תרבות NRG - הודא ברכאת, "אבן הצחוק"

ראשי > תרבות > פרקים נבחרים

הודא ברכאת, "אבן הצחוק"

מבט ראשון לסיפורה של הסופרת הלבנונית הנודעת, על משבר זהויות בביירות של מלחמת האזרחים

דפדף בתרבות

הודא ברכאת
24/1/2005 16:44

עכשיו פוסעים שניהם באוויר הקר. נַאגִ'י משיג כל הזמן את חָ'לִיל בצעד אחד קטן, מניח לו להתענג בהיחבא על מראה כתפיו וגבו מאחור. נַאגִ'י מפסיק את דיבורו, כאילו חזר ממנו, אחרי נסיעה קצרה, למקומו הטבעי. הוא זוקף את צווארון הז'קט ותוחב את ידיו בכיסי המכנסיים, ומאיץ את צעדיו שאינם נשמעים על האספלט הרטוב. בצעד בטוח הוא מתקדם ברחוב הצר, ולא שם לב שהעוברים ושבים התמעטו. הוא שקוע במחשבה על עניינים חשובים. מעת לעת הוא נושא את ראשו ומתבונן בשמים, כאילו יש בכיפה הסגולה משהו שמאשר או מפריך את הרעיון שמעסיק אותו.

חיוך רחב מאיר פתאום את פניו והוא מניח את ידו על כתפו של חָ'לִיל, שעכשיו כבר לא מתנהל מאחוריו. חָ'לִיל מפנה אליו את פניו בציפייה, אבל נַאגִ'י לא מדבר. המחשבות האלה - או שהן נגדי או שאני מתנגד להן, אין ספק, ולכן הוא מחייך ככה ומנסה לרַצות אותי מבלי דעת. מוטב כך... שישמור את המחשבות שלו לעצמו... מה שמעציב הוא, שלדעתו אינני מסוגל כלל לקחת חלק במחשבות האלה... כמו ברוב מחשבותיו, שלפעמים הוא מנסה לשתף אותי בהן, אבל מתייגע פתאום באמצע הדרך, מחייך ומנסה לרַצות אותי.

"הם

יחזרו. עוד תראה", אומר נַאגִ'י פתאום.

חָ'לִיל רואה את ריטה. הוא לא רואה אותה ממש. לא את כולה. הוא רואה את שפתיה הנעות בלי הרף, למרות שמעולם לא דיבר איתה. כלומר, היא לא דיברה אתו מעולם. חָ'לִיל חושב שבעצם אף פעם לא ראה אותה מדברת עם מישהו. הוא היה רואה אותה רק ברחוב, או כשנכנסה לבניין בשובה הביתה. פעם ראה אותה במרפסת שלה, בקומה הרביעית, משליכה לאחותה הקטנה משהו עטוף בשקית ניילון וממהרת לחזור פנימה, אולי מפני שהיתה עדיין בכתונת-לילה. נַאגִ'י היה מחליף איתה דברים מדי פעם, אבל מעולם לא דיבר איתה ממש.

כשריטה היתה עוברת על פניו, או כשנפגשו שניהם בכניסה לבניין, נַאגִ'י היה מחוויר קצת, וחָ'לִיל היה תוהה מדוע אינו אוזר אומץ לחזר אחריה. מה חסר לו? חָ'לִיל היה בטוח שריטה מאוהבת בנַאגִ'י. כשנפגשו, היה חָ'לִיל רומז לו לעברה, נַאגִ'י היה מחייך ומתעלם, וחָ'לִיל רק היה משתכנע עוד יותר. אבל רק כשעזבו את הבית, והיא עלתה והתיישבה לצד אמה במכונית שנסעה לפני משאית הרהיטים, ניכרה איזו עצבנות במילות הבוז של נַאגִ'י, "הם משוגעים. ממש משוגעים. מה קורה לאנשים?".


	"איש מן היוצאים לא חזר"


	אביה אדם דתי ושמרן, איש חולה, עיקש כמו שור, שבזמן האחרון כבר טרף ממש את העיתונים. היה יושב בבית בפיג'מה ובשיער פרוע, נרדם על הרדיו, לא מפסיק לצעוק. את הזיותיו החולניות טיפח באהבה, כמו היו חיות נדירות... "הם יחזרו"... איש מן היוצאים לא חזר. עציצי הפרחים היו נובלים ומתייבשים על המרפסת, ובכל פעם שבעלת-הבית קפצה לגיחה חטופה היתה משליכה אותם לאשפה, וברדתה עם שקיות וצרורות אחרונים היתה נפרדת מן השכנות, מבקשת מהן בחופזה שישגיחו על הבית. השכנים היו נעצבים, כולם הביעו את צערם ואיחלו שִיבה מהירה, והשכנה הנפרדת כמעט שלא הניחה להם לסיים את ההבטחות ואת הפתגמים העממיים בשבחי המתינוּת, ובעוד היא מנשקת את הילדים ומקללת את הניתוק ואת התנאים ואת הימים, מיהרה וירדה עם חפציה במדרגות. השכנים היו נאנחים ארוכות ונועלים את הדלתות לאט, או שנשאו ראשם לשמים, חוששים שיתפוס אותה גשם-פתאום במעבר, שאותו תצטרך לעשות ברגל, אל צדה המזרחי של הבירה. "איש מן היוצאים לא חזר", חשב חָ'לִיל לענות לנַאגִ'י שחזר וצחק בבוז, מניח שוב את ידו על כתפו של חָ'לִיל. אבל צער עמוק ירד עליו כשראה שוב את שפתיה של ריטה, נעות בלי הפוגה. הן נמוגו אחר-כך לגמרי בכיפת הרקיע שהלכה והשחירה, ועכשיו חזר גם נַאגִ'י לבחון אותה, טופח על כתפו של חָ'לִיל לזרז אותו לחזור. כלב לבן עובר לידם, רגלו האחת, זו השבורה, תלויה באוויר, והוא מהדס כאילו לא אכפת לו כלום. גבר עומד נבוך מול דלת הברזל השחורה של הבניין שלו, מחייך בעוברם, כמתנצל שהמפתח אבד לו. אישה מלאת גוף מוציאה שקית אשפה. היא משליכה אותה מרחוק, והשקית נקרעת מעל לערימה המפוזרת. בצעד איטי היא חוזרת על עקבותיה. שני צעירים במדי צבא, שרים וצוחקים, מתנהלים לעבר מועדון הפְלִיפֶּרים המואר למחצה בקצה הרחוב. חָ'לִיל סיבן את ידיו פעם נוספת, אחר-כך קירב אותן אל אפו, לבדוק אם עוד נותר משהו מריח המֶרֶק. הוא חזר אל הזגוגית שקיבע זה עתה, עלה על כיסא והתחיל לשפשף את השמשה המלוכלכת בעיתון ישן טבול במים ובספירט כחול. כפות ידיו התכסו בדיו השחורה שנזלה עליהן. הוא חזר לשטוף את ידיו בכיור, והאור חזר, חריף כתמיד, ובקע מבעד לחלון היחיד. בכל פעם שחלה הפוגה בין הקרבות נתקף חָ'לִיל צורך דוחק לסדר ולנקות. הצורך הזה גובר בו ותופח עד שהוא נהפך למין אובססיה. אחרי הקרבות חוזר חדרו של חָ'לִיל ולובש מראה נקי ורענן, כאילו זה עתה יצא ממנו הקבלן, כאילו היה חדר חדש - הרצפות מבהיקות, והכל נודף בשׂמים של סבון וחומרי ניקוי ותכשירי חיטוי. קו השמיכה המפוספסת שעל המיטה מקביל בדיוק לרצפה. על מדף הכיריים שומר העיתון על קיפוליו ועל לובן דפיו. ברק הכלים והכוסות הקטנות בפינה החבויה על שפת הכיור הנקי מעלה על הדעת איזו עקרת-בית או רווקה זקנה, בהירה מאוד, שגרה לה כאן בבית הקטן בשמחה ובאושר מאז ומעולם. אחרי כל קרב הופך חדרו של חָ'לִיל לנווה קטן, ואלמלא הנסיבות הקשות לא היה חסר בו מאום פרט לזר פרחי-בר צבעוני ונאה באחת הפינות.


"אבן הצחוק". צילום: עטיפת הספר


	"עכשיו ראוי כל דבר להיכנס למַחזור החיים"


	הקרב הסתיים. נַאגִ'י בא, ישב מעט, אבל הרגיש שחָ'לִיל עסוק, שדעתו נתונה לסידור הבית ואין לו מצב-רוח. הוא ראה שהכל בסדר, ועלה לביתו. לאמו אמר שחָ'לִיל מתוח ועצוב. חָ'לִיל בכלל לא היה מתוח. הוא חשב אומנם להגיש לאורח כוס תה, אבל העדיף לשמור על הסדר בחדר, למשוך עוד קצת את ההתענגות על ארגונו המופתי. וברור שלא היה עצוב, להיפך, בכל פעם שהקיפו עיניו את השטח הקטן, המבהיק, חש סיפוק והנאה, ואפילו שמחה. הוא ישב על מיטתו והתבונן בחלון מבעד לזגוגית החדשה, קולט את קולות טאטוא שברי הזכוכית העולים מכל עבריו של הרחוב השלו. שלווה שכמו באה משמים רחוקים, מיְקום אחר, השלווה הזאת היורדת על העיר לאחר הקרב, שלווה שכמוה כַּיראָה האילמת האוחזת בעיר לנוכח חיזיון נורא שעלה בראשה ורוקן אותו מכל דבר אחר. אפילו הכלבים נדהמים מן המעמד, בולעים את נביחותיהם וקופאים בתדהמה. רק קול שברי הזכוכית מפעם לפעם... ושיעול רחוק... חָ'לִיל חשב כמה משופרת איכותן של הזגוגיות החדשות. הן טובות יותר, שקופות יותר. הצריכה הגוברת אימנה את ידיהם של העושים במלאכה באופן שלא ידעו כמותו קודם. פעם היו משליכים את השמשות השבורות. עכשיו נעשו מומחים למִחזור, והם מצטערים בוודאי על כל מה שקודם נזרק לשווא. עכשיו ראוי כל דבר להיכנס למַחזור החיים הגדול ולהמשיך להתגלגל בו. עכשיו אפילו את תרמילי הקליעים הריקים הם קונים מן הנערים, שאף הם בתורם תופסים את מקומם הצר באותו מַחזור גדול. כששפשף חָ'לִיל את ידיו הקרות ראה פתאום דם. משיחות יבשות וכהות של דם, ואחרות, טריות עדיין, אדומות ודביקות, מכסות על חתך שותת בפנים אגודלו. חָ'לִיל נשכב על המיטה, מנסה בכל מאודו להסדיר את נשימותיו הפרועות. הוא הרחיק את ידו ואחר-כך תחב אותה תחת כיסוי המיטה. הוא רצה שמישהו ידפוק עכשיו בדלת. אחר-כך שקע במין תרדמה עמוקה. "אבן הצחוק", הודא ברכאת, תרגום מערבית: רחל חלבה, אנדלוס