 |
 |
|
|
|
|
|
|
| יואש פלדש על איתי אנגל שהוכיח מהי עשייה חדשותית טובה ורגישה בכתבת הצונאמי שלו ב"עובדה" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"עובדה", 20:40, ערוץ 2
לרגע אחד אילנה דיין נראתה אתמול כמו מורה לחשבון מהגיהנום. "קחו את כל הרוגי הצונאמי בתאילנד, מלאזיה, איי אנדמן וכל השאר ותכפילו ב-4", אמרה ונעצה מבט תכול-קפוא בצופים. ואז, מבלי לחכות, ירתה מיד את התשובה: 250 אלף. זה מניין הנספים במחוז בנדה אצ'ה באינדונזיה. מתברר שבזמן שמצלמות הטלוויזיה התמקדו בעיקר באיים האקזוטיים החביבים על התיירים המערביים, דווקא בחבל הארץ המוסלמי הזה התחוללה הזוועה האמיתית.
כתבתו של איתי אנגל מבנדה אצ'ה, בניגוד לתרגיל המתמטי ולנימה הסנסציונית של דיין, הצליחה להקנות לאסון ממדים אנושיים. עם מסיכת מנתחים לבנה תלויה על צווארו הגרום, הציפורי – כדי להגן עליו מפני צחנת הגופות המרקיבות – אנגל הידס בתוך מה שנראה כמזבלה ענקית. אלמלא היה אומר זאת אי אפשר היה לדעת שרק לפני שבועות אחדים עוד עמדו שם כמה כפרים שוקקי חיים.
בהחלטה אמיצה יחסית, אנגל החליט לא למחזר שוב את הסרטונים המזוויעים שבהם נראה גל הצונאמי שוטף את החוף, גורף עמו אנשים, מכוניות ובתים. הוא גם נמנע מלהקרין תצלומים מלפני האסון של הכפרים שביקר בהם. נדמה שמדובר בהחלטה עקרונית: הוא סירב לתת לנו
ליהנות שוב מצפייה במעשה ההרס. הוא מנע מאיתנו את ההתרגשות האורגזמטית מכוחו העצום של הטבע.
אנגל השאיר אותנו תקועים היכן שתושבי בנדה אצ'ה תקועים. הרקע הקבוע של כל המרואיינים שלו היה המראה הלא ייאמן של אדמה זרועת גרוטאות ושברי בתים מאופק עד אופק. הפסקול היה רעש הרוח המכה במיקרופון, באין מקום למצוא ממנה מחסה. ובתוך הישימון הזה, שאין לאן להימלט ממנו, הוא צילם את גיבורי הכתבה שלו: אנשים שמחטטים בערימות שהיו הבתים שלהם בניסיון למצוא את קרוביהם ("אלה היו בתים רגילים, שתיים-שלוש קומות, כמו אצלנו", הסביר אחר כך באולפן).
לא היו חסרים מרואיינים טובים בכתבה: דייג שהתלונן שהדגים ניזונים כעת מגופות בני אדם, אנשי סיוע שהזהירו מפדופילים שיבואו לאסוף לעצמם ילדים יתומים, ספר בוהמיין שאיבד 30 מבני משפחתו והצהיר שהוא "מפחד מאללה כי אולי הוא שונא אותי". המרואיינים הללו סיפקו רגעים דרמטיים למכביר, אבל בכל פעם המצלמה של אנגל השתהתה עליהם הרבה מעבר לדרוש, מפוגגת את הקתרזיס שיכלו להעניק. וזה אולי סימן ההיכר לעשייה חדשותית טובה: אם במקום עצב מזוכך היא משאירה את הצופים עם מועקה פשוטה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
איתי אנגל
|
|
|
 |
|
 |
|
"קישון", 22:20, ערוץ 2
|
|
|
 |
|
|
|
בתחילת הסרט על אפרים קישון מצהיר הבמאי אורי ענבר שהוא מתכוון לתעד את הסופר הקשיש "באהבה, אבל בלי רחמים". זאת בדיוק הגישה ההפוכה לזאת שקישון נקט כלפי הגיבורים שהוא עצמו יצר. רוב הדמויות של קישון – מקורבנותיו של האינסטלטור האגדי שטוכס ועד השוטר אזולאי – זכו בעיקר לרחמים, אבל לא לאהבה.
אולי בזכות העיניים האוהבות שבהן צולם הסרט, ענבר הצליח לשרטט דיוקן רגיש של קישון כאדם שבנה סביבו חומה. בלי לגעת כמעט בדיון החבוט על ההצלחה שקישון זכה לה בעולם לעומת חוסר הפירגון שקיבל בישראל, ועם נגיעה מרומזת בלבד לסבלו בשואה, יש בסרט כמה סצינות מפתח להבנת דמותו: קישון חותם כמו בסרט נע על ספריו המתורגמים לגרמנית ומפטיר "אני לא אוהב את המעריצים שלי, אני מחזיר להם אהבה"; קישון עומד מול מכונת משחק המוצבת בביתו שבשווייץ ומשלשל לתוכה מטבעות בניסיון לנצח אותה; קישון אומר על אישתו החדשה "ואז החלטתי שאני אוהב אותה" והיא מתקנת אותו "הרגשת שאתה אוהב אותי"; או קישון מצביע על תמונות התלויות בביתו, טוען שמצולמים בהן קרובי משפחתו שנספו בשואה ואז צוחק ואומר שרכש את התצלומים בשוק פשפשים.
כנראה שענבר בכל זאת נכשל. קשה היה שלא לחוש רחמים על קישון בסוף הסרט.
|
|
|
|
|
|
|  | | קישון. צילום: רובי קסטרו | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | יואש פלדש, בן 27, הוא עיתונאי. ספרו הראשון, "היואש האחרון", ראה אור בשנת 2002 בהוצאת כנרת | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
