 |
 |
|
|
| ב-1990 רופאים יהודים לא היו זן נכחד |
|
| רון מיברג מתרפק על שתי העונות של "חשיפה לצפון" שיצאו בזמן האחרון בדי.וי.די ונזכר מהי גדולה טלוויזיונית אמיתית, לא כל הזבל שמוכרים לנו היום |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג
18/1/2005 16:02 |
|
|
|
|
|
|
|
אזהרה: ברשימה זו 1,990 מילה.
בימים שבהם ניתן היה להבחין בהבדל בין טוחן-אשפה למכשיר טלוויזיה וערוצינו הפעלתניים והחנפים לא היו נתונים למרות קלגסים קירחים המטיחים בנו ויצים תפלים והמוכנים לעשות הכל בעבור חופן אחוזי צפייה, חלפה בחשכת תדרינו סדרת טלוויזיה מרנינה ושובת-לב בשם "חשיפה לצפון" ("Northern Exposure").
כיצד מזהים ונותנים סימנים בסדרת טלוויזיה אמריקאית שהצליחה להיות ברגע חמקמק אחד שילוב נדיר של רעיון מקורי, כתיבה איכותית, משחק משובח, תפישת עולם חדשנית ורעננה, נזם בוהק באף חזיר? על פי העובדה שלא קובעה לנצח במדיניות שידורים חוזרים עד זרא וקבס וכי לעולם לא ניתקל בה באקראי בעת שלטוט סתמי שעה שאנו מתהפכים על יצוענו בלילות לבנים. כשם שלא ניתקל ב"חשיפה לצפון", כן גם לא יתנפלו עלינו מארכיוני השידור המאובקים, "שלושים ומשהו" (שנאת היאפים הישראלית היא תופעה סוציו-תרבותית, שלא לומר סוציו-כלכלית, שמעולם לא פוענחה במלוא היקפה), "מיאמי וייס", "יונה בודדה" (על שלושת מיני-סדרות ההמשך שלה ו-44 פרקי הסדרה שמעולם לא שודרה אצלנו), "Wiseguy" ("סוכן סמוי", אטיוד הפתיחה המאפיונרי ל"סופרנוס" בהשתתפות קן ווהל המותש וריי שארקי, מראשוני חללי האיידס) ואחרות.
מי שמתכוון להתעקש ולהטריד אותי בקטנות, בעיקר בטיעונים ארכיוניים מגובים בתאריכים – שחלק מהסדרות שמניתי שבו וחלפו בשמי ארצנו כחלקיקי אשפה לוויינית – שינצור את אישו. בהשוואה לשקיקה המיוחמת שבה ממיטים עלינו את כל עונות "24", הסגידה העונתית ל"סיינפלד" עליו השלום, ועוד סטיות
תקן צפייתיות-מקומיות, הסדרות שהזכרתי מעולם לא ננעלו בלולאת שידורי הנצח המקיפה אותנו כשהיא משמיעה את הביפ-ביפ-ביפ העל קולי שלה. מה שמחזיר אותי ל"חשיפה לצפון".
התאריך המדויק אינו הכרחי לדיון, אבל הסדרה עלתה לשידור בארצות-הברית ב-1990. עשור לפני תום המילניום, שנה לפני האירוע המוחי שהיתה מלחמת המפרץ, ושנתיים בלבד אחרי נשף המסכות הגדול שהיתה "יונה בודדה" (על פי ספרו זוכה פרס פוליצר של לארי מקמרטרי), לא היה עולה בדעתו של הנחות והמקומם בסרסורי הוליווד להקים סדרת ריאליטי המבוססת על שיערו הערמוני של דונלד טראמפ. ההיצע האמריקאי העכשווי, על המוטציות הגנטיות-שידוריות שלו, שלא יירגעו ולא יגיעו למיצוי עד השקתה, בחסות מכון ויזנטל, של סדרת ריאליטי על יהודים במחנה ריכוז הניצלים בשל רשימה שמית של חסיד אומות עולם קתולי, נמצא בסתירה מלאה וגמורה למשב הרוח הרענן שהיתה "חשיפה לצפון".
יש תאריכים שמתקבעים בזיכרון. כמו הלילה שבו גרס מיכה פרידמן באולפן גל"צ, שהבומבה שדפקה בשמי תל-אביב היתה ברקים ורעמים ולא טילי סקאד והפטריוטים הנלעגים שניסו ליירט אותם. כמו הלילה שבו בקעה "חשיפה לצפון" מהערוץ הראשון והיחיד ברוממה. אני זוכר את הערב הזה, לא רק בשל אותה התרגשות המפכה בעורקים כל אימת שאנו נתקלים ביצירת מופת המרחפת מעלינו והמאלצת אותנו להתרומם על קצות האצבעות כדי לגעת בה. אני זוכר את הערב ההוא משום שהייתי אז מבקר הטלוויזיה של עיתון "חדשות" ז"ל ותפקידי היה לזהות את העב"מים הנדירים הללו.
פתח סוגריים: את החשבון האישי-תרבותי שפתח כאן איתי בשבוע שעבר קדוש התקשורת דב אלבוים – יש לי חשד בסיסי בריא כלפי מי שמתעקשים להצטלם כשסנטרם רב ההבעה נתון בכף ידם או שעון עליה ועיניהם מביטות במבט נוגה ורב חמלה בצופיהם המפגרים בשכלם – כאשר הוציא את דיבת העיתון שניאות להעסיק אותו וירק בהתלהבות כלל לא חינוכית לבאר ממנה שתה כל הדרך לכס קדושתו, אסגור בהזדמנות אחרת: סגור סוגריים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
משתתפי "חשיפה לצפון"
|
|
|
 |
|
 |
|
מוצר בוטלג בהול
|
|
|
 |
|
|
|
"חדשות" היה סיסמוגרף רגיש של קריאת רחשי הלב של קוראיו. ככזה, התקיימה בו היררכיה בריאה, באדיבות יוסי קליין, רינו צרור, ציפה קמפינסקי, אהוד אשרי ואחרים, באשר למינון הכתבות שהיום מקובל לכנותן פריוויו. אם על "שלושים ומשהו" הזמינו ממני שני עמודים במוסף שבת, "חשיפה לצפון" זכתה לעמוד במדריך הטלוויזיה של "חדשות". כדי להשלים את התמונה: על "טווין פיקס" פורצת הדרך כתבתי חמישה עמודים ב"העיר" בימי שלוט יואל אסתרון.
כתבות פריוויו היו ונשארו מלכודת מוות לכותבים דעתנים. אלא אם דעתם טובה. כפריוויואיסט, אתה אמור למלמל פרטים אזוטריים נטולי חשיבות טרם שידור הבכורה, מבלי להביע דעה, אלא אם דעתך חיובית. המידע על "חשיפה לצפון" היה דל במיוחד. יוצריה היו חתומים על סדרת בית חולים איכותית ("ST. Elesewhere") ומרבית שחקניה היו פנים חדשות ודלות קוריקולום. באותם ימים קשי תקשורת, היה קל יותר להשיג מידע מודיעיני עדכני על סד"כ הכוחות הסורי ועל תנועת אוגדות ירדניות, מאשר לקבל קלטות לצפייה מוקדמת. לכן נגזר עלי ללהג על "חשיפה לצפון" עם מעט מאוד מידע קשה ועל סמך הצצה מקרית באחד מפרקי הסדרה בעת ביקור עונתי בניו יורק. מה שמסביר את צניחת לסתי התחתונה, ובני ביתי איתי, בערב הבכורה הישראלית של "חשיפה לצפון".
זה המקום והזמן להזכיר שגם הדיון האבסטרקטי ביותר במדור זה נשען לרוב על נדבך מציאותי, וכי העילה למסעי הנוסטלגי במכונת הזמן, הוא צאתן לאור בדי.וי.די של שתי העונות הראשונות של "חשיפה לצפון". בניגוד להמולה היחצנית המלווה את ההשקות המחודשות של נכסי צאן הברזל של הטלוויזיה האמריקאית, אותן קופסאות מהודרות ומושקעות להפליא עם ים פריטי בונוסים, תוספות מיוחדות והשבחת תמונה וצליל, צפה "חשיפה לצפון" אל המדפים לפני כחודשיים בקול דממה דקה. כאילו שגם מהמרחק הבטוח של 15 שנה, הצלילים הצורמים של ביטולה בתום עונות מעטות מדי, צרובות עדיין בגב יוצריה והם ממאנים להקיש בתופים ולתקוע בחצוצרות. גם באמריקה התגנבה "חשיפה לצפון" לחנויות בשתיקה מוזרה. מה שמבהיר שטעם רע הוא עניין אוניברסלי חוצה גבולות ותרבויות ולאו המצאה ישראלית דווקא.
איפה שחגיגות הדי.וי.די הן הזדמנות לתלישת קופונים רטרואקטיבית ועילה למחזר תהילת עבר, "חשיפה לצפון" – אולי בשל הפער הבלתי ניתן לגישור ולשיעור בין איכויותיה הטרומיות, הקומיות והדרמטיות וצהלת המבקרים ובין שוויון הנפש של הצופים – נראית יותר כמוצר בוטלג בהול מאשר סדרה מטופחת ומושקעת שיצרניה גאים בה. תפריט הדי.וי.די שלה דל; כל עונה (הראשונה בת 8 פרקים והשניה בת 7) נדפסה על גבי שני תקליטורים (משני צדדים) וצילום עטיפתה דהוי למפרע וטרם שניצבה בחלון הראווה. טייקון הדי.וי.די של מדור זה דיווח לי בגישתו היובשנית, שאף אחד, נכון לשבוע שעבר, טרם גילה בה עניין. מה שאומר שאני נמצא באלמנט הטבעי שלי: לבד על הקרח.
גרעין עלילתה של "חשיפה לצפון" כה מתוק ומקורי, שהעין מתקשה להישאר יבשה: לימודי הרפואה של ד"ר ג'ואל פליישמן (לא דחוף לתרגם את שמו ליואל) מניו יורק (קווינס) מומנו על ידי מדינת אלסקה (125,000 דולר) שעל השקעתה בו עליו לגמול לה במתן שירותים רפואיים בסיסלי, עיירה נידחת במדינה הצפונית שהוקמה על ידי זוג לסביות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ג'ואל ומרלין
|
|
|
|
|
|
|
התגלמותו הטלוויזיונית של הנצח
|
|
|
|
|
|
|
אם אין די באוצר הדרמטי והקומי הגלום במעבר של רופא ניו יורקי מהמולת הכרך עתיר הבייגלס-לאקס-אנד-קרים-צ'יז אל הטונדרה הקפואה ושופעת אלמנטים של טבע פראי, הוסיפו לתמהיל המשכר את מאגי אוקונל, טייסת בסגנון החד-מדחפי של אמיליה ארהרט שגבריה מתים בנסיבות טרגיות ובטרם עת; את מוריס מיניפילד, אסטרונאוט שכל הווייתו לקוחה מ"החומר הנכון" של טום וולף ושסיסלי בעיניו היא הריוויירה של הצפון והשוביניזם הלוקאל-פטריוטי שלו נגזר מעולם הדימויים של ג'ון גלן; "כריס על הבוקר", די.ג'יי רגיש ונערץ על נשים המשדר מאימפריית התקשורת של מיניפילד; הוליס וינקור, בעל הבר-מסעדה היחידה בעיירה שהוא אמריקאי צפוני במובן הגברי-מאצ'ואיסטי-צייד-הצבאים של המונח והמחלק את מיטתו עם שלי טמבו עולת הימים, מלכת יופי שהגיעה לסיסלי בזרועותיו של מיניפילד; אד צ'יגליאק, אמריקאי ממוצא אינדיאני, חובב קולנוע חולמני ואוהד וודי אלן חסר תקנה ובעל נטיות שמאניות וזניות.
בעונותיה המעטות אך המענגות של "חשיפה לצפון", חלפו בה שחקנים רבים שהשאירו רישום ניכר, אך מרבית נציגיו של האנסמבל הקאמרי המובחר הזה צללו בתודעה ההוליבודית כמו הלוויין שנפל על ריק, הגבר התורן של אוקונל, במהירות של 15,000 קמ"ש, והרג אותו. ג'אנין טרנר בתפקיד מאגי אוקונל, יפהפיה בשיער קצוץ שייצוגה היחיד בספריית הסרטים שלי הוא בתפקיד חברתו ההררית של סילבסטר סטאלון ב-"Cliffhanger”, מותחן מושלג מאת רני הארלין, די נמחקה אחרי "חשיפה לצפון". בארי קורבין המצויין בתפקיד מיניפילד, ששנתיים קודם לכן בלט ב"יונה בודדה", המשיך להיטלטל במשעולי תפקידי המשנה. רוב מורו, הלא הוא ד"ר פליישמן, מזדקר לעתים לעין בסרטים כמו "חידון האשליות" של רוברט רדפורד, אך לא לכד בנלסון כפול מעמד של כוכבות אמיתית. רק ג'ון קורבט לבדו, "כריס על הבוקר", הבשיל לקריירה ראויה ("החתונה היוונית שלי", "סקס והעיר הגדולה").
אולי זו חיבתי למדינות צפון-אמריקה. אותו קו רוחב הנמתח ממדינת מיין במזרח, דרך מינסוטה (מכורתו של בוב דילן), וושינגטון ואלסקה. מדינות דלות אוכלוסין, טובלות בהוד קדמוני, מרווחות ביחס בין תושבים למיילים רבועים ושהסכסוך הישראלי-פלשתיני זר להן ומעורר בהן פיהוק רחב. אולי זה המתח המיני הבלתי נסבל ושנגרר זמן רב מדי בין פליישמן לאוקונל. אולי אלה הפרקים המעטים, שכל אחד מהם מספר סיפור מלא ורב השראה; אולי זה פס הקול המיתולוגי, שכבר בשנת 90' ראה אור בתקליטים (עכשיו בהדפסה מחודשת) והתקיים בו דיון סוער וערני בשל האקלקטיות והרבגוניות של בחירותיו המוזיקליות; אולי זו הכתיבה הרזה, הרהוטה, הקומית, המבדרת, הקולחת והמרתקת, שהיא מסירתה של הטלוויזיה האמריקאית במיטבה הנדיר. איפה בתולדות הטלוויזיה – חוץ מ"טווין פיקס" ש"חשיפה לצפון" עוקצת אותה באחד מפרקיה המשובחים – חשתם במחיצתה של גדולה טלוויזיונית? איפה עוד בטלוויזיה היה הצליל הראשון בפס הקול פמפום באס חשמלי ואחריו ייפחת מפוחית על רקע של יחמור תועה החוצה בשלווה סטואית מקבץ אינסרטים נייחים של רחובות עיירה צפונית קפואה?
טלוויזיה טובה – אולי בשל כך נכרכתם אחרי "אהבה זה כואב" של דנה מודן – היא אותו מעשה רקמה אנושי בעבודת יד שאינו קופץ בגסות בהמית על האשכים הדוויים, אלא מלטף באצבעות רכות את המתגים התרבותיים הכמוסים בנו מתחת לשריון קשקשים אטום שעטינו אחרי שנים של הרעשה אווירית נוסח רפי גינת וחיים הכט. מחיוכו המתוק של פליישמן המתפרק לאיטו מהציניות הניו-יורקית לטובת אנושיותה של עיירה קטנה שחיי תושביה שזורים זה בזה; דרך יופיה וחושניותה הלא וולגרית והלא צופית-גרנטית של אוקונל; דרך הפומפוזיות רבת ההשראה, האנטישמיות הסמויה וההומופוביה הגלויה של מיניפילד; דרך תום נעוריה המשכר של שלי, איטיותו המכוונת של אד ורפואת האליל של מרלין, האסיסטנטית האינדיאנית של פליישמן; "חשיפה לצפון" היא הדבר האמיתי, הנדיר, הנוגע והחד-פעמי, שמולו נאמדים מאמצים אמנותיים עתידיים ונופלים שדודים. שעה ש"סיינפלד" המנהטני יהיה מקובע לנצח ונכון בלבד לזמן שידורו באותו עידן "אני" סתמי והדוניסטי של שנות ה-90', "חשיפה לצפון" היא התגלמותו הטלוויזיונית של הנצח.
התערותה של "חשיפה לצפון" בנוף הגיאוגרפי והאנושי של אלסקה (סדרות טלוויזיה אמריקאיות מוצלחות הן לרוב טופוגרפיה נפשית של עלילתן) היא כה שלמה וסימביוטית, שהקסם שלה אינו נמוג ואינו מתפוגג. על סמך צפייה מחודשת ומענגת ב-15 פרקים בלבד, איפה שלרוב אנחנו חוטפים עונה טלוויזיונית משני קנים שופעי פרקים, הצלחתי להתחבר לאלמותיותה. תודו שאלמותיות היא מילה נדירה בעולמנו הטלוויזיוני.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האנטישמיות הלא סמויה השזורה בסדרה
|
|
|
|
|
|
|
סדרות טלוויזיה מצליחות מבוססות על פריטים ונתונים קבועים שמהם נגזרים העלילות השבועיות: מרטין שין הוא נשיא בעל אג'נדה ליברלית. על קיפר סאתרלנד נגזר להציל את העולם משואה גרעינית וביו-כימית. ג'רי סיינפלד הוא סטנדאפיסט מבדר עם חברים אקסצנטריים משמימים. טוני סופראנו הוא מאפיונר אנושי. מרפי בראון היא ברקודה תקשורתית.
ד"ר פליישמן וצוות כותביו שברו את השבלונה וזרקו את השטאנץ. הרופא הניו יורקי נזנח על ידי ארוסתו, מאוהב ללא תקנה בטייסת שהיא קטל באוויר ואסון מהלך, נרדף עלי ידי אסטרנואוט נפוח מחשיבות עצמית, מרפא בעלים שנורו בידי נשותיהם ושורף מתים בטקסים פאגאניים. בדיוק כאשר נדמה לנו – וזה יקרה בעונות הדי.וי.די הבאות של "חשיפה לצפון" – שהוא מוכן נפשית לשוב הביתה ולהצטרף לזרם התודעה הניו-יורקי, יוצא פליישמן להתבודד ולהתערות בקרב האינדיאנים של שדות הקרח הנצחיים.
טלוויזיה קומית-דרמטית ניכרת באומץ שהיא מגלה בטיפול באורחות חיים אותנטיות. מדינות הצפון האמריקאיות, כמו אלסקה, הן קרקע גידול פוריה לאנטישמיות סמויה. זו אינה אנטישמיות מהזן שמכעיס את טומי לפיד. זו אנטישמיות שמקורה בבורות ובאי הכרת ה"אחר". אמריקאים צפוניים נתקלים ביהודים לעתים כה רחוקות ונדירות (יהודים אינם מגיבים טוב לאקלים ארקטי) שהאנטישמיות שלהם אינה מודעת לעצמה. זה לא שהם לא אוהבים אותנו בגלל אפינו המעוקלים, אפיית מצות עם דם ילדים נוצרים ושליטה אבסולוטית בכלכלת העולם. הם כמעט ולא נתקלו בנו. מכיוון שאנו כה זרים להם, אנחנו מפחידים אותם. הבנתי את זה כאשר ציינתי את סדר פסח בשנה שעברה במדינה צפונית דמוית אלסקה, כשאיתי בשולחן שני יהודים ושני גויים מקומיים שהוזמנו להצצה במנהגי החג שלנו. קשה היה להתעלם מהאימה שניבטה מפניהם כאשר הסברנו להם שאנו טובלים את הזרת בכוס היין לזכר הדם והמכות שהכנסנו למצרים.
לכן אני בוחר לגלות סלחנות והבנה לאנטישמיות הלא סמויה השזורה ב"חשיפה לצפון".כאשר מיניפילד אומר לפליישמן You People, כלומר 'אתם היהודים', ומסתבך בדעות קדומות אך לא מרושעות; כמו גם הפרק שבו שוקל וינקור המסוקס להיפרד מעורלתו לטובת אשת חיקו שאינה אוהבת את "צווארון הגולף" של הפין שלו; נוקטת הסדרה המשובחת הזאת באומץ לב כאשר היא מנקרת בטריטוריות אמריקאיות עדינות ורגישות ועושה כך בהבנה גדולה וביד מרפרפת ולא פוצעת.
ההומופביה של מיניפילד, המסרב למכור בית לזוג הומואים המבקשים להקים בו פונדק, אחרי שהעדפתם המינית מתגלה לו, כמו גם חמתו הגואה כאשר מזכירים את העדפותיהם הלסביות של האמהות המייסדות של סיסלי, לא היו עוברות בימינו ללא דיונים סוערים. למה? משום שחיינו נסעו למקומות כה מסוכנים ומכוערים, ששדולות ומיעוטים אינם יכולים להרשות לעצמם שלא להגיב על אזכורים העלולים להתפרש כעידוד התנכלות והתנכרות שסופם ריסוס כתובות נאצה על קברי יהודים וצלב-קרס על שרוולו של נצר לבית המלוכה הבריטי.
זה לא עזר ש"חשיפה לצפון" זכתה בשבעה פרסי "אמי". העובדה המרה היא שהסדרה לא האריכה ימים. למי שנפשו יוצאת, כמוני, בימי עלטה תרבותית טלוויזיונית טרום-מכרזית, שבה אבות מייסדים ומאורות תרבותיים כאורי שנער מ"קשת" מרימים בגאון את "נס השידור הציבורי בישראל", לטלוויזיה אינטליגנטית, שנונה, אנושית ושאינה בזה לאיי.קיו המפוקפק של צופיה, שיזדרז לחנות או לספריית הדי.וי.די הקרובה ויתכבד בשתי העונות הראשונות של "חשיפה לצפון".
"חשיפה לצפון", העונה הראשונה והשניה, 15 פרקים, די.וי.די | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
