 |
היום יוצאת לרדיו גרסת דאנס חדשה להמנון הלאומי, "התקווה". מדובר, ללא ספק, בבומבה מטורפת של טראנס ניצחוני הכולל מוטיבים אופראים שהולבשו על קודש הקודשים של האומה. בהחלט משהו ביזארי בטירוף (עיבוד דומה גם ליווה את תשדירי הבחירות של עלה ירוק ב-99', אבל היה הרבה פחות מצחיק). בצלאל גלעדי, מלחין ומפיק מוזיקלי והמוח המוזיקלי שמאחורי העיבוד, מסביר מה בדיוק עבר לו בראש: "שלא יגידו לי ששחטתי פרה קדושה. יש מושג כזה שאומר שאין דבר כזה שאין דבר כזה. כבר היו תקדימים לדברים כאלה בבריטניה ובאמריקה. חוץ מזה, אף אחד לא החליט שצריך רק לעמוד ב'תקווה'. מי קבע שצריך? אני מעדיף שהצעירים בדיסקוטקים ירקדו את זה ויכירו את זה, שידעו על מה מדובר. זו ציוניות מכיוון אחר". - זה קצת גימיק קלוש, כל הסיפור הזה, לא? "לא מדובר פה בגימיק. האתגר הוא אתגר מוזיקלי. הצעירים לא מכירים את המסורת הציונית, אם הבת שלי בת 16 ולא יודעת מה התכנים של 'התקווה' ועל מה השיר מדבר, אז יש לנו בעיה. אם הם יודעים את כל הטקסטים של סאבלימינל, אז שידעו גם את הנעימה של ההמנון הלאומי, שבזכותו הם קיימים פה בארץ היום. אני חושב שזה הגיוני". - אז למה החרבת דווקא את השיר הזה? "אני אוהב אתגרים, במוזיקה אין חוקים. אני אוהב את מה שיצא, ואני אשמח אם אנשים אחרים יעשו דברים כאלה. ככל שאנחנו מתרחקים בדורות אף אחד לא יזכור את זה. גם פיגועים שוכחים יום למחרת. אין ספק שהנוער של היום חושב זמני, קצר. משהו אחר. הטרק הזה מיועד, במוצהר, לנוער, לא למבוגרים. אני רגיל לקבל על הראש ממבוגרים, והצעירים אומרים תן לנו עוד. כבר יש לי הזמנות ממורים בכירים לריקודי עם לגרסה החדשה הזו. ניתן לזמן לעשות את שלו". - איך היית מאפיין את הגרסה החדשה? "יש לטרק הזה איכות חמימה, עם טעם של פעם. בכוונה שילבתי כלים קלאסיים, כינורות למשל, ומקצבי דיסקו, כמו שהיו עושים פעם. יש לזה קצת קאמבק היום, לסטייל הדיסקו של האייטיז. "אני מתכוון להוציא את הנעימה החדשה לחו"ל בקרוב. בחו"ל, אם זה תופס זה תופס. אם לא, זה פשוט נעלם. אני מתכוון להוציא את זה קודם כל לבריטניה, ואחר כך לגרמניה". ואם כל זה לא הספיק, אז כאן אתם יכולים להאזיןלגרסה המקורחנת של "התקווה" ולהחליט מה דעתכם.
|
 |
 |
 |
 |
|
|