 |
/images/archive/gallery/151/394.jpg תמר גלזרמן
ארכיון  |
|
|
| אתה אמנם הגבר הכי חתיך בעולם, אבל תתחיל להרגיע |
|
|
|
| תמר גלזרמן חושבת ש"קרוב יותר" היה יכול להיות סרט מרגש ומעורר הזדהות, לולא המניירות המניאקיות של ג'וד לאו |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מספיק מבט מהיר בפוסטר של "קרוב יותר" כדי לדעת בדיוק באיזה סרט מדובר. ארבעה תקריבים דרמטיים, מביטים היישר בעין המצלמה, מסתירים ומגלים זה את זה, כשהם מכסים לחלוטין את הרקע. הווה אומר – סרט ורבלי של קלוז-אפים שמתגאה בקאסט הרציני שלו, עשיר בדיאלוגים ודל בפעולות.
"קרוב יותר" (על פי מחזה מצליח מ-97') מספר את סיפורן של ארבע דמויות שחיות בלונדון וחוצות, פעם אחר פעם, זו את מסלולה של זו. דן (ג'וד לאו) הוא סופר מתוסכל שמתפרנס מכתיבת מודעות אבל, אליס (נטלי פורטמן) היא חשפנית אמריקאית שמחפשת את עצמה בלונדון, אנה (ג'וליה רוברטס) היא צלמת אמריקאית מצליחה ולארי (קלייב אואן) הוא דרמטולוג בריטי נוגע ללב. הארבעה, בקונסטלציות שונות ומשונות, מתאהבים, בוגדים, נפרדים, חוזרים ומקפידים כל הזמן להיות חרא של בני אדם.
הבמאי מייקל ניקולס, שמוכר קודם כל כמי שחתום על "הבוגר", הוא גם במאי תיאטרון אולטרה מדופלם
שביים לאחרונה, הן על הבמה והן על המסך, את "מלאכים באמריקה". כמי שמשחק כבר הרבה שנים בשני המגרשים, תרגם ניקולס את המחזה לסרט ביצירתיות מופלאה, שחוגגת על אפשרויות הכלי: מקלוז-אפים טעוני רגש ועד שימוש דומיננטי בפסקול.
המשחק מעולה - וכאן תצוין לשבח דווקא ג'וליה רוברטס, שעושה דמות מורכבת ואמינה – וגם התסריט סוחף (למרות שלגמרי נמאס לראות סרטים שמשתמשים בתצלומים כמטאפורה לגניבת נשמה). הכל מאה אחוז, רק שמשהו לא מצליח להמריא, לקחת את סך האלמנטים היעילים ולאגד אותם לכדי מסה אחת מאוחדת.
"קרוב יותר" הוא בסך הכל סרט דרמטי טיפוסי למדי, ששואף ללכוד את הפיוט העדין שבינו לבינה, ונותר, בסיכומן של שעתיים, שנדמות ארוכות הרבה יותר, רק אסופת רגעים ומהלכים. משהו מונע מ"קרוב יותר" את הקרבה אותה הוא מבקש ליצור עם הצופה, או לכל הפחות מגביל אותה לחלקים מסוימים של הסרט. והמשהו הזה הוא ג'וד לאו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ג'וליה רוברטס וג'וד לאו ב"קרוב יותר"
|
|
|
 |
|
 |
|
צונאמי סינמטי
|
|
|
 |
|
|
|
לאו, הגבר הנכון לשנת 2004 וככל הנראה גם ל-2005 והלאה, הוא אולי התופעה הקולנועית הגדולה ביותר כרגע. צונאמי סינמטי, אם תרצו, בלי להעליב. לאו השרמנטי, גבה עצמות הלחיים ועז המבע, נמצא כרגע, ליטרלית, על כל שלט חוצות בעיר. בארבעת החודשים האחרונים יצאו לא פחות משישה סרטים בולטים בהשתתפותו, כשלפחות שניים מהם הוא נושא במאת האחוזים על גבו הנערי.
שלא יובן לא נכון, לאו הוא שחקן מוכשר וכריזמטי מאוד, ויש באמתחתו רזומה מרשים של תפקידים מעולים, רק שהטייפ-קאסט שלו עומד בעוכריו. באתר הסרט "קרוב יותר" מתואר לאו כמי שתפקידים
יהירים-מרושעים אינם זרים לו. הדוגמאות הן "הכישרון של ריפלי" ו"אלפי". ניתן לצ'פר את יוצר האתר גם בדמותו המרושעת של לאו ב"בדרך לפרדישן", דמותו הבוגדנית ב"ויילד", או בדמותו השקרנית ותאבת הבצע ב"אני (לב) האקביז". ב"עקומים" מ-97', אגב, הוא שיחק חייל אס.אס, ויש עוד דוגמאות.
אין רע בשחקן שמחובר לצד המניאקי שלו. נהפוך הוא, כמה מההופעות המצוינות של כל הזמנים שואבות ממחוזות הנפש המרופשים ביותר. רק שהשחצנות האגואיסטית נצרבה טוב מדי בפרסונה הקולנועית של לאו, ובחירות התפקידים האחרונות שלו כבר מונעות ממנו את היכולת לעורר אמפתיה.
הוא יכול לעורר עניין, הערצה, משיכה ושלל רגשות נעלים, אבל חמלה כבר לא ממש. לכן, כשלאו, בתפקיד דן ב"קרוב יותר", בוכה מאהבה נכזבת או מייסורי מצפון, קשה מאוד להאמין לו. ובסרט שליבו מארג רגשי שבונות ביניהן הדמויות, זה מספיק כדי לתקוע מקל בגלגלים.
|
|
|
|
|
|
|  | | ג'וד לאו ונטלי פורטמן ב"קרוב יותר" | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
