
"היה לנו סוג של קשר כל הזמן. אבל כשהוא בא, זה הרגיש כאילו לא הפסקנו לרגע. חברים טובים, ממשיכים מאותו מקום גם אחרי שלא התראו עשר שנים".
תחילת השבוע שעבר. במעמקי חדר חזרות צפוף בדרום תל אביב עובד פרסקי, שמתפרנס היום מעסק לייצור דיסקים, על שיבתו המתוכננת לבמות. הוא מתוגבר במתופף אורי תכלת, הגיטריסט שיקו פלדמן והבסיסט צור בן-זאב.
לפני שמתחילה החזרה, בשלב הקפה, מתגלגלת בין פרסקי ובן-זאב שיחה ערה בנושא אקסיות מיתולוגיות. לא נשים, גיטרות. לפתע, כששמו של מועדון הסיטי הול החיפאי משתרבב במסגרת הדיאלוג, שיקו פלדמן מסתקרן וניגש אליהם. "הופענו שם לא מזמן", הוא מספר, בהתייחסו ללהקת שייגעצ שבה הוא חבר. "אתם לא מאמינים איזה בלגן נהיה. היו שם שתי ילדות בנות 17 שכל ההופעה הרימו והורידו את החולצה בכוונה, כדי שנראה להן ת'שדיים".
פרסקי ובן-זאב, שניהם חצו מזמן את קו ה-40 וכבר לא יתפקדו עוד על תקן מגנט הורמונלי, מחליפים ביניהם מבטים נוטפי קנאה. "בסוף ההופעה", ממשיך פלדמן, "שתיהן הזמינו אותי לשירותים. איזה דפוקות! איזה גועל נפש נהיה פה!".
"לרחם עליך ממש", פרסקי מסכם בלקוניות לא משכנעת. "וזה עוד כלום", הגיטריסט של שייגעצ אינו מתחשב בבני גיל הזהב. "בהופעה שלנו לפני שבועיים היתה אחת בת 14 שכל הערב היא עושה לי תנועות כאלה של ליקוק, עם הלשון. ועוד יש לה פלטה בכלל".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מיכה שטרית
|
|
|
|
|
|
|
"עוד פעם יגידו שאני דכאוני"
|
|
|
|
|
|
|
בן-זאב מציץ בפרסקי, מפנה את מבטו לפלדמן ואז שב לבן דורו. "בקיצור", הוא אומר, "הגיטרה הזו שסיפרתי לך עליה? היה לה צליל בן זונה". כבר באמצע החיים, פרסקי, בן 45. ובמשעולים האלה גם מתגלגלים הטקסטים שלו. אלא שבניגוד לחבריו, אלה שמחתלים כבר ילד רביעי, הבערה עדיין שם. היא מלהטת בהומור האירוני. בצורת השירה מלאת התשוקה. בריפים של הגיטרה. אחרי כל כך הרבה מכות, גבו שחוח, אבל הניצוץ מתעקש להישאר.
"איזה באסה", הוא אומר. "יקראו את הראיון הזה, ועוד פעם יגידו שאני דכאוני. אני מתאר לעצמי את הסיטואציה. מישהו אומר, 'יאללה, בוא נלך להופעה של פרסקי', והשני עונה, 'בואנ'ה, אין לי כוח לכבדות הזו'. וזה כל כך לא נכון. גם לא באישי, וגם לא במוזיקה. השירים החדשים הם יותר רוקנרול, לא בלדות מייגעות.
"חשוב לי שיידעו שטוב לי עכשיו. נורא שקט לי, נורא רגוע. החיים שלי עם רקפת, החברה שלי, מתנהלים על מי מנוחות. להבדיל מכל האחרות, שהיו על מים גועשים. ואני לא בנאדם קל במיוחד. גם על הבמה הרבה יותר טוב.
"לפני חצי שנה התארחתי אצל מודי בר-און, באולפן של הכדורגל. כשנגמרה התוכנית הוא אמר לי, 'וואללה, השתחררת'. וזה נכון. הרבה יותר קל לי היום להופיע. אני לא אוהב פתאום שהכל תפור עד הסוף. אוהב לאלתר. בשנים האחרונות אני אפילו שומע בבית איזי ליסנינג. די, אין כוחות".
- חשבת פעם לעזוב את המוזיקה? למה אתה צריך את זה?
"היום, אחרי הפאב וכל החארטבונות האלה, שפתחתי וסגרתי ואני ממשיך לעשות אותן, ברור לי שבלי לכתוב אני לא יכול. והדבר האחרון שאני רוצה זה לכתוב למגירה, כי אין לי מגירה. דווקא עכשיו, כשכל כך קל להוציא תקליטים, אני אמשיך עד הסוף. גם אם לא ארוויח.
"איפה? אני הרי נכנס מזה לצרות מטורפות. אבל אלה החיים שלי, ואני לא יכול להילחם בהם. לכל אחד יש את הפורקן שלו. הרגעים היחידים שאני אני, ואני רגוע, זה אחרי שכתבתי שיר. אין על זה. אלה הרגעים היחידים שבשבילם שווה לחיות. חוץ מעם הבת שלי, כמובן".
- עם יד על הלב, אם היו מציעים לך עכשיו לנהל סניף של בנק מקומי, מיליון דולר, לא היית לוקח?
"בנק לא, אבל פיזיקה גרעינית זה מעניין נורא. הייתי רוצה להיכנס לחדר הזה עם האורניום ולנקות ממנו את האבק עם מטלית נוצות כזו. רק שישלמו לי מספיק". | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
