 |
 |
|
|
|
|
| רון מיברג מתרפק על "מיאמי, מחלק מוסר" שלמרות הלוק האייטיזי הקיצוני, נותרה רלוונטית, מרתקת ודון ג'ונסונית מתמיד |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג
1/2/2005 17:07 |
|
|
|
|
|
|
|
אזהרה: בכתבה זאת 1,754 מילים.
ככותב הקשוב לרחשי ונהמות לב גולשיו, גם כאשר אלה בוחרים לתת
דרור לאלימותם המילולית ביללות קרב מקפיאות דם של המון מוסת, החלטתי לחפש נקודות אור מעטות בעשור שנחשב בעיני כטוטאל-לוס תרבותי: האייטיז. יגעתי ומצאתי. אם נסכים לקבור את הקרדומים ולשים בצד מוצרי רוק נלעגים שפיל קולינס – שגם גרר אתו לתהומות נשייה את הקריירה המשובחת של אריק קלפטון – וניל יאנג הם מייצגיהם המובהקים (לבוב דילן היו האייטיז עשור לא רע), נגלה באופק הנמוג כמה סדרות טלוויזיה אמריקאיות, נחשוניות ופורצות דרך. למרות שלא העברתי את האייטיז בתרדמת, מיטב מרצי הושקע בניסיון לעצור את אריק שרון ומלחמת לבנון. חוץ מג'ון פוגרטי ו"סנטרפילד" ו"אמפייר בורלסק" של דילן, אני מתקשה לזהות שיבולים זהובות בים הקמה התרבותי בעשור השחון ההוא. כאמור, טלוויזיה חדשנית ונועזת, היתה בו.
המפגש המחודש והמרתק הזה מתאפשר באמצעות המוצרים הלוהטים ביותר לאחרונה בדי.וי.די: שיטפון של עונות רבות מספור של סדרות טלוויזיה ותיקות, בקופסאות מהודרות ויקרות להפליא. תקפותו של הז'אנר האגרסיבי הזה ראויה לדיון נפרד. קודם שהוא מתקיים, כדאי לתהות בנימוס עד כמה הכרחי ורלוונטי לחיינו מדף רופף מעומס משקל הסדרות ההיסטוריות, הטובות והרעות, הנורות בנו לאחרונה בקצב של אש אוטומטית. כקורבן רדי-מייד של התוקפנות השיווקית הזאת, אני מזמין אותן מאמזון בהתמסרות בזויה של שה לעולה. טרם צפיתי, אבל אני מנחש שהעונה הראשונה של "מגנום", הקורצת לי בפתיינות צבעונית מהמדף, היא רכישה מיותרת, נטולת משקל סגולי מצטבר וערך היסטורי, למרות שני הפרקים – שלא ברור מתי שודרו במקור – בהשתתפות שרון סטון הזאטוטה.
את שני העונות הראשונות של "חופשי על הבר" רכשתי בהתנייה פאבלובית של מעריץ "פרייז'ר" האליטיסטי והסנובי, אבל טרם הספיקותי. אותו דבר עצמו נכון – למרות החלפת הקידומת – לגבי שלוש העונות הראשונות והמדוברות של "סיינפלד", כולל אוקיינוס הבונוסים (עשר שעות), שמרוב הקרנתה הסתמית וההדוניסטית, אינני ממהר לפרק אותה מהצלופן שבו היא חתומה. את כל עונות "The Main Suspect” עטורת התהילה ואת שתי המיני-סדרות של ג'ון לה-קארה, עם אלק גינס הנפלא בתפקיד ג'ורג' סמיילי, אני שומר לימי זקנתי. שזה מחר. הרשימה מתארכת. המפיצים מפציצים. אבל נשוב לאייטיז.
"סוכן סמוי" ("Wiseguy") על שלל עונותיה הסבוכות – היא מונפקת ב"קשתות" (Arcs) עלילתיות ולא על בסיס מספר פרקים אחיד וקבוע – ראתה אור לפני כשנה, לא התגנבה לארץ ולא הצליחה לעורר גלים. סדרת האייטיז הקלאסית הזאת, מתויקת אצלי במקום של כבוד. להזכירכם שחוץ מהממד הריאליסטי המובהק שלה, הכתיבה הטובה והטיפול הדרמטי המוצלח בפשע המאורגן, קווין ספייסי עשה בה תפקיד אדיר וראשוני למדי בקריירה שלו כמל פרופיט, הפושע הפסיכוטי החי בגילוי עריות עם אחותו (ג'ואן סאוורנס) הנחשקת, שגם מזריקה הרואין בין בהונותיו. שם תרם ספייסי את המימרה האלמותית: "Only the Toes Know”.
שיווק "סוכן סמוי" הוא בלגן חסר תקנה שבימים אלה ממש אני מנסה לעשות בו סדר. באייטיז התנפלו עלינו גם "מקום אחר", מהסדרות הראשונות הריאליסטיות על הווי בית חולים; "פרקליטי אל.איי", להיט תל-אביבי ענק; "בלוז לכחולי המדים" גם היא סדרה משכמה ומעלה (שתיהן, אגב, מבית היוצר של סטיבן בוצ'קו) ואחרות. הממצאים הארכיאולוגים המרגשים הללו בשממת האייטיז, גורמים לי לבחון, באופן חלקי כאמור, את העשור שחלף כנפיחה בסהרה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"מיאמי מחלק מוסר"
|
|
|
 |
|
 |
|
רגע מכונן בתולדות הטלוויזיה
|
|
|
 |
|
|
|
מאז שכתבתי כאן על "חשיפה לצפון" (1990) וגיליתי לשמחתי שלחוויה הפרטית ולהעדפה הפרברטית ביותר יש שותפים מכורים וחברים לחשק, כולל מי שיכולים לעשות לי בית-ספר ברמת הגימור העובדתי, אני נזהר בכל שקשור לתאריכים, שעות שידור, ערוצים, מגמות וכדומה. מי יכול היה לדעת שיש מי שעולים לרגל לעיירה בה צולמה הסדרה. הפיכתה של מיאמי-ביץ', פלורידה, מעיר מקלט של גולים קובנים ומאתר פשיעה והסנפה סיטונאית של קוקאין בתחילת שנות ה-80', לאחת הערים הנחשקות באמריקה של שנות ה-2000, היתה מובנת יותר מהשוליות הזניחה של הנהייה לאלסקה המטפורית ב"חשיפה לצפון". בריאן דה-פלמה ואל פצ'ינו, בדמותו המטורללת של טוני מונטנה, הגולה הקובני, עמדו על הפוטנציאל הסיפורי-קולנועי של מיאמי ברימייק הקאלטי של "פני צלקת". אי אפשר לדבר על הפרזה בתרבות האמריקאית הפופולרית מבלי להזכיר את הרגע המכונן שבו תוקע פצ'ינו את חוטמו המשמעותי בהר קטן של קוקאין שניצב על שולחנו ומקדם את פני מחסליו בצרורות מתת-מקלע עד סופו הצפוי.
הפיכת "פני צלקת" לקאלט רטרואקטיבי, מעידה יותר על כוח המשיכה הסוטה של מיאמי מאשר על איכותו של הסרט המוגזם הזה. מה שמביא אותי לעונה הראשונה (22 פרקים) של "מיאמי וייס" ("מיאמי, מחלק מוסר" בישראלית של מדריכי טלוויזיה) שתראה אור פורמלית ב-8 בפברואר באמריקה, אבל כבר הסתננה לארץ באמצעות יודעי ח"ן מיטיבי לכת. כדי למנוע לזות שפתיים – תיאור הגון ומנומס להווי הטוקבק – עשיתי שיעורים והלכתי לארכיון. את הסדרה העלו לשידור בישראל, אורי פורת (מנכ"ל) וחיים יבין (מנהל), ("היו ימים, אותם אני זוכרת"), ב-30 במרץ 1987, שנתיים אחרי בכורתה האמריקאית. אם יש רגעים מכוננים בטלוויזיה, בכורת "מיאמי וייס" היתה רגע כזה.
מאז "סטארסקי והאץ'", לא היתה על המסך סדרה שנראתה, זזה והתנהלה כ"מיאמי וייס". סוני (יש שייגרסו סאני) קרוקט (דון ג'ונסון) וריקרדו טאבס (פיליפ מייקל תומס), היו גרסת רוקנרול זוהרת ונוצצת של שוטרי חרש. הם התלבשו כמו דוגמנים של קלווין קליין, ענדו שעוני רולקס ונהגו בפרארי, קאדילק וספיד-בוטס עם מנוע של רקטות לשיגור חלליות. לעומת העולם הטכניקולורי הרווי לעייפה באדום-לבן-שחור-כתום של סטארסקי והאץ', הבהבו ג'ונסון ומייקל-תומס, כמו מיאמי כולה, בגוני פסטל שקטים, הרמוניים ורבי-הבעה. בהשוואה לז'לובים הקולניים והכוחניים מאל.איי, שהגדירו את סדרות המשטרה של שנות ה-70' ונראו כמו פליטי קומונה היפית בסוודרים מכסיקניים אופנתיים לזמנם, זהרו שני החתיכים ממיאמי והכתיבו מראה אופנתי, יוקרתי ומודרני מאוד, שקיים יחסי חליפין ערניים עם מגזינים לגברים כ-GQ ו"אסקווייר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"מיאמי וייס"
|
|
|
|
|
|
|
אקדח 10 מ"מ כה חדש, שנחשב עדיין לניסיוני
|
|
|
|
|
|
|
אחרי שנים ארוכות מדי – כפרֵח תרבותי מצוי אני מחבב אותו מאוד – של התברברות בסרטים ובסדרות ללא מוצא, נחת דון ג'ונסון, שבקושי ניתן היה לשכנע את יוצרי הסדרה להגיש אותו לאודישן, בתפקיד חייו. המראה הלא מגולח שלו, כמו רגליו נטולות הגרביים של מייקל-תומס, שינו את האופן שבו נראו והתלבשו גברים אמריקאים. כל אחד מהשניים השתכר 100 אלף דולר לפרק; אי אפשר היה להסיר אותם בניתוח משערי המגזינים; שניהם הקליטו אלבומי רוק, ג'ונסון נעזר בגרג (האחים אולמן) חברו, שהשתתף אתו בדואט; ג'ונסון, נרקומן ושתיין משוקם וגרוש שלוש פעמים, הפך עם יוצרי הסדרה את מיאמי מבית אבות לגימלאים-פילים יהודים, לכרך סואן, שוקק ורווי יצרים, שהשתולל בקצב הסלסה.
מבלי לחדור לטריטוריה של סטייליסימו, לא מיותר להזכיר שבאוטוביוגרפיה הרוקית-מינית שלה כגרופי האולטימיטיבית, טוענת פמלה דה-באר שאלוהים נתן לג'ונסון את מה שנתן לגברים אחרים בקמצנות גדולה. מה שאולי קשור, ואולי לא, לעובדה שבמהלך "מיאמי וייס" מצא את עצמו ג'ונסון בזרועותיה הבלונדיניות של מלאני גריפית', שם שכן עד שאנטוניו בנדרס נישל אותו. לבי גס בלינקים, אבל לחובבי ג'ונסון – שלטעמי קיים פיחות גדול ולא מוצדק בכישוריו כשחקן – כדאי להציץ בסרטים "Dead Bang” מאת ג'ון פרנקהיימר הוותיק ו"בהארלי-דייווידסון ובאיש המרלבורו" (עם מיקי רורק) מאת סיימון ווסט.
הבעיה המתעוררת נוכח סדרות די.וי.די כ"מיאמי וייס", היא הפנאי שיש, או אין, לנו לצפות בהן. העונה הראשונה של "מיאמי וייס", המייצגת גם סדרות אחרות, מצריכה זמן צפייה נטו של 18 שעות ו-25 דקות. וזה בלי לתת שתן, לאכול משהו קטן, להחליף דיסקים, להפוך אותם, לענות לטלפון ושאר זוטות קיומיות. בעיה אינהרנטית נוספת היא שסדרות כ"מיאמי וייס" עשויות כה טוב ומשכנע, הן כה קולחות, זורמות ואטרקטיביות בהצתת הזיכרון הקולקטיבי ובמראה כוכבים אורחים מהליגה הראשונה בהופעה בתחילת דרכם, שקשה להרפות מהן. כגמלאי חסר מעש, אני מסתדר עם זה. אני חושש שלאנשים עם חיים, יהיה קשה יותר.
הדילמה גדולה משום שאם אתה יכול לצפות בעונה שלמה של "הבית הלבן" או "24" ברצף, במקום להתענות בהמתנה מלאכותית ומורטת עצבים משבוע לשבוע, עדיפה הזרימה הטבעית. היא מפתה, ממכרת וכופה עצמה על הצופה. סדרה בעלת מראה כה כובש עין כ"מיאמי וייס", שכל פריים בה תוכנן ועוצב בקפידה ופס הקול שלה הוא סמורגסבורד מלא להתפקע ממיטב נציגי הרוק, שזאת היתה הפעם הראשונה שבה ניאותו לתרום על בסיס קבוע שירים לסדרת טלוויזיה, משאירה אותך עם טעם של עוד. משום שה"עוד" נמצא בידיך, מדובר בכאבים קשים בהתאפקות.
"מיאמי וייס" טרפה את כל הקלפים של הטלוויזיה האמריקאית בחסות תבונתה של אנ.בי.סי. קרוקט וטאבס נהגו בפרארי דייטונה שחורה, אספו מדרום פלורידה סרסורי סמים וזונות, ומשום שהיו סמויים באספסוף המגונדר הזה, היה להם תקציב נדיב לגרדרובה ואקססוריז. טאבס לבש חליפות "וריאמו" ב-800 דולר אחת עם חולצות משי שחורות ועניבות איטלקיות. לקרוקט היה רולקס זהב ואקדח 10 מ"מ כה חדש, שנחשב עדיין לניסיוני.
בפרק השלישי הבינו המפיקים שעליהם להיפטר ממפקד היחידה, השחקן גרגורי סיירה, שהיה סרח עודף מ"בארני מילר", הסיטקום הכובש משנות ה-70'. סיירה הוחלף באדוארד ג'יימס אולמוס המצויין, בתפקידו הראשון הגדול. מאחורי שפמו הסבוך והבעתו הקפואה, פעם לב של שחקן גדול שהקפיא את המסך בלקוניות הסטואית והגברית שלו. הנוכחות של אולמוס מחשמלת. התפישה העיצובית היא תשלובת של טכנולוגיית-על (לזמנה) עם גווני פסטל וקווי ארט-דקו של אזור החוף הדרומי המשוחזר במיאמי. ההקפדה הצורנית הזאת, מחולצות הטריקו של ג'ונסון, הז'קטים הבהירים שלו לחליפות של טאבס, היא שהכתיבה את רוח הסדרה. "מיאמי וייס" היתה אחת הסדרות היקרות לזמנה בטלוויזיה. יותר ממיליון דולר לפרק. אבל היא הניבה גמול מיידי. זכויות ההפצה שלה נמכרו בכל העולם והיא התיישבה גבוה בדירוג הרייטינג של נילסן.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סאני
|
|
|
|
|
|
|
קשה למצוא שוט עם ג'ונסון בלי סיגריה
|
|
|
|
|
|
|
מדוע זה היה כה מוצלח ושובה עין? משום שהכוח היצירתי המניע מאחורי הסדרה היה מייקל מאן. אותו מאן שביים בהמשך דרכו את פצ'ינו ודה-נירו ב"היט", פצ'ינו וקרואו ב-"המקור", דיי-לואיס ב"מוהיקני האחרון", טום קרוז ב"הנוסע" וסרטים אחרים. כמפיק ויוצר הסדרה (עם אנתוני ירקוביץ') הביא מאן ל"מיאמי וייס" תכנים לא מתפשרים, מראה קפדני ואיכויות הפקה שלא נראו קודם לכן. זאת היתה סדרה שיכולה היתה להרשות לעצמה להרוג את ג'ימי סמיתס ("פרליטי אל.איי") בעשר הדקות הראשונות של הפרק הראשון. שג'ון דיל שיחק בה בתפקיד משנה קבוע. שג'ו דאלסנדרו, דניס פארינה, וינג ריימס, דן הדאיה, גלן פריי (האיגלז), ברוס וויליס, אד אוניל, ברט יאנג, מייקל מדסן (בערך בן 20), אריק בוגוסיאן ואחרים, התארחו בה בשרשרת.
את השירים לסדרה תרמו אריק קלפטון, פיל קולינס, גלן פריי, טינה טרנר, יו-2, פיטר גבריאל ואחרים, רשימה חלקית ביותר. ליאן האמר, המלחין הקבוע, היו ארבעה ימים בשבוע לחבר פס-קול מקורי, ולמרות שהוא מוכה סינתים, כמקובל באייטיז, הוא זירז את זרימת העלילה. "מיאמי וייס" לא לקחה שבויים ולא ניהלה מו"מ על בני ערובה. קרוקט ירה בראשו של חוטף, עשרה ס"מ מהילדה שמאחוריה הסתתר. סונדרה סנטיאגו, אחת משתי השוטרות הסמויות ביחידה, שכבה עם ברט יאנג כדי לשכנע אותו שהיא זונה. קרוקט חי על יאכטה קטנה עם תנין קשור בשרשרת. ממרחק הזמן והתרבות, יש משהו מרענן במיוחד במראה ג'ונסון שעישן סדרתי לאקי סטרייק בלי פילטר. קשה למצוא שוט עם ג'ונסון בלי סיגריה. היום זה לא היה קורה.
אחת התכונות הבולטות של סדרות טלוויזיה ישנות, היא חוסר הרלוונטיות שלהן ואי עמידתן במרחק הזמן והתרבות המשתנה. תכונה ההופכת את המפגש העדכני אתן לכה מיושן והזוי לעתים. "מיאמי וייס", בשל הלוק האופנתי שלה, שתי דקות בערך אחרי גניזת המכנסיים המתרחבים ופאות הלחיים הארוכות של הסבנטיז, המשחק האמין, השחקנים האורחים, האלימות הלא מצטעצעת והניצוצות התמידיים שהתלקחו מחיכוך פגושי הפרארי בכביש במרדפים המהירים, נותרה רלוונטית, מרתקת ומענגת.
חוץ ממייקל-תומס, המשיכו יוצריה ומשתתפיה לדברים טובים וגדולים יותר. בעיקר מייקל מאן. "מיאמי וייס" עשתה למיאמי-ביץ' מה ש-"NYPD" עשתה לניו-יורק ו"פרקליטי אל.איי" ללוס אנג'לס. היא הגדירה כרך אמריקאי עתיר פשיעה מבלי לגרוע מיתרונותיו ומהזרימה הטבעית של החיים בו. עד "מיאמי וייס" התנזרה הטלוויזיה האמריקאית מאש אוטומטית וממכונות יריה, כמו ביקשה להסתיר את הנשק היעיל הזה מעיני הפושעים והצופים כאחד. עם "מיאמי ויייס", חדרו צרורות נק"ל לתרבות הפופולרית ונשארו לביקור ארוך. מי שרוצה לקחת אתו למילניום השלישי את האלמנטים הבולטים של תרבות הפופ האמריקאית, אינו יכול לוותר על המקום המועט שתתפוס "מיאמי וייס" על מדפו.
|
|
|
|
|
|
|  | | ריקרדו | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
