 |
 |
|
|
| אנשים טובים, אנא מכם, פיתחו את ליבכם, יצפאן ביקש |
|
|
|
| יואש פלדש צפה ב"ילדי הזהב 2005" והוא קובע שמדובר במופע קבצנות מהזן הכי ערוץ שתיימי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"ילדי הזהב 2005", 20:40, ערוץ 2
4.5 מיליון שקל פחות או יותר. זה הסכום שנאסף אתמול במשדר המיוחד של ארגון וראייטי. זה לא נשמע הרבה, וזה גם לא הרבה יחסית ל-14 מיליון שגרף מבצע השידורים "יומטוב" של קשת, או למיליונים שנאספו לא מזמן ב"שירותרום". בחישוב קר אין מנוס מלהסיק שהמראה שלהם בכיסאות גלגלים אולי שובר את הלב, אבל כנראה ש"ילדי הזהב של וראייטי" מביאים פחות רייטינג מאשר חיילינו בגדה המערבית.
בשנים
האחרונות מופעי קיבוץ הנדבות התרבו מאוד, ונהפכו לחלק מהתפריט הקבוע של צופי ערוץ 2. הם ממש נהפכו לז'אנר בפני עצמו. לא משנה למי מתרימים כסף – חיילים, נכים או חולי סרטן – למופע הצדקה הטלוויזיוניים יש כמה חוקים ברורים. גם "ילדי הזהב 2005", למרות התוצאות הכספיות המאכזבות, לא סטתה מהשילוב המנצח: קורבנות, זוהר וכסף. כל מרכיבי הנוסחה היו בה.
קורבנות. יש הרבה אנשים שזקוקים לנדבות, אבל כדי לקבל מופע צדקה טלוויזיוני לא מספיק להיות חסר ישע. הצופים צריכים להשתכנע שהאומללות היא טעות, מחדל של הגורל. אתמול, למשל, קשה היה לעמוד בפני הילדים הקטנים שסיפרו בעצב שאין למשפחתם מספיק כסף כדי לרכוש כיסא גלגלים או הליכון. אחרי הכל, לא מדובר בנרקומנים או בזקנים שלא חסכו לפנסיה. זאת לא אשמתם שהם נולדו נכים, או שהוריהם עניים.
הילדים הנכים הוצגו כקורבנות של כוח עלום. זה לא תפקידו של אף אחד לסדר להם כיסאות גלגלים. זאת חובתם המוסרית של הצופים. אפילו השר שמעון פרס, שעלה לנאום בתחילת השידור, הודה ש"על הממשלה אי אפשר לסמוך כי היא כל הזמן מקצצת, אבל על העם אפשר לסמוך".
זוהר. משדר "ילדי הזהב" נפתח אתמול עם יאיר לפיד, שעמד מתחת ללב ענקי מזהב, לבוש בחולצה שהדגישה את חמוקיו. אחריו צצו על הבמה שירז טל, רפי גינת, אלי יצפאן, חיים רביבו, שורטי, דודו טופז, שירה G ומיקי גבריאלוב, בקי גריפין, אבי גרייניק ועוד רבים אחרים. הם לא היו שם במקרה: כדי למקסם את הרווחים ממשדר צדקה חייבים לגייס ערימה של סלבריטאים.
התפקיד המרכזי, הברור מאליו, של האמנים הוא לספק בידור בתמורה לתרומות של הצופים. אבל יש להם תפקיד חשוב יותר: הם פשוט צריכים לעמוד ליד הקורבנות, לחבק אותם כפי שנינט חיבקה אתמול איזו ילדה בת מזל. כשזה קורה, אף אחד לא יכול להתעלם מהפער המצמית בין בני האלים של החברה שלנו לבין מקולליה. את הפער הזה, כך נדמה, רק הרבה כסף יכול למחוק.
כסף. ההתעדכנות החוזרת ונשנית בכמות הכסף שנאספה מספקת את הקתרזיס במשדרי הצדקה. ככל שהסכום עולה כך נוסק רף הריגוש – הכסף שזורם אל האולפן יוצר מצד אחד תחושת הקלה, כאילו הוא מתקן את העוול שנגרם לקורבנות, ומצד שני נדמה שאף סכום אינו מספיק כדי לעשות זאת (מה שנכון).
אבל הסכום שנאסף אתמול ב"ילדי וראייטי" הוא זעום לעומת הכספים שהתגלגלו ויתגלגלו מאחורי הקלעים. הרבה אנשים ירוויחו מהתוכנית, ורובם אינם ילדים נכים. אשד של פרסומות הציף את המשדר – לא רק בהפסקות המיועדות לכך, אלא גם בזמן המופע עצמו, על פני מחצית מן המרקע. ברור מדוע המפרסמים להוטים כל כך להשתתף בתוכנית: הם אמנם רוכשים זמן פרסום כרגיל, אבל בתמורה מקבלים תדמית חיובית כמצילי ילדים נכים. ויש גם כאלה שזכו לפרסומות במחירי רצפה: בנק הפועלים, למשל, תרם רק 25 אלף שקלים ובתמורה קיבל איזכור אוהד במהלך השידור.
אינני מכיר את הנתונים, אבל אפשר לשער שרוב הכסף שנאסף אתמול הגיע מגופים כלכליים גדולים ורק מיעוטו מאנשים פרטיים. במצב הזה, נדמה שהתרומה העיקרית של הצופים לילדים הנכים היא לא פתיחת הארנק, אלא עצם הצפייה במופע הקבצנות שהזכיינית רשת הפיקה למענם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
הראל מויאל שר עם ילדי וראייטי
|
|
|
 |
|
 |
|
"כל לילה עם אסף הראל", 22:35, ערוץ 10
|
|
|
 |
|
|
|
בחודשים האחרונים אסף הראל הספיק להיפטר מכל מחלות הילדות שאיפיינו אותו כמנחה של תוכנית לילה. הוא נינוח יותר, פחות מתוח ועצבני, מקשיב למרואיינים שלו. אין ספק שחל בו שיפור אדיר. אלא שכעת כבר אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא פשוט בן אדם שחצן ובלתי נסבל.
אני שונא שהוא צוחק ועוצם את עיניו כמו חולד עיוור, שונא את השטיק של תנועות הקראטה במונולוג הפתיחה, שונא שהוא מסביר בדיחות לצופים, שונא את זה שהוא לא מוציא מהמרואיינים שום דבר מעניין. לא משהו שסדנת ויפאסאנה ממושכת אינה יכולה לתקן.
|
|
|
|
|
|
|  | | אסף הראל. צילום: שרון בק, רייטינג | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | יואש פלדש, בן 27, הוא עיתונאי. ספרו הראשון, "היואש האחרון", ראה אור בשנת 2002 בהוצאת כנרת | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
