 |
/images/archive/gallery/234/023.jpg דב אלבוים.
צילום: ארכיון  |
|
|
| חמש תחנות התרבות של דב אלבוים |
|
| העיתונאי, הסופר ומנחה הטלוויזיה מספר על הדברים שעיצבו את חייו: מרבי נחמן מברסלב ומערות הסנהדרין ועד לעיתון חדשות וג'יימס ג'ויס |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב
13/1/2005 10:29 |
|
|
|
|
|
|
|
דב אלבוים, 33, עיתונאי, סופר, סאטיריקן ומרצה, החל את דרכו כתלמיד ישיבה בישיבת חברון בירולים ומאוחר יותר, כנער, חזר (חלקית) בשאלה.
בצבא שירת בבמחנה ובמקביל כתב בעל השרון. בהמשך הצטרף לעיתון חדשות בתפקיד הכתב לענייני חרדים ולאחר סגירת היומון, המשיך בידיעות אחרונות. בתחילת הקריירה העיתונאית כתב תחת שמות בדויים ביניהם צבי אפשטיין, רון גולדברג ודני שחר, אך לבסוף חשף את שמו המקורי.
באמצע שנות התשעים כתב עם גיל קופטש ושלומי מוסקוביץ' את פינת הפרשנות הדתית הקאלטית ל"סוגרים שבוע" של יאיר לפיד.
ב-97' הוציא את "זמן אלול" (עם עובד), רומן העוסק בחייהם של בני הישיבות,
בפחדיהם ובשאיפותיהם, המסופר מנקודת מבטו של נער בן 14, תלמיד בישיבה.
ב-2001 הוציא את "חיי עם האבות" (עם עובד) רומן הגותי שעוסק בדיאלוגים עם אבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב. על "חיי עם האבות" זכה אלבוים בפרס הנשיא לספרות לשנת 2002.
בסוף שנות התשעים החל להנחות את "חוצה ישראל" בטלוויזיה החינוכית, ועבר מאז, עם התוכנית, לערוץ 2. בראיון עיתונאי מלפני כמה שנים, התבטא בנושא, ואמר שהוא אוהב "לדבר עם אנשים, לא לראיין אותם".
ב-8 בינואר עלה אלבוים עם תוכנית חדשה, "עושים דרך", בה הוא מלווה חתני פרס ישראל במסעות ברחבי הארץ, בהחלט הזדמנות טובה ל-5 תחנות תרבות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
תקיעת שופר בבית הכנסת
|
|
|
 |
|
|
|
"מאז היותי בן ארבע ועד לשנות הנעורים האחרונות נהגתי ללכת מדי ראש השנה להתפלל עם אבי ואחי הגדולים בבית הכנסת של חסידי ברסלב במאה שערים בירושלים. בית הכנסת היה תמיד מלא מפה אל פה והיינו עומדים במשך כל התפילה מחוסר במקום ישיבה.
"למרות זאת, התפילה בבית הכנסת היתה בין החוויות המשמעותיות ביותר בחיי. המתפללים במקום היו קופצים במקומם, רוקדים, נאנחים, בוכים, וכל גופם אמר שירה. פסגת החוויה היתה כאשר דודי, הרב יעקב מאיר שכטר, היה ניגש לסדר תקיעת השופר. דממה מוחלטת היתה שפוכה על בית הכנסת הענק, רק בכי רחוק של תינוקות וציוצי ציפורים נשמעו ברקע.
"דודי היה מכחכח בגרונו וניגש לאמירת פסוקי התהילים שמקדימים את תקיעת השופר, בוכה, מייבב, גרונו ניחר, מתחיל לתקוע, אבל השופר לא נענה לו – רק חרחור דק עולה ממנו. הוא עושה הפסקה ארוכה, נושם, ואז מנסה שוב לתקוע עד שקול תקיעה נקייה וארוכה היה מחריש את אוזני כל המתפללים ובדמיוני התקיעה ממשיכה משם וחורצת חריצים על כתלי בית הכנסת".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
תוקעים בשופר. צילום: אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
מערות הסנהדרין
|
|
|
|
|
|
|
"סמוך לבית הורי, בצפון ירושלים, ישנו גן נשכח ובתוכו מערכת של מערות שבהן היו קבורים הסנהדרין מימי בית שני. כמעט כל יום הייתי הולך לטייל בגן, משוטט בין עצי החרוב הממלאים אותו, מטפס עליהם, נכנס לכוכים החשוכים של המערות ועולם מלא של דמיון היה חודר לתוכי.
"שם בשבילי הגן הזה הייתי חולם על אברהם אבינו עוקד את בנו יצחק על אחת מהברזיות עשויות האבן שהוקמו שם על ידי העירייה, ושם, באחת המערות, הסתתר רבי שמעון בר יוחאי מאימת הרומאים, אוכל מעץ החרובים ושותה מי מעיין. שם הסתובב אליהו הנביא בבורחו מפני אחאב מלך ישראל שרדף אותו. כל עולם התנ"ך ודמויותיו היו מגיעים לשבילים ולפינות של הגן הזה, משוחחות איתי וממשיכות את קיומן הנצחי בתודעתי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מערה. צילום: דובי זכאי
|
|
|
|
|
|
|
"דיוקן האמן כאיש צעיר", ג'יימס ג'ויס
|
|
|
|
|
|
|
"את הספר הזה גיליתי במקרה בחנות לספרים משומשים בירושלים כאשר הייתי בן 17 בלי לדעת מאומה על הסופר וקורותיו. השם של הספר גירה את סקרנותי ועד מהרה שקעתי לתוך העולם של ג'ויס המתאר את חוויות נעוריו בבית ספר קתולי אדוק באירלנד ואת שיעורי הדת המדכאים שספג שם.
"אמנם ג'ויס תיאר את העולם הנוצרי של ילדותו אבל הרגשתי שהוא מתאר גם את עולם נעורי בישיבה החרדית בה למדתי. ההזדהות שלי עם עולמו של ג'ויס היתה מלאה ובמיוחד אחד המשפטים שהוא כותב בסוף הספר על החלטתו להיות 'כוהן לדמיון הנצחי' – החלטתו להיות אמן, סופר.
"אני חושב שג'ויס החל בתוכי את התהליך שבו החלטתי שעלי להקדיש את מרכז מאמצי לכתיבה, לספרות ולאמנות; ובעצם, הוא זה שנתן לי כוח להחליף את עולם הדת בעולם האמנות והספרות. אומץ ליבו, בחייו האישיים והנידוי שלו בארץ מולדתו – אירלנד, היו עבורי במשך שנים ארוכות מודל לאומץ ספרותי וחוסר התפשרות בכל הנוגע לכתיבה וספרות".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ג'יימס ג'ויס
|
|
|
|
|
|
|
עיתון חדשות
|
|
|
|
|
|
|
"כמה חודשים לאחר שהשתחררתי משירות צבאי בצה"ל התחלתי לעבוד בעיתון חדשות המנוח. בתחילה הועסקתי ככתב לענייני דתות ולאחר שנה התחלתי לכתוב טור אישי וכתבות בנושאים פוליטיים.
"העבודה בחדשות התרחשה במקביל לעזיבתי את ירושלים כמקום מגורים, המעבר לתל אביב וההיכרות הראשונית עם האווירה התל אביבית החזקה ששררה בעיתון.
"שנים אלו היו שנים מעצבות בתפיסה שלי את הרבדים השונים בישראל החילונית שטרם הכרתי עד אז. נעשיתי מודע לראשונה לעולם של יצירתיות חילונית, אך בד בבד גם לנהנתנות התל אביבית שאיננה יודעת שובע ובסופו של דבר נעשית מרוקנת מערכים ותפישות עולם שיכולות להזין ולהעניק משמעות לחיים.
"גיליתי את הניכור האדיר שקיים בין עולמה של תל אביב לשאר חלקי הארץ ואת תחושת העליונות הריקה של הרבה מאוד ממוביליה כלפי בעלי דעות אחרות ואורח חיים שונה. מצד שני, במסגרת עבודתי בעיתון, התוודעתי מקרוב את עולמה המסואב בדרך כלל של הפוליטיקה הישראלית על מערומיה, על האינטרסנטיות האישית וחוסר המקצועיות השוררת בה.
"הבנות אלו הובילו אותי לניסיונותיי השונים לבנות סוג של שיח תרבותי חליפי, שאיננו מתבצר בעליונות וניכור, אלא שואף לפתח דיאלוג עם מוקדים שונים של תרבות ורוח הקיימים בארץ".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
חדשות. צילום: לוגו העיתון
|
|
|
|
|
|
|
רבי נחמן מברסלב
|
|
|
|
|
|
|
"שנים ארוכות לאחר שעזבתי את עולמה של הדת, חזרתי לקרוא את ספריו והגותו של רבי נחמן מברסלב, אחד מגדולי הרוח וההגות של התנועה החסידית וגיליתי אותו מחדש.
"בעזרת מאמריו העמוקים על משמעותו של דיאלוג בין אדם לחברו ובין אדם לאלוהיו, חיים של כנות וביקורת עצמית, אמונה שאיננה נשענת על דעות קדומות, אלא על חוויה אישית אותנטית – הצלחתי לראות הכיוון החדש שהמסורת היהודית יכולה ללכת בו ללא שתהפוך להיות מנוונת.
"בשנים האחרונות מהווה יצירתו של רבי נחמן מברסלב, ובמיוחד ספרו 'ליקוטי מוהר"ן', בסיס קבוע עבורי למחקר, מחשבה וחיפוש דרך חדשה, בה היהדות יכולה להפוך לתוכן דינאמי ומשתנה; מסורת שנטועה בעבר, אך לא מקובעת בו, ומאפשרת גם פתיחות כלפי תרבויות ומסורות אחרות שקיימות בתוכנו ובתרבויות העולם השונות".
|
|
|
|
|
|
|  | | ברסלב. צילום: פלאש 90 | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
