 |
/images/archive/gallery/231/008.jpg סוזן סונטג.
צילום: אי-פי-איי  |
|
|
|
|
| הצצה ראשונה לרומן החדש בעברית של הסופרת, האינטלקטואלית וחוקרת התרבות שהלכה לעולמה לפני כשבועיים |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
סוזן סונטג
11/1/2005 11:19 |
|
|
|
|
|
|
|
מהססת, לא, רועדת, פלשתי למסיבה בחדר-האוכל הפרטי של אחד המלונות. היתה תחושה חורפית בִּפנים, גם בִּפנים, אך נראה כי הקור לא הפריע לאף אחת מן הנשים בשמלות הערב ולאף אחד מן הגברים במקטורני הפראק שחגו ברחבי החדר הארוך והכהה, כך שיכולתי ליהנות לבדי מתנור האריחים שבפינה.
חיבקתי את המִתקן העבה, שגובהו כגובה התקרה - הייתי מעדיפה אָח שאש יוקדת בקרקעיתה, אבל הייתי שם, במקום שחדריו הוסקו בתנורים - ואחר כך, בתנועות לישה, התחלתי להחזיר קצת חום ללחיַי ולכפות-ידי. כשהתחממתי קצת, או נרגעתי קצת, העזתי וחציתי את פינת החדר, הפינה שלי.
מבעד לחלון, דרך האריג הגס של פתותי שלג שצנחו באין-קול, מוקפים הילות-רקע של אור ירח, הסתכלתי למטה, אל שורת המזחלות וכרכרות-השירות, אל הרַכָּבים העטופים שמיכות מחוספסות שהתנמנמו על מושביהם, אל הסוסים הצפודים, מנומרי-השלג, שכפפו את ראשיהם. שמעתי את הפעמונים של כנסייה קרובה מכים עשר.
אורחים אחדים התקבצו ליד שידת האלון הענקית הסמוכה לחלון. הסתובבתי בחצי-תפנית וכריתי אוזן לשיחתם, שהתנהלה בעיקר בשפה שאיני מכירה (הייתי עכשיו בארץ שביקרתי בה רק פעם אחת, לפני שלוש עשרה שנים), אבל משום מה, לא שאלתי איך, הגיעו אלי מילותיהם כדברים שיש בהם פשר.
זה היה משהו נסער על אישה וגבר, פיסת מידע שאני מיהרתי לשדרג על ידי השערה שהשניים, וכי למה לא, נשואים זה לזה. אחר כך, באותה מידה של סערה, נסבה השיחה על אישה ושני גברים, ומכיוון שלרגע לא היה לי ספק שהאישה היא אותה אישה, שיערתי שאם הגבר הראשון הוא בעלה, השני חייב להיות מאהבהּ, ונזפתי בעצמי על שהדמיון שלי כל כך שגרתי.
אך גם אם מדובר באישה וגבר וגם אם באישה ושני גברים, עדיין לא הבנתי מדוע דנים בהם. לו היה הסיפור מוּכּר לכול, לא היה
כמובן צורך לספר אותו שוב. אבל אולי האורחים מדברים עליו בכוונה באופן שלא יובנו טוב מדי, כי אולי האישה והגבר, או שני הגברים, אם אכן היו שניים, נמצאים גם הם כאן במסיבה. המחשבה הזאת הניעה אותי לסקור בזו אחר זו את הנשים בחדר, כולן בתסרוקות מתנשאות אל על, וככל שאני יודעת לשפוט את הבגדים של התקופה ההיא, בלבוש הדור, לראות אם מי מהן בולטת מן האחרות.
ברגע שהסתכלתי, הסתכלתי כשהמחשבה הזאת בראשי, ראיתי אותה, ותהיתי איך לא הבחנתי בה קודם. לא עוד במיטב שנותיה, כפי שנהגו לומר באותם ימים על אישה מושכת שעברה את השלושים, גובהה ממוצע, שִדרתה זקופה, ועל ראשה פקעת שיער בלונד-עשן שלתוכה תחבה בעצבנות כמה קווצות חמקניות, היא לא היתה מדהימה ביופייה. אך היא נעשתה כובשת יותר ככל שהארכתי להסתכל בה. היא יכולה להיות, היא חייבת להיות, האישה שדיברו עליה. כשנעה ברחבי החדר, הקיפו אותה תמיד; כשדיברה, הקשיבו לה תמיד. נדמה היה לי שקלטתי את שמה, זה היה הלנה או מריאנה - ובהנחה שייקל עלי לפענח את הסיפור אם אצליח לזהות את הזוג או השלישייה, כי איזו התחלה טובה יותר יכולה להיות מאשר לתת להם שמות, החלטתי לחשוב עליה כעל מריאנה.
ואז חיפשתי את שני הגברים. תחילה תרתי אחר אחד שאפשר לחשוב עליו כעל בעלה. אם הוא בעל אוהב ומסור, ואני תיארתי לעצמי שבעל כזה יש להלנה, זאת אומרת מריאנה, כי אז אמצא אותו קרוב אליה, שום אישה אחרת לא תסיח לאורך זמן את דעתו ממנה. ועכשיו שהקפדתי להשאיר את מריאנה בקו הראייה שלי, היה לי ברור פתאום שהיא זו שערכה את המסיבה הזאת או שהמסיבה נערכה לכבודה, ראיתי גבר משתרך בעקבותיה, גרום ומזוקן, שערו הבלונדי הדק מסורק לאחור ומותיר את מצחו האצילי, הגבוה, עז-הקשת, חשוף, והוא מהנהן בנועם לכל דבר שאמרה. זה כנראה הבעל, חשבתי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"גלגלתי את תשומת לבי לחבורה אחרת"
|
|
|
 |
|
|
|
עכשיו היה עלי למצוא את הגבר האחר, שאם הוא המאהב - או, וזה לא פחות מעניין, אם יתברר שאינו המאהב - יהיה מן הסתם צעיר יותר מן האריסטוקרט נעים-הסבר. אם הבעל באמצע שנות השלושים לחייו, צעיר בשנה או שנתיים מאשתו אף כי הוא נראה כמובן מבוגר ממנה בהרבה, הרי האיש הזה יהיה, כך ניחשתי, באמצע שנות העשרים שלו, נאה למדי, ונגוע באותו חוסר ביטחון של צעירים או, סביר יותר, של בני מעמד חברתי נחות, לבוש בהידור מוגזם משהו.
הוא יכול להיות, רק רגע, עיתונאי שדרך כוכבו או עורך-דין. מבין הגברים שהיו במסיבה והתאימו לתיאור הזה, נראה לי במיוחד ברנש מוצק וממושקף אחד שברגע שקלטתי אותו במבטי, נהג קִרבה בעוזרת שערכה שלל כלים, מיטב הכסף והקריסטל של המלון, על השולחן המרווח בקצה האחר של החדר.
ראיתי אותו לוחש על אוזנה, נוגע בכתפה, משחק בצמתה. זה היה יכול להיות משעשע, חשבתי, אילו זה היה המאהב-המועמד של היפהפייה הבלונדית שלי: לא רווק מלא עכבות אלא הולל מושבע. זה הוא, זה חייב להיות הוא, החלטתי בלב קל ובוטח, ובתוך כך החלטתי גם לשמור בעתודה עוד צעיר אחד לַתפקיד, איש גבוה ודק בחזייה צהובה, וֶרתֶרית משהו, למקרה שאשתכנע שמחזר חסוּד יותר או לפחות זהיר יותר יתאים יותר לזהויות השניים האחרים.
אחר כך גלגלתי את תשומת לבי לחבורה אחרת של אורחים, אף כי אחרי עוד כמה דקות של ציתות דרוּך לא הצלחתי לגלות שום דבר נוסף בסיפור שגם הם דנו בו. אולי תחשבו שבשלב זה כבר שמעתי את שמותיהם של שני הגברים. או לפחות של הבעל. אבל אף אחד מאלה שפנו אל הגבר שעמד עכשיו לא רחוק ממני בקבוצה שהתהדקה סביב האישה, הייתי בטוחה שהוא בעלה, לא השתמש אפילו פעם בשמו הפרטי, ולפיכך, מעודדת מן המתנה הבלתי צפויה של שמה - כן, אני יודעת שזה היה יכול להיות הלנה, אבל החלטתי שזה יהיה, או שזה חייב להיות, מריאנה - גמלה בי החלטה לגלות את שמו, בעזרת רמזי-שֶמע או בלעדיהם.
מה יכול להיות שמו? של הבעל, אני מתכוונת. אדם. יאן. זיגמוּנט. ניסיתי לחשוב על השם שיתאים לו יותר מכול. כי לכל אדם יש שם כזה, בדרך כלל השם שנתנו לו הוריו. סוף סוף שמעתי מישהו קורא לו... קארול. אינני מסוגלת להסביר מדוע השם הזה לא מצא חן בעיני; אולי הייתי כעוסה מפני שלא הצלחתי לרדת לעומקו של הסיפור, ופשוט פרקתי את התסכול שלי על האיש הזה, שפניו ארוכים, חיוורים, סימטריים, והוריו בחרו לו שם כה ערב לאוזן.
וכך, אף על פי שלא היה לי שום ספק במה ששמעתי, לא יכולתי לטעון שאני לא בטוחה, כמו שלא הייתי בטוחה קודם בשמה של אשתו (מריאנה או הלנה), ופסקתי שהוא לא יכול להיות קארול, שלא שמעתי היטב את שמו, ונתתי לעצמי רשות להטביל אותו מחדש בשם בּוֹגדאן.
אני יודעת שבשפה שאני כותבת בה, בוגדאן הוא שם פחות מצודד מקארול, אבל אני מתכוונת להסתגל אליו, ומקווה שיינשא היטב. אחר כך נפניתי במחשבתי אל הגבר האחר, כך תיארתי אותו לעצמי, ששקע בינתיים בספת עור לכתוב משהו במחברת (זה נראה ארוך מדי לפתק-אהבים אל העוזרת). הייתי בטוחה שאת שמו לא שמעתי עדיין, כי לשם שלו לא היו לי לא רמזים ולא רמזי-נגד מטעים, ושאיאלץ לכן לבחור באופן שרירותי, והחלטתי לקפוץ למים ולהפוך אותו לריצ'רד, הריצ'רד שלהם: רישארד.
לשחקן-המחליף שלו, האיש בחזייה הצהובה, עכשיו התקדמתי במהירות, אקרא טַדֵיאוּש; ואף על פי שהתחלתי לחשוב שאין לי בו שום צורך, לפחות לא בתפקיד הזה, נראָה לי קל יותר לתת לו שם עכשיו, כשאני בתנופת השיוּם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"באמריקה". צילום: עטיפת הספר
|
|
|
|
|
|
|
"והתחלתי לשמוע שמות אחרים"
|
|
|
|
|
|
|
אחר כך חזרתי להקשיב, משתדלת להניע קדימה את הפשר שלי לסיפור, שנשמע יותר ויותר כמשהו שהטריד את רוב האנשים שהוזמנו לארוחה. זה לא, את זה לפחות ניחשתי, שהאישה עומדת לעזוב את בעלה לטובת הגבר האחר. בכך הייתי בטוחה, גם אם המשרבט שעל הספה הוא אכן מאהבה של האישה בעלת השיער הבלונד-עשן. ידעתי שחייבים להיות אי-אלו רומנים וניאופים במסיבה הזאת, כמו בכל חדר מלא באנשים תוססים ועדויים בגדים מצודדים, אנשים שהם חברים, עמיתים, קרובים.
אבל זה, אף על פי שזה בדיוק הדבר שאדם מצפה לו כשמכינים אותו לסיפור על אישה וגבר, או אישה ושני גברים, לא היה הדבר שהסעיר את האורחים האלה בערב הזה. שמעתי אבל החובה שלה היא כאן. זה חסר אחריות ובלי שום... ושמעתי אבל הוא ביקש ממנו ללכת על זה. נכון שהוא... ושמעתי אבל כל רעיון נאצל נראה כמו שיגעון. אחרי הכול, היא... ושמעתי, בתקיפות, שאלוהים יפרוש עליהם את כנפיו המגינות, את המשפט האחרון הזה הגתה אישה קשישה בכובע קטיפה ארגמני, שהצטלבה מיד אחר כך.
קשה לומר שכך מדברים אנשים על פרשת אהבים. אבל כמו פרשיות אהבים מסוימות, גם הסיפור הזה היה טבוע בחותם הפחז; ונדמה שהוא מעורר לחיים צנזורים ושוחרי-טוב באותה מידה. וגם אם נדמה בתחילה שהסיפור נוגע רק לָאישה ולַגבר (מריאנה, בוגדאן), או לאישה ולשני הגברים (מריאנה, בוגדאן, רישארד), נדמה לפעמים שהוא כולל יותר מן השניים האלה, או השלושה, כי שמעתי אחדים מן האורחים שעמדו ברחבי החדר, מחזיקים את גביעי הפונץ' שלהם ביד אחת ומחווים תנועות באחרת, אומרים אנחנו (ולא רק הם), והתחלתי לשמוע שמות אחרים, ברברה ואלקסנדר ויוליאן ווַנדה, שנראה כי לא היו בין הצופים-השופטים אלא היו חלק מן הסיפור עצמו, ואולי היו אפילו חלק ממזימה חתרנית.
ייתכן שהתקדמתי עכשיו מהר מדי. אבל אם היתה מזימה ואם לא, אך טבעי שהמחשבה על מזימה עלתה על הדעת, מכיוון שהאנשים האלה, למרות כל הראוותנות והפינוקים שלהם, הצליחו רק להיוולד בארץ שבמשך עשורים היתה משועבדת לגזירות הנקמניות במידה זו או אחרת של כיבוש זר משולש, כך שלא מעט פעולות רגילות, ובכך אני מתכוונת לדברים שאנשים בארצי שלי היו רואים כמימוש רגיל של חירות, היו לובשות שם אופי של מזימה חתרנית.
וגם אם מה שעשו או תכננו לעשות היה עתיד להתברר כחוקי, הצלחתי בכל זאת להבין שאחרים, יותר מִקומץ, מילאו תפקידים בסיפור הזה של האישה והגבר או האישה ושני הגברים (אתם יודעים את שמותיהם), בכלל זה כמה מאלה שעומדים עכשיו קרוב וממשיכים להתווכח אם זה היה "צודק" או זה היה "לא צודק". אני לא יודעת למה שמתי את המילים האלה במרכאות, זה לא רק מפני שאלה מילים ששמעתי מפי אחרים; זה כנראה מפני שבתקופה שאני חיה בה, משתמשים במילים האלה בהרבה פחות ביטחון, אפילו בהתנצלות, אם אתה לא קנאי מלא סיפוק עצמי או נוקם קטלני, ולעומת זאת, הרבה מן הקסם של האנשים האלה, של תקופתם, הוא בכך שידעו, או חשבו שידעו, מהו "צודק" ומהו "לא צודק".
והאמת היא שהם היו מרגישים די עירומים בלי ה"צודק" וה"לא צודק" שלהם, בלי ה"טוב" וה"רע" שלהם, שממשיכים לנהל, בתקופה שלי, חיים-שאחרי, מעוררי רחמים ונבולים, כמו גם בלי ה"מתורבת" וה"ברברי", ה"אצילי" וה"המוני" שלהם, שעכשיו יש כלפיהם חוסר אמון עמוק, בלי ה"חסר אנוכיות" וה"אנוכי" שלהם, שעכשיו אינם מובנים - תסלחו לי על המרכאות (בקרוב אפסיק להשתמש בהן), כוונתי כאן רק לתת למילים האלה את הדגש המתאים, הנוקב שלהן. ועלה בדעתי שזה יכול להסביר, חלקית, את נוכחותי בחדר הזה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"כולם מפגינים לראווה סממנים של שפע"
|
|
|
|
|
|
|
כי אני התרגשתי מן האופן שבו הם נהגו בעלוּת במילים האלה וראו את עצמם מחויבים לפעולות בגינן. שמעתי רק להט, כנוּת, בבדלי המשפטים שנאמרו בשפל-קול - שנעשה? אסור להם לעשות, איך הוא יכול, איך היא יכולה, איך הם יכולים, לו אני במקומם, בכל זאת אין לה הזכות, אבל הכבוד מחייב... ונהניתי מהחזרה עליהם.
כלום אעז לומר שהרגשתי כמו אחת מהם? כמעט. המילים המפחידות האלה, המפחידות אחרים (לא אותי), נדמו כלטיפות. קהוּת נעימה השתלטה עלי, והרגשתי שהמוסיקה שלהן נושאת אותי הלאה... עד ששמעתי איש קירח אחד ולו זקן קטן ומחודד מעיר, ביתר חריפות מששמעתי עד אז, ודאי שהם יכולים, אם היא רוצה. הוא עשיר. זאת היתה מָנָה של מציאות. יהיה אשר יהיה הדבר שהם מתווכחים עליו, נראה שהוא מצריך כסף, והרבה.
יתר על כן, נראה יותר מאפשרי שאף אחד כאן אינו עשיר מופלג, גם אם לאחד יש תואר-אצולה, זה האיש שהחלטתי כי הוא הבעל, וכולם מפגינים לראווה סממנים של שפע מקובל. ועוד הוכחה למעמדם: קטעי השיחות שלהם גלשו כל הזמן לשפה הזרה היחידה שאני כן מדברת היטב. כי ידעתי שבזמן הזה, בחלק-העולם שלהם, רמי-היחשׂ, כמוהם ככל בעלי המקצועות החופשיים, מרבים לפטפט בשפתה של צרפת הרחוקה והסמכותית.
ובדיוק כשהודיתי ביני לביני שזו הקלה לשמוע צרפתית מפעם לפעם, שמעתי את האישה בעלת השיער הבלונד-עשן, מריאנה שלי, קוראת בקול גדול, אוֹח, בואו לא נדבר עוד צרפתית! חבל, כי היא דיברה את הצרפתית התוססת מכולן. היה לה קול עמוק-גוון, שנשען מעדנות על התנועות שבסופי המילים. והיא נעה כפי שדיברה, במִקצב שונה מן האחרים: אתנחתא בסוף כל תנועה רהוטה, בסוף כל הטיה גמישה של גופה הלא-רזה-עוד, כשעברה, כאילו כדי לקטוף הערצה, מקבוצה אחת של אורחים לאחרת.
אבל לפעמים היא נראתה כעוסה. ולפעמים, ראיתי את זה, אני לא יודעת אם עוד מישהו ראה, נראתה פשוט עייפה. תהיתי אם היתה חולה לאחרונה. היא לא הרבתה לחייך, חוץ מאשר אל הילד הקטן, לא ציינתי שהיה ילד בחדר, ילד בעל מבט בשֵל ושיער קמחי, שיכולתי רק להניח כי הוא בנה של מריאנה. הוא דמה לה כל כך, לא היה בו דבר מן האיש שבחרתי להיות לה לבעל, זה שקראתי לו בוגדאן, והדבר גרם לי לתהות אם בחרתי באיש הנכון. אבל זה קורה לעתים קרובות, שבילדותו אדם דומה לאחד מהוריו, ואילו בבגרותו הוא דומה לָאחר באותה בלעדיות ממש, במקום שיציג תערובת ייחודית ומקורית של תווי שניהם גם יחד. ה
ילד הקטן ניסה ללכוד את תשומת לבה של מריאנה. איפה האומנת שלו? לא מאוחר לילד בגילו, הוא היה בן שבע בערך, להיות עדיין ער? השאלות האלה הזכירו לי כמה רב הנסתר בתמונה שיש לי על חייהם מחוץ לחדר הגדול והצונן הזה. כשהסתכלתי בהם במסיבה, במצב של התנהגות טובה, משהו כזה, ושל דריכות משובבת, לא יכולתי לדעת, למשל, אם הנשים והבעלים עתידים לסיים את הערב במיטה גדולה אחת, בשתי מיטות שהוצמדו זו אל זו, או בשתי מיטות שעמק רפוד-שטיח או דלת סגורה מפרידים ביניהן.
הניחוש שלי, לו נתבקשתי לנחש, היה שמריאנה לא חלקה חדר-שינה עם בוגדאן, כנהוג במשפחתו, לא במשפחתה. ועדיין לא הייתי מסוגלת לקרוא בשם לַמעשה או לַמיזם שעל צדקתו או אי-צדקתו היו האורחים מתווכחים, או כך חשבתי - אפילו כשניחת עלי משב רמזים חדשים, עכשיו הם אלה שהתקדמו מהר מדי, וגם אותם אשים במרכאות, אבל רק כדי לזכור אותם: מילים כמו "לנטוש את הקהל שלה" ו"סמל לאומי" ו"התמוטטות עצבים" ו"משהו שאין ממנו חזרה" ו"פרא אציל" ו"ניפּוּ". כן, ניפו.
"באמריקה", סוזן סונטג, מאנגלית: עדה פלדור, כתר | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
