 |
/images/archive/gallery/248/403.jpg אבי קושניר.
צילומים: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| בהצגה החדשה שלו, "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", אבי קושניר מלהטט בלוליינות בין דמויות שונות. בחיים הוא דווקא די יציב, לא מסתיר סודות אפלים ולא מפתח נוירוזות |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
שרית פוקס
28/1/2005 9:14 |
|
|
|
|
|
|
|
לחיי הדובשן של קושניר נעלמו. הוא דיקק את עצמו. מהשורה השנייה רואים פציעה יבשה פה ושם. קושניר חובט את עצמו ברצפה, מרחף על מדרגות, מתופף בעוז תוך קפצוצים, על גבול הסכנה. הוא ידוע כמהמר גופני על הבמה. ואת כל זה הוא עושה לרגל ההצגה החדשה בכיכובו הכפול, "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בהבימה.
זה בעניין הגוף. בנושא הנפש, נדמה שה"שריטה" של קושניר היא בריאות נפשית עודפת. נטול שביב נוירוזה וודי-אלנית או יצריות שטנית אורי-זוהרית. אף לא פירור מהחרדתיות הקומית של בראבא או הדיכאוניות הליצנית של מושונוב. דיוויד בואי, לא קומיקאי, עבר מסמים קשים למיץ תפוזים שנקטפו הרגע מעץ. האם יש לבריאותיות של קושניר שכבה היסטורית פחות בריאה? רסיס אפלולי? חלקיק אובדני? יש שטוענים כי טראומה היא תנאי הכרחי להולדת אמן (לצד אלה ששוללים את הטענה). במקרה של קושניר, הטראומה הבטוחה היא כישלונו של המראיין לחשוף דרמה.
הוא היה נער כוורן בכפר הירוק, רצה להיות חקלאי, אדמת עמק יזרעאל מלהיבה אותו ("היום חקלאים בארץ מגדלים שרימפס"), אבל בגיל 15 בערך חייבו את הקבוצה שלו, כמו את כולם, לתרום לכלל ולהופיע ערב אחד בחודש.
קושניר חיבר משהו עם חברים, עלה לבמה, גל צחוק לא צפוי התנפל עליו, וכמו אדם שמצא את הרכיב האחרון בפאזל של חייו, ככה הוא אוהב לספר, ידע שהגיע הביתה. אבא שלו, שאול, שהיה נהג דן ולקח את הבן שלו לסיבובים גאים, הוא בדרן טבעי. סבתא שלו שרה יפה. אבל קושניר
אהב ספורט וחקלאות, לא תיאטרון או קולנוע.
הוא הלך לנח"ל, לא חשב אפילו להיבחן ללהקה צבאית, אבל הורידו לו פרופיל והוא הגיע לתזמורת חיל האוויר כבדרן וכזמר. המשיך בהצגת ילדים, חברים (דניאל לפין וגיא מרוז) הזעיקו אותו להגיע תוך רבע שעה למלא מקום של מישהו שחלה בהצגת הקאלט של מיקי גורביץ', "כולם היו בניי חוץ מנעמי", והוא הגיע, הבין שכדאי לו ללמוד משחק, אבל ההצלחה גרפה אותו הלאה.
"זה שלא למדתי", הוא מבהיר, "זה לא דגל שאני מרים, להיפך". מיכה לוינסון, שביים את מופע ה"ההופה הולה" של "הבטלנים" (קושניר ונתן דטנר) שנסעו לאירוויזיון, טוען שלקושניר יש נשמה של רוקיסט. ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" הוא משייט בלא-מוזיקת-רוק המופלאה של סשה ארגוב (בעיבוד גאוני של יוני רכטר) בטבעיות. הקלילות הנונשלנטית שלו על הבמה מושגת באימונים עד קצה הכוח. הוא הגיע שעות לפני תחילת החזרות להבימה, ויצא אחרי כולם. 850
ערבים של הצגת היחיד "להציל את איש המערות" שבהם תפעל קהל צוחק שרצה אותו עוד ועוד, הכשירו את קושניר להתמודדות עם מיתוס המחזמר הישראלי של גרונמן-אלתרמן-ארגוב. אירוע שמזדמר לנו במוח, בקולות של אילי גורליצקי ויונה עטרי, מאז שנות השישים, גם אם לא חלמנו עוד להיוולד.
למה אוהבים בארץ את קושניר? מהמון סיבות, אחת מהן היא מראה של נהג משאית פגיע, חף מהרהורים מסובכים. משולל פוטנציאל לפרוזק. אם הוא נפגע, נותנים לו נשיקה כמו לילד, וזה עובר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
קושניר
|
|
|
 |
|
 |
|
"במה זה מקצוע"
|
|
|
 |
|
|
|
- העבודה שלך על הבמה, השליטה הגופנית, כמעט קרקסית. זה מפחיד, זה מתיש, זה מסוכן?
"זה נכון. אני מאוד פיזי בעבודה, תמיד הייתי. לקחת את הדברים לקצה - זה אני. אבל אני יודע מה אני עושה. תראי, במה זה מקצוע וכדאי מאוד שתדע את המקצוע, אחרת תיפצע לא רק ברגל, גם בנפש".
- סליחה, אתה?
"לא, לא אשפוז, התבאסות אני מתכוון".
- לדוגמה?
"יש קטעים ב'איש המערות' של החלטה ללכת מהמקום של הצחוק למקום של רגש. אתה עוצר את הבידור, את הצחוק של הקהל, ואתה עלול לאבד אותם. זו הסתכנות".
- זה גם סוג של לוליינות.
"כן. ב'שלמה המלך', את בטח מתכוונת לזה שאני נופל מעשר מדרגות, ומקבל פה ושם מכות בכתף ובברך. זה כואב, אבל זה שטויות בעיניי. ריקוד הפטישים בהצגה, זה סיבולת לב-ריאה מטורפת, זה לא משהו שכל שחקן ניגש אליו, ואני לא רוצה להגיד שחקן בגילי. ובשנייה שזה נגמר אני מתחיל דיאלוג, ואני לא יכול להתנשף. זה רמות כושר שאני לא יודע אם שחקן צריך אותם".
- מאיפה יש לך?
"אני עושה ספורט, משתדל לרכוב על אופניים 18 קילומטר ביום, משחק כדורסל. וריקוד הפטישים זה ללכת לקצה, תאמיני לי. זה כוח מתפרץ כמו שקוראים לזה בספורט".
- ואיך אתה מחליף בגדים משלמה המלך לשלמי הסנדלר במהירות גדולה ממהירות המבט האנושי הפשוט?
"זאת באמת לוליינות. היה צוות טלוויזיה שצילם בחזרות, ואחד מהם אמר לי: 'צילמתי את הדבר הזה שאתה עושה מאחורי הפרגוד, ולא הבנתי מה ראיתי'. כי אני נכנס מאחורי הפרגוד כשלמי, מתפשט כי המלך מצווה עליי, הוא הרי רוצה ללבוש את הבגדים שלי, אני יוצא עירום לבמה, חוזר, מתלבש שוב, ותוך כדי מדבר בשני קולות: של המלך, ושל הסנדלר.
"שחקנית אחת בהצגה שאלה אותי: 'תגיד, הדיאלוג של המלך והסנדלר מאחורי הפרגוד כשאתה מחליף בגדים, זה מוקלט או חי?'. שאלתי אותה: 'את הרי בהצגה, את לא יודעת שזה לא מוקלט?'. הם לא מאמינים. זה באמת סוג של ג'אגלינג".
- בהצגה "אורח בא", שביים מיכה לוינסון, התקפלת לתוך בור קטן שבתוכו היה מאוורר, לא?
"כמו נער גומי. כן, עובדים על זה. זו משמעת וזה מוסר עבודה. אני לא עוזב דבר עד שהוא לא יושב עליי כמו חלק ממני. כמו היד של הכדורסלן, הכדור והסל".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אבי קושניר
|
|
|
|
|
|
|
"זה מופרעות איך שמתייחסים למבוגרים"
|
|
|
|
|
|
|
- איך הגעת מהנח"ל לתזמורת חיל האוויר?
"ירד לי פרופיל. לא משהו הרואי".
- ובכל זאת? פיסת סבל או אכזבה, אולי?
"סתם, סתם".
- הסברת פעם למראיין שאתה מרואיין לא מעניין, בין השאר כי לא היכו אותך בילדותך ו"לא זיינת כבשים". אין לך משהו בשבילי בכל זאת?
"תביני, הפרופורציות כל כך מובנות בי. הילדים, הבית. להבדיל עיקר מטפל. להבין שעבודה זה ערוץ מסוים, זה לא החיים. זה שהצלחת בהצגה הזאת אומר רק שהצלחת הפעם. לפני ואחרי זה סיפור אחר. יכולה להיות לי הצגה בערב, בשבע וחצי אני צריך להיות בתיאטרון, ובשבע אני מקלח את הבת שלי כאילו אין הצגה עוד מעט, באמת-באמת כאילו שאין. וזה לא שאני לא מתרגש לפני פרמיירה. וכשאני גומר לקלח אני יוצא החוצה ולא מסתכל אחורה".
- אתה באמת נטול נוירוזות?
"נטול. בשביל מה? אמרתי לך שאני אדם לא מעניין לראיון".
- אולי אפלולית נסתרת? קינקיות קלה?
"לפעמים לא מאמינים לי שאני אדם ששומר על איזון. הבאתי את עצמי למקום הזה. ואם אתה מגיע למקום הזה, אתה יכול לעשות את הדברים רגוע יותר, ואז הם תמיד ייצאו טוב יותר".
- ומה עם האגו? אחרי 850 ערבים שבהם הקהל רצה אותך ורק אותך, התאהבת בעצמך?
"אם זה היה קורה לי בגיל 22, זה היה יכול להעיף אותי. אתה יכול להאמין שאתה מוסוליני. בגילי, עם המון שעות פעילות, אני מסתכל על זה אחרת. זה אושר גדול שלוקח אותי ליותר רצינות, ליותר מוסר עבודה".
- אתה לא פוחד להיסגר בתוך תבנית קומיקאי, בדרן, ויום אחד, כשתרצה לשחק את "המלך ליר", כבר לא יאמינו לך. יחכו לבדיחה. כמו שקרה, אולי, לטוביה צפיר?
"אין לי בדל מחשבה כזאת, אבל עכשיו, תני לי ארבעה ימים, אולי יבוא לי הפחד".
- יש תפקיד דרמתי שאתה חושק בו? אמרת פעם הגיבן מנוטרדם.
"אין מחזה כזה כמובן, אבל הדמות בספר כל כך מלאה, כל כך עמוסה ברגשות וכל כך סותרת את עצמה, הפנים לעומת החוץ, כן, נראה לי מעניין להתמודד עם דמות כזאת. אבל פעם, זה עוד מוקדם, אני עוד לא מוכן".
- אתה מעורב פוליטית?
"בדרכי, מאוד. תשמעי, יש לי שלושה ילדים, שני בנים ובת".
- אתה מתכוון למחשבה על השירות הצבאי בתוך מצב פוליטי נתון?
"למה תמיד כשמדברים על מצב פוליטי מגיעים לצבא, שטחים ומחסומים? ומה עם החינוך? ומה עם הבריאות? ומה עם התרבות? סליחה, יש עוד 500 דברים לפני כן. היחס לזקנים, למשל.
"יש לי אמא ואבא מבוגרים. מה זה? זה מופרעות איך שמתייחסים למבוגרים ששילמו ביטוח לאומי כל החיים. מה נותנים להם, מה זה? עושים מהם צחוק? בחברות שאנחנו קוראים להן פרימיטיביות אדם מבוגר הוא חצי אלוהים. הוא הרי בנה בשבילנו. זו מחלת נפש בעיניי איך שמתייחסים אליהם, בגלל שהם לא כוח פוליטי.
"סליחה, תחזירו לפחות מה שהם השקיעו, בלי הרווחים. הביטוח הלאומי הוא מוסד עשיר. אז על מחסומים נלך? על פלשתינים? אני לא מאמין שאין כסף. יש. אין כסף לחינוך? תשיג. לא יודע מאיפה. אלה הדברים שבוערים בי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קושניר. צילום: אלי דסה
|
|
|
|
|
|
|
"אני ואחרים לא חייבים לאף אחד שום דבר"
|
|
|
|
|
|
|
- הפערים הכלכליים בארץ גם מכעיסים אותך?
"תראי, אני לא מאשים אדם שהוא עשיר, אבל אני לא מסכים שיאשימו אדם שהוא עני. כל הצעקות האלה, 'לכו לעבוד'. אולי בתל אביב אתה יכול להגיד 'לך, תשיג פרנסה'. אבל בכל מיני מקומות בארץ כנראה אי אפשר".
- והתרבות?
"מה שקיצצו מהתרבות זה סכום שאם הוא היה הולך לאיבוד מתקציב המדינה, לא היו מחפשים אותו אפילו. זה כל כך קטן שהיו אומרים: 'עזוב, לא כדאי לחפש'. את יודעת שמדינה שאחוז מהתל"ג שלה לא הולך לתרבות, לא יכולה להצטרף לשוק המשותף?
"אפילו לפי השיטה הקפיטליסטית, תרבות במדינה מייצרת עבודה להמון אנשים. מהצגה אחת מתפרנסים השחקנים, הפקידים, הסדרנים, הגרפיקאים, בתי הקפה מסביב, נהגי המוניות. את יודעת כמה אדוות יש לאבן הזאת?".
- עלית פעם על בריקדה למען רעיון פוליטי?
"אני מודה שמקוממת אותי ההתנפלות הזאת על אמנים: אתה צריך, אתה חייב להגיב. אתם האמנים חייבים. לעשות, למשל, מחזה פוליטי או לא, זו לא מחויבות. ואם כן, אז למי? ואחר כך יגידו: 'למה מי אתה חושב שאתה, שאתה אומר את דעתך?'.
"אני ואחרים לא חייבים לאף אחד שום דבר. מי שרוצה, אהלן וסהלן. אני כן מאמין שצריך להיות מעורב חברתית. אימצנו למשל את עמותת על"ם ובסוף כל הצגה של 'להציל את איש המערות' התרמנו את הקהל. ראיתי בזה שליחות. לזה אני מחויב. אני מחויב להיות אדם טוב".
- התייחסתם להפקה הזאת גם קצת כאל מחזה חברתי.
"כן. זה מחזה על החברה הגבוהה והחברה האחרת. על חסרי הדאגות ומלאי הדאגות. ועל חוסר הידע של אנשים בחברה הגבוהה מה באמת קורה מחוץ לתל אביב. זו אגדה חביבה על חילופי תפקידים, לא מרצון אגב, בין מלך לסנדלר. ושלמי הפשוט, השתוי, הוא שרדן אמיתי.
"תוך דקות הוא מסתדר במקום החדש שלו בארמון. שלמה שהולך לאנשי השוק, לא יכול להשיג לעצמו פרוסת לחם. אבוד לחלוטין. כל החוכמה של שלמה לא שווה לירה כשהוא צריך לשרוד. שלמה שיורד לעם מגלה שלא ידע עליהם כלום, שלא נתנו לו לדעת".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קושניר
|
|
|
|
|
|
|
"אני שם לעצמי גבולות"
|
|
|
|
|
|
|
- איזה קומיקאי אתה מעריץ או מזדהה איתו?
"שייקה אופיר, בראבא, מושונוב, ג'ון בלושי. רבי אמנים".
- מה היה בבלושי?
"סוג של Nerve, דפיקות הלב האלה".
- ושחקני קולנוע?
"הרווי קייטל. שחקן ענק. בגלל הסוד, שאתה תמיד רוצה לדעת מהו ואף פעם לא תדע. מה שיש גם בג'ק ניקולסון".
- בך יש סוד?
"אני לא יודע".
- זיכרון ילדות?
"אנסה להיות הכי אמיתי איתך. אין. אובייקטיבית, אין פצע ילדות".
- בריאות נפשית זדונית ממש.
"אני עובד על עצמי. שם לעצמי גבולות. אמרתי לך כבר".
- הנחית את התוכנית "רצים לדירה". מה אתה חושב על ריאליטי טי.וי?
"אני לא מת על זה. זה לא מגרה לי את החושים. זה אפילו משעמם אותי. זאת גלדיאטוריזציה של הטלוויזיה".
- לחיות את החיים מול המצלמה, להתבדר בלי צורך בכם, הקומיקאים.
"זו שאיפה מעוותת לפרסום. היא לא שווה לירה. אף אחד לא יראה לי מה הוא מרוויח ממנו. פרסום לשם פרסום לא מקדם. בתוכנית שהנחיתי לפחות היתה דירה".
- ודפנה מ"השגריר" קיבלה שער בעיתון נשים.
"אז מה יקרה? תהילה? איזו תהילה? אני רוצה להבין איך משכנעים אותם להיכנס לתוכניות האלה. העולם הולך לסוג הרדידות הזאת כנראה". | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
