תרבות NRG - ג'ין מ. אואל, "מושבות האבן"

ראשי > תרבות > פרקים נבחרים

דריל האנה ב''שבט דב המערות''.
צילום: ארכיון

ג'ין מ. אואל, "מושבות האבן"

בואו להתחרמן בנוסטלגיה על עיילה ושבט דוב המערות, בספר האחרון בסדרה הרותחת

דפדף בתרבות

ג'ין מ. אואל
1/2/2005 9:28

אנשים התקבצו על מדף סלע הגיר והסתכלו בהם מטה בחשדנות. איש לא עשה מחווה של קבלת פנים, והיו שהחזיקו רמחים בעמדת היכון, אם לא בתנועה של איום ממשי. הבחורה כמעט הרגישה את הפחד המתוח שלהם. היא התבוננה מלמטה, מקצה השביל, בעת שעוד אנשים התקהלו יחד על הסלע, לטשו את עיניהם מטה, רבים הרבה יותר מכפי שחשבה שיהיו. היא כבר ראתה בעבר את חוסר הרצון הזה לקבל את פניהם אצל אנשים אחרים שפגשו במסעם. זה לא רק הם, היא אמרה בלבה, כך זה תמיד בהתחלה, אבל היא חשה אי-נוחות.

האיש הגבוה קפץ מגבו של הסוס הצעיר. הוא לא היה לא מסויג ולא נבוך, אבל הוא היסס לרגע והחזיק באפסר של הסוס. הוא סובב את ראשו וראה שהיא נשארת מאחור. "עַיילה, את מוכנה להחזיק את החבל של רָץ? הוא נראה מתוח," הוא אמר, ואז נשא את עיניו אל מדף הסלע. "נדמה לי שגם הם מתוחים."

היא הנהנה, הרימה את רגלה, החליקה מגבה של הסוסה ולקחה את החבל. נוסף על המתח שחש בשל המפגש עם אנשים זרים, היה הסוס החוּם הצעיר עדיין נסער בשל נוכחותה של אמו. היא לא היתה עוד מיוחמת, אבל ריחות שנשארו מהמפגש שהיה לה עם סוס העדר עדיין דבקו בה. עיילה החזיקה קרוב אליה את החבל של הסוס החום, אבל נתנה לסוסה החומה-צהבהבה חבל ארוך, ועמדה ביניהם. היא שקלה לקרב לוִוינִי את ראשה; הסוסה שלה הספיקה להתרגל לקבוצות גדולות של אנשים ולא היתה בדרך כלל מתוחה, אבל גם היא נראתה עכשיו לא שקטה. קיבוץ כזה של אנשים היה מכניס כל אחד למתח.

כשהופיע זאב, הזאב שלה, שמעה עיילה קולות של אי-שקט ובהלה ממדף הסלע שלפני המערה - אם היה אפשר לקרוא לכך מערה. היא מעולם לא ראתה מערה כזאת. זאב נצמד אל צד רגלה ונע מעט לפניה, בהתגוננות חשדנית; היא הרגישה את הרטט של נהימתו, שכמעט לא נשמעה. ליד זרים הוא היה עכשיו דרוך הרבה יותר

משהיה כשהם החלו את המסע הארוך, שנה קודם לכן, אבל אז הוא היה רק מעט יותר מגור, ואחרי כמה התנסויות מסוכנות שהיו להם הוא נטה לגונן עליה יותר.

בעת שהאיש עלה על המדרון שהוליך אל האנשים החוששים הוא לא גילה שום פחד, אבל האישה שמחה להזדמנות להמתין מאחור ולצפות בהם לפני שתיאלץ להכירם. היא ציפתה לרגע הזה - חרדה מפניו - במשך יותר משנה, וידעה שרשמים ראשונים הם חשובים... אצל שני הצדדים.

אף שהאחרים נשארו במקומותיהם, יצאה צעירה אחת מביניהם ורצה לקראתו. יוֹנדַלָאר זיהה מיד את אחותו הצעירה, אף שהנערה החמודה פרחה והיתה לצעירה יפהפייה במהלך חמש שנות היעדרו.

"יונדלאר! ידעתי שזה אתה!" היא אמרה והטילה את עצמה עליו. "חזרת סוף סוף הביתה!".

הוא חיבק אותה חיבוק גדול, אחר כך הרים אותה וסובב אותה סביב עצמו בהתלהבות. "פוֹלָארָה, אני כל כך שמח לראות אותך!" לאחר שהוריד אותה, התבונן בה ממרחק מה. "כל כך גדלת. היית רק ילדה כשעזבתי, ועכשיו את אישה יפהפייה... בדיוק כמו שתמיד חשבתי שתהיי," הוא אמר עם מעט יותר מנצנוץ של אח בעיניו.

היא חייכה אליו, הסתכלה בעיניו הכחולות, השוקקות חיים להדהים, וחשה את כוח המשיכה שבהן. היא הרגישה את הסומק מציף אותה, לא מהמחמאה שחלק לה, אף שכך חשבו אלה שעמדו בקרבת מקום, אלא מפרץ המשיכה שידעה אל האיש - אח או לא אח - שהיא לא ראתה שנים רבות כל כך. היא שמעה סיפורים על אחיה הגדול יפה התואר עם העיניים היוצאות דופן, שיכול להקסים כל אישה, אבל היא זכרה אותו כחבֵר-למשחק גבוה ואוהב, שהסכים לשחק אתה כל משחק ולעסוק בכל פעילות שהיא רצתה. זאת היתה הפעם הראשונה בחייה כאישה צעירה שהיא נחשפה להשפעה המלאה של הכריזמה הלא-מודעת שהיתה לו. יונדלאר הבחין בתגובתה וחייך בחמימות למבוכתה המתוקה.


	"תונולאן מתייר עכשיו בעולם הבא, פולארה"


	היא הסיטה את מבטה למטה, אל קצה השביל שליד הנחל. "מי האישה הזאת, יוֹנדֶה?" היא שאלה. "ומאיפה באו החיות? חיות בורחות מבני אדם, למה החיות האלה לא בורחות ממנה? היא זֶלאנדוֹנית? היא קראה להן?" אחר כך היא הזעיפה את פניה. "איפה תוֹנוֹלאן?" פיה נפער לנשימה עמוקה למראה הכאב שכיווץ את גבותיו של יונדלאר. "תונולאן מתייר עכשיו בעולם הבא, פולארה," הוא אמר. "ואני לא הייתי כאן בלעדי האישה הזאת." "אוי, יונדה! מה קרה?". "זה סיפור ארוך, וזה לא הזמן לספר אותו," הוא אמר, אבל הוא היה חייב לחייך לשם הזה שהיא קראה לו. זה היה שם החיבה הפרטי שהיא בחרה בשבילו. "לא שמעתי את השם הזה מיום שעזבתי. עכשיו אני יודע שאני בבית. מה שלום כולם, פולארה? אמא בסדר? וילַמָאר?". "שניהם בסדר. אמא הבהילה אותנו לפני כמה שנים. אבל זלאנדוני הפעילה את הקסם המיוחד שלה, והיא נראית עכשיו בסדר. בוא תראה בעצמך," היא אמרה, לקחה את ידו והתחילה להוליך אותו בשארית הדרך במעלה השביל. יונדלאר סובב את ראשו ונופף לעיילה, בניסיון למסור לה שהוא יחזור מיד. הוא לא רצה להשאיר אותה לבד עם החיות, אבל הוא היה חייב לראות את אמו, לראות במו עיניו שהיא בסדר. ה"בהלה" הזאת שהיא הבהילה אותם הטרידה אותו, והוא ידע שעליו לדבר עם אנשים על החיות. שניהם הבינו במשך הזמן כמה מוזר ומפחיד זה בעיני רוב האנשים לראות חיות שאינן בורחות מהם. אנשים הכירו חיות. כל האנשים שהם פגשו במסעם צדו אותן, ורובם כיבדו והעריכו אותן או את רוחותיהן בצורה זו או אחרת. בני אדם התבוננו בעיון על חיות מאז הם עמדו על דעתם. אנשים הכירו את הסביבות שהחיות מעדיפות ואת המזונות שהן אוהבות, את דפוסי הנדידה שלהן ואת תנועותיהן העונתיות, את תקופות הלידה ואת זמני הייחום. אך איש לא ניסה מעולם לגעת נגיעה ידידותית בבעל חיים חי ונושם. איש מעולם לא ניסה לקשור חבל סביב צווארה של חיה כלשהי ולהוליך אותה כרצונו. איש מעולם לא ניסה לאלף חיה, ואף לא העלה על דעתו שאפשר בכלל לעשות דבר כזה. האנשים האלה שמחו עד מאוד לראות שאר-בשר שלהם חוזר ממסע ארוך - בייחוד אחד שמעטים ציפו לראות שוב - אך החיות המאולפות היו תופעה כל כך לא מוכרת, שתגובתם הראשונה היתה פחד. זה נראה להם דבר כל כך מוזר, כל כך קשה להסבר, כל כך מעבר לניסיון ולדמיון שלהם, שהם החליטו שזה לא יכול להיות טבעי, שזה חייב להיות בלתי-טבעי, על-טבעי. הדבר היחיד שמנע רבים מהם מלברוח ולהסתתר, או לנסות להרוג את החיות המפחידות, היה העובדה שיונדלאר, שהם הכירו היטב, הגיע יחד אתן, והוא גם פסע בשביל שעלה מנהר העצים יחד עם אחותו, שנראתה בסדר גמור באור השמש הזוהר. פולארה גילתה מידה של אומץ לב כשרצה כך לקראתו, חשבו האנשים בלבם, אבל היא צעירה ויש בה תעוזת נעורים. והיא כל כך שמחה לראות את אחיה, שתמיד היה חביב עליה במיוחד, שהיא פשוט לא יכלה לחכות. יונדלאר לעולם לא יפגע בה לרעה, וניכר שהוא לא פחד מהחיות. עיילה התבוננה ממקומה בתחילת השביל בעת שאנשים הקיפו אותו, קיבלו את פניו בחיוכים, בחיבוקים, בנשיקות, בטפיחות על השכם, בלחיצות שתי הידיים ובמילים רבות. היא הבחינה באישה שמנה מאוד, באיש עם שיער חום שיונדלאר חיבק ובאישה קשישה שהוא בירך בחום ואחר כך חיבק בזרועו. כנראה אמו, היא חשבה, ותהתה מה תחשוב עליה האישה הזאת. האנשים האלה הם בני משפחתו, שארי בשרו, ידידיו, אנשים שהוא גדל אתם. היא זרה בשבילם, זרה טורדת מנוחה, שהביאה חיות ומי יודע אילו עוד רעיונות מזעזעים ומנהגים נוכריים מאיימים. האם הם יקבלו אותה? ומה אם לא? היא לא תוכל לחזור, בני עמה חיים במזרח, במרחק של יותר משנה של מסע. יונדלאר הבטיח שהוא יעזוב יחד אתה אם היא תרצה - או תאולץ - ללכת, אבל זה היה לפני שהוא ראה את כולם, לפני שקיבלו אותו בחמימות כזאת. איך הוא ירגיש עכשיו? היא הרגישה שמשהו נוגח בה מאחור, והושיטה את ידה ללטף את צווארה הגס של ויני, בהכרת תודה על שידידתה הזכירה לה שהיא לא לבדה. כשהיא חיה בעמק, לאחר שעזבה את השבט, היתה הסוסה במשך זמן רב בת לווייתה היחידה. היא לא הבחינה ברפיון החבל של ויני בעת שהסוסה התקרבה אליה, אבל נתנה לרץ חבל ארוך מעט יותר. הסוסה וצאצאה מצאו ידידוּת ונחמה זה אצל זה, אבל כשהסוסה נכנסה לעונתה, הפריע הדבר לדפוס המקובל ביניהם.


	"היא נראתה זוהרת ביופייה המהמם"


	עוד אנשים - איך יכולים להיות הרבה כל כך? - הסתכלו לעברה, ויונדלאר דיבר בארשת של רצינות עם האיש חוּם השיער, ואחר כך נופף אליה בידו וחייך. כשהחל שוב לרדת בשביל, הלכו אחריו הצעירה, האיש חום השיער ועוד כמה אחרים. עיילה נשמה עמוק וחיכתה. כשהם התקרבו, התחזקה נהימתו של זאב. היא הושיטה את ידה למטה, כדי להחזיק אותו קרוב אליה. "זה בסדר, זאב. הם רק קרובים של יונדלאר," היא אמרה. מגעה המרגיע היה בשבילו סימן להפסיק לנהום ולא להיראות מאיים כל כך. את הסימן הזה היא התקשתה ללמד אותו, אבל הוא היה שווה את המאמץ, בייחוד עכשיו, היא חשבה. היא הצרה על שלא הכירה נגיעה שתרגיע אותה עצמה. האנשים שירדו עם יונדלאר נעצרו במרחק מה ממנה וניסו לא לגלות את הפחד שחשו וגם לא ללטוש עיניים בחיות, שלטשו בהם עיניים בגלוי ונשארו כל אחת במקומה, גם כאשר הזרים התקרבו אליהן. יונדלאר נכנס למרווח הזה שנוצר. "אני חושב שכדאי שנתחיל בהיכרויות הרשמיות, יוֹהַרָאן," הוא אמר והסתכל באיש חום השיער. בעת שעיילה הטילה את שני האפסרים בהכנה לטקס של היכרות נאותה, שנדרש לו מגע של שתי ידיים, נסוגו הסוסים לאחור, אבל הזאב נשאר במקומו. היא הבחינה בנצנוץ של פחד בעיניו של האיש, אף שהיתה מסופקת אם האיש הזה פוחד מדברים רבים, והעיפה מבט ביונדלאר בתהייה אם היתה לו סיבה לרצות בקיומן המיידי של ההיכרויות הרשמיות. היא התבוננה היטב באיש הלא-מוכר ונזכרה פתאום בבְּרוּן, מנהיג השבט שהיא גדלה אצלו. ברון שהיה רב עוצמה, גאה, נבון ומוכשר, לא פחד מדבר - חוץ מעולם הרוחות. "עיילה, זה יוהראן, מנהיג המערה התשיעית של הזֶלאנדונים, בנה של מַרתוֹנָה, המנהיגה לשעבר של המערה התשיעית, שנולד למדורה של יוֹקוֹנַאן, המנהיג לשעבר של המערה התשיעית," אמר הבלונדיני גבה הקומה ברצינות, ואחר כך חייך, "שלא להזכיר את העובדה שהוא אח ליונדלאר, הנוסע בארצות רחוקות". אחר כך היו כמה חיוכים חטופים. ההערה שהוסיף הקלה במעט את המתח. בטקס היכרות רשמית יכול אדם, על פי הנוהג, למסור את רשימת השמות של כל קרוביו וקשריו ולהבהיר את מעמדם - על כינוייהם, תואריהם והישגיהם, ואת כל קרוביהם וטיב הקשר ביניהם, יחד עם תואריהם והישגיהם שלהם - והיו שנהגו כך. אבל בדרך כלל, חוץ מאשר בנסיבות הטקסיות ביותר, הוזכרו רק הקרובים הראשונים במעלה. ואולם לא היה זה בלתי-שכיח שאנשים צעירים, בייחוד אחים, יוסיפו הערות מבודחות לדקלום הארוך והמייגע לעתים של שמות הקרובים, ויונדלאר הזכיר לו שנים עברו, עוד לפני שנשא בעול האחריות של מנהיג. "יוהראן, זאת עיילה מבני המאמוּטים, בת מחנה האריה, בת מדורת הממותה, שנבחרה על ידי רוחו של ארי המערות ומוגנת על ידי דוב המערות". האיש חום השיער עבר את המרחק שבינו לבין הבחורה והושיט את שתי ידיו, עם הכפות כלפי למעלה, במחווה המובנת של קבלת פנים נאה וידידות נדיבה. הוא לא זיהה אף לא אחד מקשרי משפחתה, ולא היה בטוח לגמרי אילו מהם הם החשובים ביותר. "בשמה של דוֹנִי, אמא אדמה הגדולה, אני מקבל את פנייך בברכה, עיילה מבני המאמוטים, בת למדורת הממותה," הוא אמר. עיילה לקחה את שתי ידיו. "בשמה של מוּט, אם-כול הגדולה, אני מברכת אותך, יוהראן, מנהיג המערה התשיעית של הזלאנדונים," אמרה היא וחייכה, "ואחיו של הנוסע, יונדלאר". יוהראן הבחין, בהתחלה, שהיא מדברת היטב בשפתו, אבל במבטא יוצא דופן, ואחר כך שם לב למלבושיה ולהופעתה החיצונית הנוכרית, אבל כשחייכה, הוא החזיר לה חיוך. גם משום שהיא הוכיחה שהיא הבינה את ההערה של יונדלאר, ובכך הבהירה ליוהראן שאחיו חשוב לה, אבל בעיקר משום שהוא לא הצליח לעמוד בפני חיוכה. עיילה היתה בחורה מצודדת על פי אמות מידה של כל אחד: היא היתה גבוהה, עם גוף מוצק ובנוי היטב, שיער בלונדיני כהה ארוך, שנטה להיות גלי, עיניים תכולות-אפורות צלולות ותווים נאים, אם כי שונים במקצת מאלה של נשות הזלאנדונים. אבל כשהיא חייכה, זה היה כאילו השמש שלחה קרן מיוחדת שהאירה בה כל תו מבפנים. היא נראתה זוהרת ביופייה המהמם. יוהראן עצר את נשימתו. יונדלאר תמיד אמר שחיוכה יוצא דופן, והוא חייך כשראה שאחיו אינו חסין בפניו.


	"וכשחשפה את צווארה, הוא ליקק אותו"


	אחר כך הבחין יוהראן שהסוס מקפץ בעצבנות בכיוונו של יונדלאר, והוא סקר בעיניו את הזאב. "יונדלאר אומר לי שאנחנו צריכים להכין... איזשהו... מקום בשביל החיות האלה... קרוב, אני מניח." לא קרוב מדי, הוא חשב בלבו. "הסוסים צריכים רק שדה עם עשב, ליד מים, אבל עלינו לומר לאנשים שלא כדאי שהם ינסו להתקרב אליהם בהתחלה, אלא אם כן יונדלאר או אני נמצאים אתם. ויני ורץ אינם שקטים ליד אנשים, עד שהם מתרגלים אליהם," אמרה עיילה. "אני לא חושב שזאת תהיה בעיה," אמר יוהראן, ובתוך כך הבחין בתנועות הזנב של ויני וסקר אותה. "הם יכולים להישאר כאן, אם העמק הקטן הזה מתאים". "זה יהיה בסדר גמור," אמר יונדלאר. "למרות שאולי נעביר אותם הלאה במעלה הנהר, קצת רחוק יותר מכאן". "זאב רגיל לישון לידי," המשיכה עיילה. היא הבחינה בהבעת ההזדעפות של יוהראן. "הוא פיתח נטייה לגונן עלי, ועלול להקים מהומה אם לא יוּתר לו לישון לידי". היא ראתה את הדמיון שלו ליונדלאר, בייחוד במצח שהתקמט אצלו מדאגה, ורצתה לחייך. אבל יוהראן היה מודאג מאוד. אין זה זמן לחיוכים, גם אם הבעת פניו עוררה בה תחושה של היכרות חמימה. גם יונדלאר ראה את קימוט הדאגה שעלה על מצחו של אחיו. "אני חושב שזה יהיה הזמן המתאים להציג את יוהראן לפני זאב," הוא אמר. עיניו של יוהראן נפערו בכמעט-בהלה, אבל עוד לפני שהספיק להתנגד היא לקחה את ידו והתכופפה לצד אוכל-הבשר. היא חיבקה את צווארו הגדול של הזאב כדי להרגיע את הנהמה שהוא התחיל להשמיע - אפילו היא יכלה להריח את הפחד של האיש; היא היתה בטוחה שזאב מריח אותה. "תן לו להריח קודם את ידך," היא אמרה. "זאת ההיכרות הרשמית של זאב." הזאב למד מניסיון קודם, כי בתוך להקת בני האדם חשוב לעיילה שהוא יקבל את האנשים שהיא מציגה לפניו בדרך הזאת. הוא לא אהב את הריח של פחד, אבל רחרח את האיש כדי להתוודע אליו. "מיששת פעם פרווה של זאב חי, יוהראן?" היא שאלה ונשאה אליו את עיניה. "אם תשים לב, היא קצת גסה," היא אמרה, והוליכה את ידו כדי לחוש את צוואר הפרווה הסבוך למדי של החיה. "הוא עדיין משיר שערות וסובל מגירוי בעור, והוא אוהב שמגרדים לו מאחורי האוזניים," היא המשיכה והראתה לו איך לעשות זאת. יוהראן מישש את הפרווה, אבל שם לב דווקא לחמימוּת שבה, ונזכר פתאום שזאב חי הוא ממשש! ולזאב לא מפריע שנוגעים בו. עיילה שמה לב שידו אינה נוקשה, ושהוא באמת מנסה לעסות את המקום שהיא הצביעה עליו. "תן לו להריח לך שוב את היד". כשיוהראן קירב את ידו אל חוטמו של הזאב, הוא פער שוב את עיניו בהפתעה. "הזאב הזה ליקק אותי!" הוא אמר, בלי לדעת אם זה רק הכנה לקראת משהו טוב יותר - או גרוע יותר. ואז הוא ראה את זאב מלקק את פניה של עיילה, והיא נראתה מרוצה מזה מאוד. "כן, היית טוב, זאב," היא אמרה, וחייכה בעת שליטפה אותו ופרעה את רעמתו. אחר כך היא קמה וטפחה על שתי כתפיה. הזאב זינק למעלה והניח את כפותיו על המקומות שהיא הצביעה עליהם, וכשחשפה את צווארה, הוא ליקק אותו ואחר כך לקח את סנטרה ואת לסתה בפיו בנהמה רועמת, אבל בעדינות רבה. יונדלאר ראה את פיותיהם הנפערים מתדהמה של יוהראן ושל האחרים, ונוכח כמה מפחיד ודאי נראה גילוי החיבה הזאבי, המוכר לו כל כך, לאנשים שאינם מבינים. אחיו הסתכל בו, בהבעה של פחד ותדהמה כאחד. "מה הוא עושה לה?".


"מושבות האבן". צילום: עטיפת הספר


	"ראיתי אותו קורע את צווארה של אישה"


	"אתה בטוח שזה בסדר?" שאלה פולארה כמעט בו בזמן. היא לא יכלה עוד להחריש. גם האחרים התנועעו בעצבנות מהוססת. יונדלאר חייך. "כן, עיילה בסדר. הוא אוהב אותה, הוא לעולם לא יפגע בה לרעה. כך מגלים הזאבים חיבה. גם לי נדרש זמן מה להתרגל לכך, ואני מכיר את זאב בדיוק אותו זמן שעיילה מכירה אותו, מאז היה גור רך". "זה לא גור! זה זאב גדול! זה הזאב הכי גדול שראיתי מימי!" אמר יוהראן. "הוא יכול לקרוע לה את הצוואר מהכתפיים!". "נכון. הוא יכול לקרוע לה את הצוואר. ראיתי אותו קורע את צווארה של אישה... אישה שניסתה להרוג את עיילה," אמר יונדלאר. "זאב מגן עליה". הזלאנדונים שהתבוננו במתרחש נשמו יחד לרווחה כשהיא הורידה את זאב שוב ארצה והוא נעמד שוב לידה, פיו פתוח ולשונו תלויה בצד וחושפת את שיניו. לזאב היה המבט הזה שיונדלאר חשב אותו לחיוך הזאב שלו, כאילו הוא היה שבע רצון מעצמו. "הוא עושה את זה כל הזמן?" שאלה פולארה. "ל... כל אחד?". "לא," אמר יונדלאר. "רק לעיילה ולפעמים גם לי, אם הוא במצב רוח טוב במיוחד, ורק אם אנחנו מרשים זאת. הוא מתנהג יפה ולא יעשה רע לאיש... אלא אם כן ירחף איום כלשהו על עיילה". "ומה בקשר לילדים?" שאלה פולארה. "זאבים נוטים לעתים קרובות לרדוף את החלשים והצעירים". כשהוזכרו הילדים נראו מבטי דאגה על פניהם של האנשים שעמדו בקרבת מקום. "זאב אוהב ילדים," נחפזה עיילה להסביר, "הוא נוטה לגונן עליהם, בייחוד על הרכים מאוד והחלשים. הוא גדל עם ילדי מחנה האריה". "במדורת האריה היה ילד חלש מאוד וחולני," סיפר יונדלאר. "היית צריכה לראות אותם משחקים יחד. זאב תמיד נזהר לידו". "זאת חיה יוצאת דופן מאוד," אמר מישהו. "קשה להאמין שזאב יכול להתנהג בצורה כל כך... לא זאבית". "אתה צודק, סוֹלַבָּאן," אמר יונדלאר. "הוא באמת מתנהג בצורה שנראית לאנשים לגמרי לא זאבית, אבל אם היינו זאבים לא היינו חושבים כך. הוא גדל בין בני אדם, ועיילה אומרת שהוא רואה באנשים את הלהקה שלו. הוא מתייחס לאנשים כאילו הם זאבים". "הוא צד?" רצה לדעת האיש שיונדלאר קרא לו סולבאן. "כן," אמרה עיילה. "לפעמים הוא צד לבד, לעצמו, ולפעמים הוא עוזר לנו לצוד". "איך הוא יודע מה הוא אמור לצוד ומה לא?" שאלה פולארה. "כמו הסוסים האלה". עיילה חייכה. "גם הסוסים הם חלק מהלהקה שלו. בטח שמת לב שהם לא פוחדים ממנו. והוא אף פעם לא צד אנשים. חוץ מזה הוא יכול לצוד איזה חיות שהוא רוצה, אלא אם כן אני אומרת לו לא לעשות את זה". "ואם את אומרת לא, הוא מציית?" שאל איש אחר. "כן, רוּשֶמָאר," אישר יונדלאר. האיש נענע את ראשו בפליאה. היה קשה להאמין שלמישהו יכולה להיות שליטה כזאת על חיית ציד חזקה. "טוב, יוהראן," אמר יונדלאר. "אתה חושב שעכשיו בטוח מספיק להעלות את עיילה ואת זאב?". האיש חשב לרגע ואחר כך הנהן. "אבל אם יהיו בעיות כלשהן...". "לא יהיו שום בעיות, יוהראן," קבע יונדלאר ואחר כך פנה אל עיילה. "אמא שלי הזמינה אותנו לגור אצלה. פולארה עדיין גרה אתה, אבל יש לה חדר משלה, וגם למרתונה ולווילַמָאר. הוא עכשיו בשליחות מסחר. היא הציעה לנו את מקום המגורים המרכזי שלה. ברור שנוכל להתאכסן אצל הזלאנדונים במדורת המבקרים, אם את מעדיפה".


	"אני מברכת אותך, עיילה מבני המאמוטים"


	"אשמח לגור אצל אמך, יונדלאר," אמרה עיילה. "טוב מאוד! אמא גם הציעה שנחכה עם טקסי ההיכרויות הרשמיים-יותר עד אחרי שנתמקם. הרי אותי לא צריך להציג, ואין טעם לחזור על הכול לפני כל אחד כשאנחנו יכולים לעשות הכול בבת אחת." "אנחנו כבר מתכננים לקיים הערב משתה של קבלת פנים," אמרה פולארה. "ואולי עוד אחד, בקרוב, לכל המערות הסמוכות". "אני מעריכה את ההתחשבות של אמך, יונדלאר. יהיה קל יותר להכיר את כולם בבת אחת, אבל תוכל להציג אותי לפני הצעירה הזאת," אמרה עיילה. פולארה חייכה. "בוודאי, התכוונתי לעשות את זה," אמר יונדלאר. "עיילה, זאת אחותי, פולארה, ברוכתה של דוני, מהמערה התשיעית של הזלאנדונים, בתה של מרתונה, המנהיגה לשעבר של המערה התשיעית; נולדה למדורה של וילמאר, נוסע ורב-סוחר; אחות ליוהראן, מנהיג המערה התשיעית; אחות ליונדלאר..." "היא יודעת עליך, יונדלאר, וכבר שמעתי את השמות ואת הקשרים שלה," אמרה פולארה, שאיבדה את סבלנותה לגינוני הרשמיות, ואז הושיטה את שתי ידיה לעברה של עיילה. "בשמה של דוני, אמא אדמה הגדולה, אני מברכת אותך בבואך, עיילה מבני המאמוטים, ידידה של סוסים וזאבים". האנשים שעמדו על טֶרָסת האבן שטופת השמש נסוגו במהירות לאחור כשהאישה והזאב התחילו לעלות בשביל עם יונדלאר והחבורה שהתלוותה אליהם. אחד או שניים התקרבו מעט, ואילו אחרים מתחו את צוואריהם לראות. כשהגיעו למדף הסלע, ראתה עיילה בפעם הראשונה את חלל המגורים של המערה התשיעית של הזלאנדונים. המראה הפתיע אותה. אף שידעה שהמילה "מערה" בשם הבית של יונדלאר אינה מציינת מקום, אלא קבוצת אנשים שחיו שם, מה שהיא ראתה לא היה מערה, לא מה שהיא חשבה למערה. מערה היתה בעיניה חלל חשוך או כמה חללים בתוך פני סלע או צוק או מתחת לקרקע עם פתח החוצה. חלל המגורים של האנשים האלה היה השטח שמתחת לבליטת אבן ענקית שבלטה מצוק גיר, מחסה שנתן הגנה מפני גשם ושלג, אבל היה פתוח לאור יום. הצוקים הגבוהים שבאזור היו לפנים הקרקעית של ים קדמון. השריונים הגיריים של הסרטנים שחיו בים הצטברו על הקרקעית ולבסוף הפכו לסידן פחמתי - גיר. במהלכן של תקופות מסוימות, מסיבות שונות, יצרו חלק משריוני הסרטנים שכבות של גיר שהיו קשות מהאחרות. כאשר האדמה זזה וחשפה את קרקעית הים, שהיתה בסופו של דבר לצוקים, חתכה פעולת השחיקה של הרוח והמים באבן הרכה-יחסית, חצבה בה חללים עמוקים והותירה ביניהם מדפים של אבן קשיחה יותר. אף שהצוקים היו גם מנוקבים במערות - מה שהיה שכיח באבן גיר - הבליטות המיוחדות האלה דמויות המדף יצרו למעשה מחסים של אבן, שהיו מצוינים לשימוש כאתרי מגורים ואמנם שימשו ככאלה במשך אלפים רבים של שנים. יונדלאר הוליך את עיילה אל האישה הקשישה שהיא ראתה מתחילת השביל. האישה היתה גבוהה ונראתה מלאה הדרת כבוד בעת שעמדה והמתינה להם בסבלנות. שערה, אפור יותר מאשר חום בהיר, היה משוך לאחור מפניה בצמה אחת ארוכה, שהיתה מגולגלת לפקעת על עורפה. עיניה הצלולות, האומדות, היו אפורות אף הן. כשהם הגיעו אליה, פתח יונדלאר בהיכרות הרשמית. "עיילה, זוהי מרתונה, המנהיגה לשעבר של המערה התשיעית של הזלאנדונים, בתה של יֶמארָה; נולדה למדורתו של ראבַּנָאר; בת זוגו של וילַמאר, רב-סוחר של המערה התשיעית; אמו של יוהראן, מנהיג המערה התשיעית; אמה של פולארה, ברוכתה של דוני; אמו של..." הוא התחיל להגיד "תונולאן", היסס ואחר כך המשיך, "יונדלאר, נוסע שחזר." אחר כך הוא פנה אל אמו. "מרתונה, זוהי עיילה בת מחנה האריה של המאמוטים, בת מדורת הממותה, נבחרה על ידי רוחו של ארי המערות, מוגנת על ידי רוחו של דוב המערות". מרתונה הושיטה את שתי ידיה. "בשמה של דוני, אמא אדמה הגדולה, ברוכה הבאה, עיילה מבני המאמוטים". "בשמה של מוט, אם-כול הגדולה, אני מברכת אותך לשלום, מרתונה מהמערה התשיעית של הזלאנדונים, ואמו של יונדלאר," אמרה עיילה בעת שהן הצמידו ידיים.


	"זאב התחיל ליילל פתאום"


	מרתונה שמעה את דבריה של עיילה, תהתה על פשר צורת הדיבור המוזרה שלה, הבחינה כמה היטיבה לדבר למרות זאת, וחשבה שזה בגלל ליקוי קל בדיבור או שזה מבטא של שפה זרה מאוד ממקום רחוק מאוד. היא חייכה. "באת מרחוק, עיילה, עזבת את כל מה שהכרת ואהבת. אילולא עשית זאת, אני לא חושבת שהייתי זוכה לראות את יונדלאר חוזר הביתה. אני מודה לך על כך. אני מקווה שבקרוב תרגישי כאן בבית, ואני אעשה כמיטב יכולתי לעזור לך". עיילה ידעה שאמו של יונדלאר מתכוונת לכל מילה. ישירותה וכנותה היו אמיתיות. היא שמחה שבנה חזר אליה. עיילה נשמה לרווחה אחרי קבלת הפנים של מרתונה, וגם נפעמה ממנה מאוד. "ציפיתי בשקיקה להכיר אותך מאז דיבר עלייך יונדלאר בפעם הראשונה... אבל גם קצת חששתי," היא השיבה באותה מידה של ישירות וכנות. "אני לא מאשימה אותך. גם לי במקומך היה הדבר הזה קשה מאוד. בואי, אראה לך היכן תוכלו להניח את החפצים שלכם. אתם ודאי עייפים ותרצו לנוח מעט לפני שנחגוג הערב את שובכם," אמרה מרתונה, והתחילה להוליך אותם בכיוון השטח שמתחת לבליטה. זאב התחיל ליילל פתאום, השמיע נביחה יבבנית קטנה, הושיט את כפותיו הקדמיות לפניו ואת האחוריות ואת זנבו אחורה בתנוחה שובבית. יונדלאר נבהל. "מה הוא עושה?". עיילה הסתכלה בזאב ונראתה מופתעת למדי אף היא. הוא חזר על אותן תנועות, ולפתע היא חייכה. "אני חושבת שהוא מנסה למשוך את תשומת לבה של מרתונה," היא אמרה. "הוא חושב שהיא לא הבחינה בו, ואני חושבת שהוא רוצה שיציגו אותו". "וגם אני רוצה להכיר אותו," אמרה מרתונה. "את לא פוחדת ממנו!" אמרה עיילה. "והוא יודע את זה!". "הסתכלתי. לא ראיתי שיש ממה לפחוד," היא אמרה, והושיטה את ידה לזאב. הוא רחרח את ידה, ליקק אותה וייבב שוב. "אני חושבת שזאב רוצה שתגעי בו; הוא אוהב לקבל תשומת לב מאנשים שהוא מחבב," אמרה עיילה. "אתה אוהב את זה, נכון?" אמרה האישה הקשישה בעת שליטפה אותו. "זאב? כך אתם קוראים לו?" "כן, כך קוראים המאמוטים לחיה הזאת, וזה נראה כמו השם שמתאים לו," הסבירה עיילה. "אבל אף פעם לא ראיתי אותו נקשר למישהו כל כך מהר," אמר יונדלאר, והסתכל באמו ביראת כבוד. "גם אני לא," אמרה עיילה, והתבוננה במרתונה שליטפה את הזאב. "אולי הוא פשוט שמח להכיר מישהו שלא פוחד ממנו". כשהם נכנסו אל הצל שיצרה בליטת האבן הרגישה עיילה בירידה מיידית של הטמפרטורה. למשך רגע אחד קצר היא רעדה מצינה של פחד והעיפה מבט למעלה, אל מדף הסלע הענקי שבלט מתוך הצוק, ותהתה אם יקרוס. אבל לאחר שעיניה הסתגלו לאפלולית היא נדהמה לא רק מהתצורה הפיזית של ביתו של יונדלאר. החלל שמתחת למחסה האבן היה ענקי, גדול בהרבה מכפי שדמיינה. היא ראתה בליטות דומות בצוקים שלאורך הנהר בדרכם לכאן, וחלקן היו ככל הנראה מאוכלסות, אבל שום בליטה לא היתה גדולה כל כך. כל יושבי האזור ידעו על מחסה הסלע הענקי ועל המספר הרב של אנשים שהוא אִכלס. המערה התשיעית היתה הגדולה בכל הקהילות שהתקראו זלאנדוניות. בקצה המזרחי של החלל המוגן, לאורך הקיר האחורי וגם באמצע, היו מבנים פרטניים, רבים מהם גדולים למדי, עשויים בחלקם אבן ובחלקם מסגרות עץ מכוסות בעורות. העורות היו מעוטרים בציורים יפים של חיות וסימנים מופשטים שונים בשחור ובגוונים רבים וחיים של אדום, צהוב וחום. המבנים היו מסודרים בעיקול בכיוון מערב, סביב חלל פתוח ליד מרכז השטח המקורה במדף הסלע, שהיה מלא בערבוביה של חפצים ואנשים.


"מושבות האבן". צילום: עטיפת הספר


	"עיילה לא ידעה כמה אנשים עמדו מסביב"


	בעת שעיילה הסתכלה מקרוב היא נוכחה שמה שנראה לה במבט ראשון כמו ערבוביה עשירה של דברים היה למעשה שטחים שונים שיוחדו למטרות שונות, ולעתים קרובות קשורות זו לזו. הדבר נראה מבלבל בהתחלה רק משום שהתרחשו שם פעילויות רבות כל כך. היא ראתה עורות בתהליך של עיבוד מתוחים במסגרות עץ, ומוטות ארוכים של רמחים, ככל הנראה בתהליך של יישור, נשענים על קורה שנתמכה בשני עמודים. סלים בשלבים שונים של סיום היו ערומים במקום אחר, ורצועות עור היו מתוחות לייבוש בין זוגות של עמודי עצם. סלילים גדולים של חבלים היו תלויים על ווים שנתקעו בקורות מעל רשתות לא גמורות שנמתחו במסגרת, ורשתות ארוגות ברפיון נחו בצרורות על הרצפה. עורות, חלקם צבועים בצבעים שונים, ביניהם גוונים רבים של אדום, נחו חתוכים על הרצפה, ובקרבת מקום היו תלויים פריטי לבוש מחוברים חלקית. היא זיהתה את רוב המלאכות, אבל ליד הבגדים היתה פעילות שהיא לא הכירה כלל. מסגרת החזיקה קווצות של חבל דק במאונך, ובהם נראה חלק של דוגמה שנוצרה במה שנארג לרוחבן. היא רצתה לגשת להסתכל מקרוב יותר, והבטיחה לעצמה שתעשה זאת מאוחר יותר. חתיכות של עץ, אבן, עצם, קרניים ושנהב של ממותה היו במקומות אחרים, מגולפים לכלים - תרוודים, קערות, מלקחיים, כלי זין - רובם עם עיטורים מגולפים ולעתים מצוירים. היו שם גם פסלונים ותגליפים שלא שימשו ככלים או מכשירים. הם נראו כאילו נעשו לשם עצמם, או לתכלית כלשהי שלא היתה ידועה לה. היא ראתה ירקות ועשבי תיבול תלויים גבוה על מסגרות גדולות עם קורות רבות לתלייה, ונמוך יותר וקרוב לרצפה, בשר מתייבש על מתלים. במרחק מה משאר הפעילויות היה שטח שפוזרו בו שבבי אבן חדים; שטח זה נועד לאנשים כמו יונדלאר, היא חשבה לעצמה, סתתי צור שמכינים כלים, סכינים וחודי רמחים. ומכל העברים היא ראתה אנשים. הקהילה שחיה מתחת למחסה האבן רחב הידיים היתה גדולה כמצופה מחלל ענקי כזה. עיילה גדלה אצל שבט של פחות משלושים אנשים; באספת השבט, שהתקיימה אחת לשבע שנים, התקבצו יחד מאתיים אנשים למשך תקופה קצרה, מה שנראה לה אז ככינוס ענקי. אף שמפגשי הקיץ של המאמוטים משכו מספר רב בהרבה של אנשים, המערה התשיעית של הזלאנדונים לבדה אכלסה יותר ממאתיים בני אדם שחיו יחד ובמקום אחד, והיתה גדולה ממפגש השבט כולו! עיילה לא ידעה כמה אנשים עמדו מסביב והתבוננו בהם, אבל היא זכרה כיצד הופיעה עם השבט של בְּרוּן במפגש השבטים והרגישה את עיני כולם נעוצות בה. שם הם השתדלו לא להתבלט מדי, אבל האנשים שלטשו עיניים בעת שמרתונה הוליכה את יונדלאר, את עיילה ואת הזאב אל מקום המגורים שלה אפילו לא ניסו להיות מנומסים. הם לא ניסו להשפיל את מבטיהם או להסיט אותם. היא תהתה אם היא תתרגל אי-פעם לחיות עם אנשים רבים כל כך שנמצאים קרוב כל כך כל הזמן; היא תהתה אם היא בכלל רוצה בכך. "מושבות האבן", ג'ין מ. אואל, תרגום: צילה אלעזר, ספרית מעריב