 |
 |
|
|
|
|
| רון מיברג מנצל את סוף השבוע שמוקדש לאורי זוהר בערוץ הקולנוע הישראלי, כדי לנסות ולהציל את בני הדור הצעיר מהסגידה העיוורת לאיש הזה ולפועלו המפוקפק |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג
25/1/2005 17:35 |
|
|
|
|
|
|
|
אזהרה: בכתבה זו 1,909 מילים.
פעם בכמה שנים שבה ישראל, באמצעות פרנסי התרבות שלה (סימנטקים) וחשודיה הרגילים (הטלוויזיה), ומעלה קורבן אדם בבית המקדש ע"ש הרב אורי ("אני יפה?") זוהר. שעה שמדינות בנות תרבות המביטות אחורה ברטרוספקטיבות מצועפות עין, רואות תיקי עבודות מרשימים של וולס, פורד, אלטמן, היצ'קוק, טריפו, גודאר, פליני, דה-סיקה, ויסקונטי, קורסאווה ואחרים, נגזר על מפיץ התרבות הישראלי לפסוע חרישית בכספת סרטים ריקה בה מתגוררים דיירי הקבע שלה: כמה אפרים קישון, כמה אברהם הפנר ויותר מדי אורי זוהר. במחזוריות עונתית ידועה מראש יתייחד בסוף השבוע הקרוב ערוץ הסרטים הישראלי של YES עם סרטי אורי זוהר בעזרת הגברים בבית הכנסת ע"ש האו"רי הקדוש. הפסטיבלים התכופים הללו – הפולמוס הלוהט האחרון בכתבי הרב זוהר שהתקיים לפני כשלוש שנים עם שיווקו של מארז די.וי.די ובו "מציצים", "עיניים גדולות" ו"הצילו את המציל", הותיר מאחוריו שובל מדמם וגוויות מפוזרות בשטח – מעלים על נס את פועלו של מי שנחשב אצלנו (בסטיית תקן תרבותית טרגית) כגאון הקולנוע הבולט של קוממיותנו.
בדרך כלל מספק הפולמוס הזוהרי ב"טרילוגיה התל-אביבית" הזדמנות לסנוט ברנן שור, מליץ היושר הקבוע של זוהר ומנהלו המוצלח של בית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל בירושלים. אלא שלפני שבועיים, ממש במקרה, נקלע שור ל"לונדון וקירשנבאום", ותחת מטח שאלותיו הנוקבות של לונדון העירני, הצליח שור לראשונה לייצר את האבחנה בין זוהר הקולנוען, המוצלח מבחינתו, לזוהר החוזר בתשובה, המוצלח פחות. בשל חיבה אישית והערכה
עמוקה לשור, אני שמח שאין הוא מכותב מחויב המציאות של הדיון המחודש הזה וכי אין סיבה לגרור אותו למרחץ הדמים למרגלות פיגומי בית המקדש.
אם היה דבר מה יפה וראוי בזוהר החרדי, היתה זו שתיקתו וסירובו האנין והעיקש לקחת חלק בחיים הנהנתנים, התקשורתיים והדקדנטיים שהשאיר מאחוריו כאשר נמלט ממנת היתר של קיומו התל אביבי הרספוטיני אל סמטאות עיר הקודש. השתיקה ההיא, שגם אם לא הייתה חזקה כנדר של נזירים ונפרצה בעונות בחירות בשירות ש"ס, העידה בדממתה על המודעות הזוהרית לנזק התרבותי המצטבר של פועלו החילוני כבמאי, שחקן, בדרן וגיבור תרבות קלוקלת. מאז שהתמסר לטרילוגיה טלוויזיונית עליו מטעם בנו החוזר בשאלה, נפרץ גם מחסום השתיקה האתית ההיא וזוהר חזר לברבר באוזנינו גרסה עדכנית, שזורה בדברי תורה, של הבלי עברו.
דבר נוסף שפגם בקאנון של זוהר, היה "חומר טוב", ספרו האוטוביוגרפי של יהונתן גפן, ממשתפי ומנפגעי האורגיה הצריפית לחוף תל-אביב, ששפך באומץ לב ניכר דלי של שופכין על ראשו המתולתל ושטוף הזימה והסמים של אורי זוהר לפני שהלה נמלט לאוהלה של תורה. גפן הותיר בזוהר ובחבורת המזוהמים שלו סימני שיניים כה עמוקים, שחודשים ארוכים התבוסס הכרך הציוני הגדול במדמנת הזיכרונות ובהכחשתם מטעם כל מי שחשבו שהפין של אלטמן הקטן היה מה שחזה הרצל כאשר נשען על הגשר בבזל. עם שור און-דה-רקורד בהסתייגות מסוימת מכבוד רבו ועם ספרו של גפן מתויק בארכיונים, בספריות ובעיקר בתודעה, הדרך לדיון בפועלו הקולנועי ובאופיו המנובז של הרב זוהר, חופשיה מהסחות דעת מיותרות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אורי זוהר משפריץ ב"מציצים"
|
|
|
 |
|
 |
|
במקום בעיטת שפיץ לישבן, סגדנו לו
|
|
|
 |
|
|
|
בסוף השבוע החגיגי של זוהר בלוויין, מקופלת גם הטרילוגיה התל אביבית, שהיא – במקרה ומישהו מוכן שיבלבלו עבורו בין איכות לפסולת רדיואקטיבית מסרטנת – קצה הפירמידה היותר איכותית (רחמנא ליצלן) של הפורטפוליו הקולנועי של זוהר. מהרגע שבו נכרכו שלושת הסרטים הללו ("מצילים", "עיניים גדולות" ו"הצילו את המציל") לטרילוגיה אורבנית, שאני מעדיף לכנותה ה"טרילוגיה האלוקית", היה ברור שהכותרת המנופחת הזאת מכוונת את הצופה לטרילוגיה המנהטנית המופלאה של וודי אלן. אם אין די בכך שכל השוואה קולנועית בין השניים היא סוג של הפרעה נפשית קשה, למרות דמיון מסוים ומצער בהליכותיהם האישיות (לפני שהפך הוולגרי לרב) בכל הקשור לנשים בעריסה, מבקשים האידיאולוגים לכוון אותנו לרעיון שבבסיסו תיעדו השניים באהבה ובכשרון כמעט זהים, את עריהם האהובות. האחת מנהטן והשנייה חקייניתה עלובת הפנים תל אביב, ובעיקר חוף הים שלה ועזובת בתיה מוכי המלח והרוח ליד הים.
בעוד שאלן משורר שירי אהבה גדושי מראות אורבניים לעיר שבה נולד, גדל והוא ממעט לעזוב וגם מייפה בכל דרך אפשרית, משתלטת נוכחותו האישית המכוערת של זוהר עם השטיקים הוולגריים שלו, סגנון משחקו הסובייטי והמלודרמות הזולות שתפר בקונפקציה של שוק לוינסקי, על היעדר חיבה אותנטית לעירו החילונית. פיסת חוף, תריסול שבור, חדרי מדרגות סדוקים וסוכות מצילים אינם תל אביב; אפילו לא של זוהר וחבורת הערסים האשכנזים שהסתופפו בצלו.
ההבדל התהומי בין השניים הוא שוודי אלן, למרות אישיות מיזנטרופית, אינו מצליח שלא לאהוב את גיבוריו, נשיו ועירו. זוהר לעומתו, הוא שונא אדם מובהק. לפחות עד שבא הקדוש ברוך הוא וגאל אותנו מידיו. די במחשבה מעוררת החלחלה שאלן ביים את הפנינה הקולנועית "אנני הול" בשנה שבה ביים זוהר את הפארסה המגוחכת "הצילו את המציל", סרט בורקס מובהק שקמצוץ ניאוף זוהרי מושלך לתוכו לעיצוב הליבידו הגברי, כדי לצמרר את הגו.
בטבורה של התזה הזוהרית, כפי שהיא באה לידי ביטוי ב"מציצים" (72') הנחשב לבכיר סרטיו ולמוצלח ולמיתולוגי שבהם, מתקיים גבר ששנותיו נוקפות והוא מנסה להיאחז בהן באצבעות דביקות. יחסו לנשים מחפיר, כמקובל בסרטי זוהר, והוא אינו רואה בהן יותר מאשר ניקבה לשקע בה את התקע המיטלטל בסליפ ההדוק שלו ובמכנסיו הקצרים. על פי חוק וכל הגדרה עכשווית, מוסרית ומשפטית, היה נתפש זוהר כמטריד מיני סדרתי לכל דבר, ואולי גם לאנס קולנועי מטפורי. הוא פוקד זונות באופן קבוע ומחבב אותן יותר מאשר את הנשים הלא מקצועניות בחייו. כמו כל גנב אהבות, הוא זקוק לעדי ראיה לתעלוליו. צעירים ממנו הנושאים אליו עיניים מעריצות וגדולות, כאשר שמו, גוטה, נישא בפיהם כמנטרה קדושה או סיסמה הפותחת את דלתו של בורדלו קסום.
וויקאנד זוהר בלוויין, במסגרת ערוץ הסרטים הישראלי, הוא אירוע בלתי נמנע מבחינת כוח המשיכה הסקס אפילי שלו בתודעה הישראלית. זאת התודעה המבולבלת והתועה שהפכה את אורי זוהר לאייקון תרבותי, שאני מבקש להעמיד על דיוקה. העובדה שבמשך שנים רבות מדי נחשב זוהר לכוכב ענק, ליוצר הקולנועי הישראלי הבולט והנחשב ביותר ולמי שהפנט דורות של מעריצים עיוורים – מימי הלהקות הצבאיות, דרך הסטנד-אפ, הרדיו, הקולנוע והטלוויזיה – מעידה עלינו יותר משהיא מעידה עליו. במקום להעיף אותו מעלינו בבעיטת שפיץ מטווחת היטב לישבנו גלוי החריץ, סגדנו לוולגריות שלו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אורי זוהר ב"עיניים גדולות"
|
|
|
|
|
|
|
חוסר היכולת לשמור את הסלאמי במכנסיים
|
|
|
|
|
|
|
המיטב שהיה לזוהר להציע, חוץ מיכולתו להציג אותנו במצב הצבירה הדוחה ביותר שלנו, היתה תפישת עולמו הוולגרית שבה לוקחים בכוח, מתנהגים בגסות, מדברים עם הידיים ומלהטטים עם העיניים. ככספית שבורה ממד-חום ישן, מתרוצץ זוהר בסרטיו ללא יכולת לעצור לרגע, להאט, להוריד הילוך, לחשוב, לבוא חשבון, להתחרט ולהתנצל. הכל סביבו מגעיל, הרוס, מט לנפול, ארעי, נטול ממשות וחף מרגשות אמת. אפילו אריק איינשטיין – האלטר-אגו שלו בשניים מהסרטים – המתבצר במין צדקנות שקרית ועושה עצמו מתלבט האם להפליג לדרך אחרת, הרחק מהילתו הממאירה של זוהר, אינו מצליח לאזן את תחושת הקבס העולה למראה צפייה בסרטים הללו.
איינשטיין, כמו צבי שיסל, גילה אלמגור, אליה זוהר (אשת הרב), סימה אליהו, חיים טופול, מונה זילברשטיין ז"ל ואחרים, מתפקדים בעולמו של זוהר כתינוקות שנשבו. בשנים שחלפו מאז תקופת הזוהר שלהם, בשנות ה-70' הסהרוריות והמסוממות, למדנו יותר על מגבלות עולמו הרוחני של אריק איינשטיין. בפן הרכילותי-אישי, אנו מודעים היטב לטיב הקשר המשפחתי, דרך נשואי ילדיהם, בין השניים. אבל העובדות והקרבה אינן פוטרות את איינשטיין מחלקו קל הדעת והמשת"פי עם תעלוליו הנכלוליים של זוהר שהשפיעו על תפישת עולמו של דור שלם. אלמלא יצר החשיפה של גפן והאפקט השערורייתי של ספרו "חומר טוב", היו ממשיכים השניים לטבול בקדושתם הרטרואקטיבית. זה לא קרה. כל אחד לשיטתו, לא שרד את התמורות האיטיות, אך הניכרות, בתפישת העולם הישראלית את הנשיות, קשרי גברים-נשים, צריכת סמים ותיקוני אזימוט תרבותיים מתבקשים של מדינה בהתהוות. האתוס של אורי זוהר לא היה עומד היום בהשקפה המחמירה על הטרדה מינית, כפי שזאת מיוצגת על-ידי עו"ד שירה דונביץ', למשל.
למרות שזוהר הבמאי – גם בסרטיו הפחות קנוניים – אינו מסוגל להסיר את עיניו ועדשתו מזוהר השחקן, כמי שמאמין שהשמש זורחת מישבנו, איינשטיין הוא הקייס המעניין יותר. בעוד שאת זוהר ניתן לתייק ולקטלג אחרי עשר דקות, איינשטיין בידי זוהר הוא ישראלי מורכב יותר, למרות שגם הוא, בסופו של דיון, שוואנץ גדול. רבים מהפרטים הדוחים שצפו בשנים האחרונות בשולי הסכסוך המשפטי-כלכלי בין איינשטיין לאמרגנו לשעבר מיכאל תפוח, התקבעו כבר בסרטיו של זוהר. העיסוק הקטנוני ונמוך המצח בכסף. השטרות הדביקים המחליפים ידיים. זן הבארדיות המיוחד של איינשטיין, הבוחר להסתתר מהחיים מאחורי פרגוד של תמונות מצהיבות ומעדיף לדבר על ספורט (ב"עיניים גדולות" הוא שחקן כדורסל קפריזי), מבצבץ כבר כאן. אפילו סוג העפעוף הפובליציסטי של רעייתו סימה אליהו, המככבת אתו בשניים מהסרטים, עולה מהנרטיב. אליהו משחקת אישה צעירה שזוהר ואיינשטיין עוגבים עליה, המתמרנת בין שניהם ואחרים, כשמאחורי הצדקנות הישועית שלה מסתתרת אמת גדולה יותר על אישה המבקשת להגיע לאנשהו, מהר ולא חשוב על גבו של מי.
שחקנים גדולים אין כאן כלל, למרות שלזוהר ולאיינשטיין יש רגעי אמת מעטים בהם נדמה שמשהו אחר, אנושי ורגיש יותר, מפציע מתחת לשריון הקשקשים האטום שהם עוטים עליהם. זוהר שכלל את החנופה לאשתו הקולנועית לכדי אמנות. במידה רבה הוא חולה האהבה מחוף גורדון. ללא אהבה הוא ינבול. לכן הוא מחפש אותה בכל המקומות השגויים. האנסמבל הרגיל, שיסל, משה איש כסית, אביגדור צברי, גבי עמרני, פופיק ארנון ואחרים, הם בבואה כה עגומה לכיצד נראינו והתנהגנו באותם שנים, שהלב נשבר. עם הזיקפות המובילות אותם כמקל עיוורים. בקבוק הקוניאק התמידי. הוולגריות. החרמנות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אורי זוהר ב"חור בלבנה"
|
|
|
|
|
|
|
"מיברג, צא החוצה, באתי להרוג אותך!"
|
|
|
|
|
|
|
אחרי שאיינשטיין "חימם" לו את מונה זילברשטיין, מנסה זוהר לפדות את השטר. כשהיא מתנגדת, הוא מבטיח לה: "יבוא לך". ממש תמצית הישראליות. את אולי אינך רוצה אותי אבל תראי שיבוא לך. לא לפני האקט עצמו. במהלכו, או מקסימום, אחריו. עם יוסף שילוח ועמרני בתפקיד הגבינה המלוחה והבורקס ב"הצילו את המציל", אפילו לשיטת מעריציו אין הסרט הגרוע הזה חלק מהגדולה המיוחסת לזוהר. למרות שלא ברור כיצד נקלעה גילה אלמגור לאסון הקולנועי הזה, המוטיב הדומיננטי בסרט הוא עדיין חוסר יכולתו של זוהר – הפעם תוך כדי הכאה כמו-כנה על חטא – לשמור את הסלאמי במכנסיו.
היומרה רוויית הפאתוס – באמצעות וויקאנד זוהר – למצוא בסרטיו בכלל וב"מציצים" בפרט, את האיכות שיוחסה להם על ידי מוקירי זכרו ועזבונו האמנותי של זוהר, עולה בתוהו. מעצמת קולנוע כישראל זקוקה לסרט פולחן, אבל "מציצים" הוא נפיחה וולגרית, בוטה ומייצגת את עצמה בלבד. השנים לו הוסיפו לו פאטינת איכות וצפיות חוזרות ונשנות, כמו אלה הנכפות עלינו, אינן מגלות בסרט המוגבל הזה איכויות חדשות. אם כבר מחפשים בכוח סרט שיהווה הוכחה למשהו הקרוב לסקרנות מוגבלת בזוהר, ניתן למצוא אותה דווקא ב"עיניים גדולות". את הסקרנות הזאת מספקת אליה, אשתו בחיים ובסרט של זוהר, לא שחקנית בעליל אבל אישה רבת הבעה המצליחה – אולי בשל כפל תפקידיה – להעביר לצופה מעט מהעלבון שחשה מי שנשואה לזוהר בקולנוע.
צפייה בסרטיו של זוהר, כולל "התרנגול" (שבו מגלם חיים טופול את זוהר), "התרוממות" וסטיות תקן אחרות המזומנות לנו ב-YES, משמשת כהסבר רב עוצמה והיגד לחזרתו בתשובה של זוהר. כמי שישב אולי לילה אחד וצפה בתוכנה של משאית הזבל ששפך על ראשי צופיו הנרגשים וחסידיו השוטים, לא מן הנמנע שזוהר הבין – חושים טובים תמיד היו לו – שמחילה והצלה הוא ימצא רק בחיקה של השגחה עליונה. רק שם, באוהלה של תורה, שבו מקבלים אנשים מבלי לפשפש בעברם ובכליהם, יכול היה זוהר למצוא חיים חדשים אחרי שורה כה ארוכה של ביזיונות. אינך צריך להיות יהונתן גפן, ולא היית צריך להיות שם בזמן אמת – על חוף הים מול חורי ההצצה במלתחות הנשים ובצריף של אביגדור – כדי להבין שגפן סיפר אמת. אורי זוהר סיפר אותה לפניו.
מכיוון שאין זו הפעם הראשונה שאני נוטל את נפשי בכפי ונכנס גלוי עיניים לפולמוס האלים והכוחני בדבר מורשתו הקולנועית של אורי זוהר, וכפוף לעולם חסר הגבולות של הטוקבק האינטרנטי, אני מודע לקללות שישזרו בסופה של כתבה זו. חלק מהדברים אמרתי כבר בפולמוסים קודמים, כולל ב"תרבות מעריב" ההיסטורי, וגם אז נאלצו העורכים להפקיע שטחי נייר מוגזמים לתגובות קוראים נרגשים שהוחרדו מרבצם. גם אז האמנתי שחובתי האזרחית והמקצועית היא להנחיל לקלגסים המאכלסים את העיתונות החדשה, את עיקריה של ביקורת תרבות. מותר למחברה של ביקורת לחלוק על דברי קודמו, אבל מיותר ואף דוחה, לקלל אותו.
זו חובה קדושה בעיני להציל את בני הדור הצעיר מהסגידה העיוורת לאורי זוהר ולמראית העין הסקסית, הזרוקה והצעירה-לכאורה של פועלו הקולנועי. זוהר הוא מייצג מובהק של דור הביניים של הבוהמה הישראלית, וככזה הוא נחות יותר ומרתק פחות מדן בן-אמוץ. שלא כמוהו – אולי בשל אחיזתו בחיים – הוא לא נשכח. יש מי שגורסים כי תגובותיהם האלימות של הקוראים הן ההוכחה שהכותב עשה את עבודתו נאמנה וכי עליו לנצור את אישו ולהניח לשיירת הפודלים הצעירים לחלוף ולהתחלף במאמץ פתטי למלא את שורותיהם הדלילות ולרסס אש אוטומטית שטוחת מסלול. אולי משום שבסתר לבי אני עדיין מאמין בכוחה של המילה הכתובה ובחשיבותו של פולמוס תרבותי ענייני, לא אהיה מופתע, למרות שלא איעתר בהכרח לצאת לרחוב כאשר מישהו יעמוד בו ויצרח בגרון ניחר: "מיברג, צא החוצה, באתי להרוג אותך!".
|
|
|
|
|
|
|  | | אורי זוהר העכשווי. צילום: יוסי אלוני | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
