 |
/images/archive/gallery/253/224.jpg ברברה סטרייסנד.
צילום: ויז'ואל אאוטליין  |
|
|
|
|
| ברברה סטרייסנד חוזרת לקולנוע אחרי שמונה שנים עם "פגוש את הפוקר'ס", ומדברת על ילדות, אהבה, פוליטיקה וסלבריטאות |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
ג'ודי סולומון, הוליווד
4/2/2005 10:49 |
|
|
|
|
|
|
|
באחת הסצנות היותר משעשעות ב"פגוש את הפוקר'ס", קומדיית ההמשך הנונסנסית ל"פגוש את ההורים", שרוע רוברט דה נירו על מיטת טיפולים, וברברה סטרייסנד גוהרת עליו ומעניקה לו מסאז' אלים במיוחד.
דה נירו, השור הזועם, צייד הצבאים, ויטו קורליאונה הצעיר, סובל בשקט ולא מעז להתנגד לגברת היהודייה מברוקלין , שהיא עוד מעט בת 63. "התכוננתי לסצנה הזאת עם המסז'יסט שלי בלילה לפני הצילומים", מספרת ינטל. "בפועל, היא קוצרה קצת, אבל גם ככה בובי התעקש שאלחץ עליו חזק והאצבעות שלי התעייפו מאוד. זו עבודה קשה, הזעתי בלי הפסקה. שבועיים אחר כך הייתה לי דלקת, ובמשך הרבה זמן קיבלתי זריקות קורטיזון, והכול בגלל אותו סוף שבוע על הגב של בובי, אבל זה היה כיף".
כיף היום היא מילת מפתח באג'נדה של מי שכבר כלו כל הסופרלטיבים סביבה. שמונה שנים עברו מאז הופיעה סטרייסנד בסרט, ולמעלה מ-20 מאז נתנה למישהו לביים אותה. היא לא ממש תכננה לחזור לקולנוע, לפחות לא כשחקנית, ו-250 מיליון הדולר שהסרט הכניס תוך חודש בארצות הברית (למרות הביקורות הצוננות), גם הם לא מרגשים את הזמרת המצליחה והעשירה בהיסטוריה.
אבל האפשרות להשתולל קצת קסמה לה, כי צחוק זה לא משהו שבא לסטרייסנד בקלות. "צחוק הוא נושא מאוד רציני בעיני", היא אומרת בכובד ראש במהלך הראיון שנערך בלוס אנג'לס. "אף פעם לא הייתי טיפוס צחקני במיוחד. אני מניחה שזה קשור לילדות המוזרה שלי, שבה אני הייתי זו שצריכה להגיד לאימא שלי מה לעשות.
"השיניים שלי לא נשרו עד גיל 13, אז הלכתי לרופא והוא עקר לי 4 שיניים. במשך שנתיים בגיל הנעורים לא היו לי שיניים, אז ברור שלא צחקתי. התפקיד הראשון בחיי היה ילדה יפנית שלא אומרת מילה כל ההצגה, וכמובן לא מחייכת. אני מניחה שזה עיצב אותי, לא הייתי ילדה כייפית".
50 שנה אחרי הביקור ההוא אצל רופא השיניים, נותנת סטרייסנד
לעצמה להשתחרר לגמרי בדמותה פורקת העול של רוז פוקר, אימו של בן סטילר ואשתו של דסטין הופמן, ב"פגוש את הפוקר'ס", העולה בסוף השבוע הזה על המסכים בארץ.
היא סקסולוגית שעוזרת לפנסיונרים בפלורידה לשמור על ההורמונים, הופמן הפנטסטי הוא עורך דין (לפחות במקור), ושניהם זוג יהודי שתקוע חזק בימי וודסטוק וגונב כל סצנה בסרט. הם גרים באי שטוף שמש, משפריצים אהבה (וקצפת), מתעללים בדה נירו, החותן העתידי שלהם, ובעיקר עושים ומדברים סקס תחת כל עץ רענן.
"ראיתי כמה קלטות של נשים שמתפרנסות מלדבר עם אנשים על חיי המין שלהם", מחייכת סטרייסנד. "הן נורא מצחיקות, מסתכלות עליך בפרצוף ישר, כאילו זה לא מביך אותך אפילו קצת. יש איזה סבתא קטנה שאני לא זוכרת את השם שלה, לא ד"ר רות, שהיא ממש מתוקה עם המבטא הגרמני שלה, הסבתא הזו היא קנדית. מצחיקה מאוד. לי קצת פחות נוח לדבר בכזו חופשיות, אני קצת יותר פוריטנית, אבל אני כן מזדהה עם זה שאהבה וסקס לא צריכים למות בגיל מבוגר. אפשר לעשות כיף, להיות חופשיים ולעשות סקס גם בחלק השני של החיים.
"לקחתי את התפקיד פשוט בגלל שבן סטילר והבמאי ג'יי רוץ' ביקשו שוב ושוב. לא הייתי בטוחה שאני יכולה לעשות את זה, כי אני אוהבת לישון עד מאוחר בבוקר. בדרך כלל אני נכנסת למיטה באמצע הלילה, נהנית מזה שהטלפון לא מצלצל, אוהבת לקרוא את ה'ניו יורק טיימס' ולשחק משחקים שיפעילו את המוח, כך שאני נרדמת מאוחר ונשארת במיטה.
"לפעמים אני דווקא כן קמה מוקדם ועד אחת בצהריים כבר מספיקה לעשות הרבה, שזה מצוין, אבל זה לא הקצב הטבעי שלי. אני חושבת שקיבלתי אותו מימי התיאטרון. אז הייתי מסיימת הצגה ב-11 בלילה, הולכת לישון ב-4 בבוקר ומתעוררת ב-12 בצהריים. בסרט הזה הייתי צריכה לקום בחמש בבוקר, וזה ממש לא היה חמוד. אבל במצב העולם כיום טוב שיש קומדיות, כי את חייבת לנסות לצחוק".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ברברה ובובי ב"פגוש את הפוקרס"
|
|
|
 |
|
 |
|
"בחיים לא תגיעי לכלום"
|
|
|
 |
|
|
|
- אז חזרה של ממש לסרטים זה לא משהו שאת מתכננת?
"אני אשמח לביים משהו בלי שאצטרך לשחק בו, זה יהיה כיף".
- יש לך רעיונות?
"לא ממש. אני קוראת כל מיני תסריטים שאני מקבלת, אבל אם לא אמצא משהו אם הרבה כוח, אין סיכוי שאתחייב למשהו שהוא רק עבודה. אני צריכה להתלהב".
- והדמות של רוז פוקר הלהיבה אותך?
"לא ממש, גם לא במהלך העבודה. אני מאוד מחבבת את רוז, אבל היא לא הבייבי שלי ולא מתתי לעשות אותה. ניסיתי למלא את החזון של הבמאי ולתרום כמה שאפשר. זה היה יותר רצון להרגיש שוב איך זה לחזור לחדר האיפור, איך זה להיות שחקנית שוב".
- זהו, רק ניסיון, לא הנאה?
"בדרך כלל אני מרגישה את ההתלהבות רק אם אני ממש בתוך הפרויקט כולו, כל יום. פה היו לי רק 30 ימי עבודה, אבל היה כיף להיות שחקנית משנה. לא הייתי צריכה להיות שם כל יום, ובימים שכן הייתי היה נחמד. לא חזרתי לקולנוע בכל הכוח, אבל היה מעניין לראות את התגובות של האנשים כשהם ראו אותי שוב על המסך".
- זה באמת ביג דיל.
"זה נחמד, קראתי על זה ב'ניו יורק טיימס'".
- גם המשולש סטרייסנד-הופמן-דה נירו הוא ביג דיל.
"דסטין ובובי הם בני דורי ואני מכירה אותם הרבה זמן, אז היה נהדר לעבוד איתם. אבל מה זו הנאה? הנאה זה תהליך היצירה, הנאה זה לגלות את הדמות. להתאפר, לשים עלי פאה, לקום מוקדם ולעבוד בשמש זו לא הנאה. אבל אני מניחה שאסור לי לגלות את האמת המלאה, שהיא לא כיף בכלל. החלק הכיפי היה לעבוד עם במאי שפתוח לרעיונות ומעודד שחקנים להשתעשע ולאלתר. והיה כיף לא להצטרך לדאוג לכל חלק בסרט, כמו כשמביימים".
היו ימים שבהם סטרייסנד דאגה לכל פרט, ואבוי אם הוא לא היה מושלם. האגדה מספרת שב-66', בסיבוב ההופעות הראשון שלה ככוכבת-על, היא קיבלה איומים מאש"ף. מהבהלה, שכחה את מילות אחד השירים ומאז סבלה מפחד במה גדול.
אגדה קצת יותר מבוססת אומרת שהזמרת הגדולה היתה פשוט קונטרול פריק, פרפקציוניסטית היסטרית, שהתקשתה להתמודד עם כשלונות והיתה בטוחה שכל הזמן מישהו מחפש אותה. כשהסרט שלה "נסיך הגאות והשפל" הוקרן בפעם הראשונה בטלוויזיה, היא התקשרה לרשת אן-בי-סי, התלוננה כי עוצמת הקול במהלך שידור הפרסומות גבוהה מדי ודרשה מהטכנאי באולפן להנמיך אותו.
פרימדונה? כנראה שכן. אגדה בסדר גודל ביטלסי? אין ספק. כשהופיעה בהרצאה באוניברסיטת הארוורד, השתתפו הסטודנטים בהגרלת לוטו על הזכות להיות בין 700 המאושרים באולם. היא נמצאת במקום השני במצעד מכירות התקליטים של כל הזמנים, אחרי אלביס פרסלי ולפני הביטלס והרולינג סטונס, וההון שלה מוערך בלמעלה מ-300 מיליון דולר.
היא מכרה יותר מ-70 מיליון תקליטים, היא הזמרת המרוויחה ביותר אי פעם ממופע אחד, כשקונצרט סוף המילניום שלה בלאס וגאס הכניס 14,694,750 דולר. היא האישה הראשונה מאז תקופת הסרט האילם שכתבה, ביימה, הפיקה וכיכבה בסרט אחד ("ינטל", 83'), וגם שרה בו כמובן, והיא האדם הראשון בהיסטוריה שזכה בגראנד סלאם של תעשיית הבידור: פרסי האוסקר, האמי, הגראמי, הטוני וגלובוס הזהב. וכל זה התחיל בבית עני בברוקלין, עם אמא שהקדישה לה מעט תשומת לב ואב חורג שדאג לפמפם את הביטחון העצמי שלה במחמאות כמו "את מכוערת" ו"בחיים לא תגיעי לכלום".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ברברה
|
|
|
|
|
|
|
"אבא שלי היה אדם יוצא דופן"
|
|
|
|
|
|
|
"לאמא שלי לא היתה שום שליטה עלי, היא לא הפעילה שום משמעת. בעלי אומר שאני כמו ילדת פרא כי לא למדתי דברים. לא לימדו אותי נימוסים, אכלתי ישר מהסיר, אף פעם לא אכלנו ארוחת ערב מסביב לשולחן ביחד, אף פעם לא ניהלנו שיחות. הייתי יושבת עם הרגליים על השולחן והיה לי קשה ללמוד שאנשים לא יושבים ככה.
"כשהייתי בת עשר אמא שלי ניסתה לעשן ואני חשבתי שהיא נראית מצחיק, אז לימדתי אותה איך מעשנים. אף פעם לא היו לי חוקים או תקנות, אף פעם לא הייתי חייבת להיות בבית בשעה מסוימת. כשלמדתי משחק לא רציתי שאחת המורות תיפגע מכך שרציתי ללמוד גם אצל מורה אחרת, אז המצאתי לעצמי שם אחר כדי שאחת לא תדע שאני אצל השנייה. מגיל צעיר מאוד הייתי צריכה לסמוך רק על עצמי.
"מצד שני, אבא שלי היה אדם יוצא דופן. הוא מת כשהייתי בת 15 חודש ולא הכרתי אותו, אבל קראתי עליו בספר שהוקדש למחנכים גדולים. הוא לימד אסירים ועבריינים צעירים, הוא לימד בתיכון, כתב שירה, עיצב אלבומי תמונות. אני מוצאת את עצמי דומה לו יותר ויותר. אני גיליתי את צ'כוב בגיל 16, ויום אחד מצאתי תזה שאבי כתב על צ'כוב ובכלל לא ידעתי עליה".
סטרייסנד היתה נשואה במשך שמונה שנים בשנות השישים לשחקן אליוט גולד, ונולד להם בנה היחיד, ג'ייסון. מאז נקשר שמה ברומנים שונים, וחלקם גם משונים. היה לה פלירט קצר עם הטניסאי אנדרה אגאסי, הצעיר ממנה ב-28 שנה.
היא מצאה את עצמה נאלצת לפרסם הודעת הכחשה רשמית לידיעה שפירסם הצהובון הניו יורקי "דיילי ניוז", שסידר לה רומן עם ביבי נתניהו, ובעברה כיכב גם פייר טרודו, ראש ממשלה קנדה לשעבר. אבל ב-98', בגיל 56, מצאה סטרייסנד אהבה ובעקבותיה גם חתונה מאוחרת עם השחקן ג'יימס ברולין. הנישואים האלה שינו את סדרי העדיפויות שלה. היא הפסיקה לרדוף אחרי הזמן ולמדה ליהנות מהחיים.
"אני עייפה מללכת עם עקבים ולדאוג לשמלות יפות. אני עובדת מגיל 11, עשיתי בייביסיטר וקיבלתי הזמנות טייק אוויי במסעדה סינית. עכשיו אני רוצה להישאר בבית לאכול. ג'ים ואני אוהבים לטייל, אוהבים ספינות ונסיעות ארוכות באוטו. פעם חזרנו הביתה מקלגארי במיני-ואן. זה לקח לנו שבעה ימים, תשע שעות נהיגה ביום, ישנו במוטלים קטנים בדרך, אכלנו ברכב.
"חברה שלחה לי גזיר עיתון שסיפר כי אנחנו נוסעים בקרוואן ענק וגוררים מרצדס מאחור. זה מה שהיה כתוב ולזה מאמינים. אני חושבת שרוב האנשים שראו אותנו בדרך לא האמינו שזה באמת אנחנו. צבעתי את השיער לאדום והיה קשה לזהות אותי. יש אנשים שלא מבינים כמה מזל יש להם להיות אנונימים. זו מתנה אדירה.
"ג'יימס ואני אוהבים להישאר במיטה ביום שבת. כשאנחנו כבר קמים, אנחנו מסתובבים בחלוק, הולכים למטבח ואין אף אחד סביבנו חוץ מהכלב, אלא אם בתו של ג'יימס או הבן שלי באים לבקר, וזה הזמן הכי טוב שיש. אנחנו רואים סרטים, אני מציירת או כותבת, ואנחנו פשוט מבלים יחד בלי להרגיש אשמים. כשהייתי צעירה עברתי המון טיפולים פסיכולוגיים כדי למצוא את עצמי. אבל זה מה שטוב בהזדקנות, את רואה את החיים כמו שהם באמת".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ברברה סטרייסנד וג'יימס ברולין. צילום: אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
"האמנות שלי היא השתקפות של מי אני"
|
|
|
|
|
|
|
- נישואים מאוחרים דורשים יחס אחר?
"הדבר הכי חשוב זה טוב לב, כי כל כך הרבה פעמים נמצאים במצב רוח של עקיצות ושריטות, וצריך לשמור על הטון ועל צורת הדיבור, ולפעמים להתאפק ולא להגיד כלום. הרבה שנים לא היה אכפת לי שום דבר חוץ מלומר את האמת בפרצוף, אבל עכשיו אני מתנהגת יותר ברוח הדלאי לאמה. אפשר להגיד את האמת, אבל תמיד לומר אותה עם חמלה. לא להגיד לבן הזוג 'אתה נראה שמן היום', אפשר לומר לו 'אולי לא כדאי שתאכל עוד מנה של גלידה'. טוב לב וחביבות זה המפתח".
ג'יימס ברולין היה מועמד לפרסי האמי וגלובוס הזהב על תפקיד רונלד רייגן בסדרה "הרייגנים", שבסופו של דבר הועברה מסי-בי-אס לשידור בכבלים, לאחר לחץ של משפחת הנשיא לשעבר על הרשת הארצית. מצאו להם עם מי להסתבך.
"זה היה ספין מאורגן היטב של הימין", הגיבה בזעם סטרייסנד, אולי הדמות הכי פוליטית בהוליווד הדמוקרטית. אתר האינטרנט הרשמי שלה עמוס בעשרות מאמרים פוליטיים, שבהם היא מצליפה ברפובליקנים בלי טיפת חשש. "ג'ורג' בוש לא רק יגיד כל דבר כדי להיבחר, הוא יגיד את זה באנגלית גרועה", כתבה שם.
- הפכת שם נרדף למעורבות פוליטית אגרסיבית של הוליווד הליברלית.
"זה ממש נורא שהימין הקיצוני, הפונדמנטליסטי, הרדיקלי, לא רואה שום בעיה בכך ששחקן כמו ארנולד שוורצנגר נהיה מושל קליפורניה, רונלד רייגן נשיא וצ'רלסטון הסטון מוביל את ארגון בעלי הרובים (NRA). שאם אתה רפובליקני זה בסדר, אבל אם אתה דמוקרט וליברל, זה אסור. זה No No.
"שוורצנגר נבחר למושל קליפורניה אפילו שהוא היה הטרמינייטור ועשה כל כך הרבה סרטים אלימים, וזה לא מטריד את הרפובליקנים. למען האמת, אני כועסת על הדמוקרטים שלא מגינים על הליברליות ולא יודעים עד כמה הם צריכים להיות גאים בהיותם כאלה. כל הדברים הטובים באמריקה באו מהאג'נדה הליברלית: ביטוח לאומי, מלחמה באפליה ובגזענות. זה תג של כבוד להיות דמוקרטי.
"שלא כמו הרפובליקנים, אנחנו הדמוקרטים מאמינים כי הדעות שלנו מאחדות את אמריקה, לא מפלגות אותה. יש לנו ממשל שבאופן שקרי הופך כמעט כל סיטואציה למשבר, הם משווקים פוליטיקה שמתבססת על הפחדה ופילוג, בעוד אנחנו משווקים תקווה ואיחוד. עיראק היא וייטנאם של ג'ורג' בוש. ברגע הכי קריטי במלחמה בטרור, הממשל הזה הפסיק לרדוף אחרי אוסמה בן לאדן ולקח את ההחלטה הקטסטרופלית להכניס אותנו לביצה העיראקית".
- אבל אולי דווקא התמיכה של הוליווד פוגעת במפלגה הדמוקרטית.
"אם התמיכה הזו פגעה או עזרה, אני לא יודעת, אבל ג'ון קרי היה קרוב מאוד לניצחון, ובואי לא נשכח את הרמאויות והזיופים. הלוואי שהיינו עושים מה שעשו אחרי הזיופים באוקראינה.
"איך זה שלוקחים איש חדשות טוב, אובייקטיבי ועתיר ניסיון כמו דן ראתר, וגורמים לו לעזוב את העבודה כי הוא הציג חתיכת נייר על הרקורד הצבאי של בוש, שגם ככה כולם יודעים שרובו לא היה. אבל אף אחד לא אומר כלום על השקרים של הממשל הזה לגבי המלחמה בעיראק. שקרים ועוד שקרים, שהובילו את המדינה למלחמה מיותרת".
- איפה התחילה התשוקה הזו שלך לפוליטיקה?
"בסוף שנות השישים, ממש בתחילת הקריירה, תמכתי בראש עיריית ניו יורק, ג'ון לינדסי, שדווקא היה רפובליקני. אמנם מתון, אבל רפובליקני. מאז אני פעילה פוליטית. אף פעם לא חששתי שהמעורבות הפוליטית תפגע בקהל שלי. האמנות שלי היא השתקפות של מי אני, ואי אפשר להפריד בין הדברים. תמיד הרגשתי צורך לעזור למיעוטים, אולי בגלל שאני גם אישה וגם יהודייה. אין לי שאיפות לרוץ למשרה פוליטית. יש לי תשוקה לפוליטיקה, לא אמביציה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ברברה סטרייסנד כרוז פוקר
|
|
|
|
|
|
|
"מטריד אותי פחות מה אנשים חושבים עלי"
|
|
|
|
|
|
|
- אמרת פעם שבהוליווד גבר אגרסיבי נחשב אסרטיבי, אבל אישה אגרסיבית נחשבת כלבה. זה השתנה?
"לא יודעת. באמת. אני מעצבת היום בית חדש, שבשבילי זה כמו לעשות סרט. כבר חמש שנים אני מתעסקת בכל פרט. בדיוק עכשיו אני צריכה לשנות את הצבעים של הגן, כי הם לא מתאימים לצבעים שבחוץ, ואני צריכה כלי חרס חדשים, ויש לי מספיק עבודה מבלי להתעסק במה שקורה בתוך קהילת הוליווד.
"אני כן יודעת שהמצב השתפר מאוד עבור אפרו-אמריקנים. אני זוכרת שחברה שלי היתה מגישה בטלוויזיה והיא פוטרה בגלל שהיא נראתה להם יותר מדי אתנית, והיא בכלל היתה יהודייה. היום אף אחד כבר לא שם לב לצבע של המגישים בטלוויזיה.
"כשעשיתי את 'ינטל', נשים במאיות היו משהו נדיר, היום זה כבר לא, אבל אני לא יודעת איזה בעיות יש להן. פוליטית, לפני שנים לא היה שום סיכוי שאישה תהיה נשיאת ארצות הברית. למרות שברחבי העולם היו נשים כמו גולדה מאיר, מרגרט תאצ'ר ואינדירה גנדי, כאן לא היתה אף אחת כזו. היום האפשרות הזו כבר לא לגמרי מופרכת, אז דברים כן משתנים".
סטרייסנד הגדירה את עצמה פעם כ"שחקנית ששרה", אבל עובדתית היא יותר זמרת שמשחקת. לפני חמש שנים הודיעה על פרישה מהופעות, ועד כה היא עומדת בהחלטה והפרה אותה רק פעם אחת, לטובת מופע גיוס כספים למפלגה הדמוקרטית, כמובן.
"באמת נמאס לי מהידיעה שיהיה עלי לשיר 30 שירים בלילה. זה כל כך משעמם לשיר את השירים שלך. בגלל זה הפסקתי, וגם ובגלל פחד הבמה שלי. כל הזמן הייתי סופרת שירים, 'יש לי עוד 16 עד ההפסקה, עכשיו עוד 12'. בשלב מסוים הצלחתי לא להיות משותקת לגמרי, זה הישג שאני מאוד גאה בו".
- דסטין הופמן אמר שהכישרון שלך בכלל עוד לא זכה להערכה אמיתית.
"מטריד אותי פחות ופחות מה אנשים חושבים עלי. פעם היה מאוד אכפת לי והייתי נפגעת בקלות מכל דבר, אבל למדתי לא לקחת את הדברים באופן אישי, ולהבין שהרבה פעמים זה בגלל שאנשים עסוקים בקנאה ומרגישים מתוסכלים מכל מיני דברים שהם רצו לעשות בחיים שלהם ולא עשו.
"לקח לי הרבה זמן להבין את זה. אני לא יודעת איך בדיוק להעריך את עצמי או את מה שעשיתי. אולי בגלל זה עוד לא כתבתי ספר. אני רק מקווה שיש לי נשמה גדולה. הרבה מהעבודה שעשיתי בחיי נועדה לאפשר לי לגדול קודם כל כאדם, אחר כך כאזרחית ורק בסוף כאמנית".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"פגוש את הפוקרס"
|
|
|
|
|
|
|
"אני פשוט לא רוצה לחיות בעבר"
|
|
|
|
|
|
|
- את רואה סרטים ישנים שלך?
"לא רק שאני לא רואה, אני אפילו לא זוכרת כמה מהם. מישהו שאל אותי משהו על סצנת הפתיחה של 'הלו דולי', ולא היה לי מושג על מה הוא מדבר".
- למה, זה גורם לך עצב?
"לא, אני פשוט לא רוצה לחיות בעבר. אני אוהבת את ההווה. כשהייתי יותר צעירה היתה לי הרבה יותר אמביציה. רציתי לעשות את זה ואת זה ואת זה, ולזכות בפרס הזה ובפרס ההוא, וכל היאק, יאק, יאק הזה. עכשיו הזמן להירגע, לעשות חיים, להיכנס לאוטו עם בעלי ולנסוע. יש לי משפחה, חברים וכלב, וכשצריך יש לי לאן לברוח.
"בניית בית זו גם בריחה. אמנם בריחה לתוך עולם מטורף אחר, אבל עדיין בריחה. אני מאוד עסוקה ואפילו לא התחלתי לעבוד על תקליט חדש, שזה משהו שאני רוצה וצריכה. אני מעצבת הרבה, מהבגדים שלי ועד הרהיטים, וזה לוקח המון זמן. אני אוהבת עתיקות וכשסוף סוף נגיע לשלב הריהוט בבית, אני מתכוונת למלא אותו בעתיקות אמריקניות.
"אני יכולה לבזבז עשר שעות ביום על ציור, צביעה ועיצוב. אני גם אוהבת להתעסק בשוק המניות. ב-98' וב-2000 שיחקתי שם יפה מאוד, עכשיו אני כל הזמן נכנסת ויוצאת".
- אמרת שאת מתכננת תקליט חדש.
"בארי גיב עובד על שירים חדשים בשבילי. אני לא אוהבת להופיע ובגלל זה גם לא חזרתי לתאטרון. אני מעדיפה לצלם סרט או להקליט שירים, כי זו עבודה שנעשית בפרטיות יחסית. את לא צריכה להתעסק כל הזמן באיך את נראית".
- בסופו של דבר גם תכתבי ספר?
"כן, אפילו כתבתי פרק אחד על למה אני שונאת שקרים ושקרנים".
- בסרט את פוגשת לראשונה את הורי אשתו לעתיד של בנך. במציאות פגשת את הורי בעלך?
"כן, ולא פחדתי. אני לא יודעת למה אנשים מצפים כשהם פוגשים סלבריטאים, אולי הם חושבים שנגיע על סוס לבן, עם כתר על הראש, פרוות מינק ומשלחת מלווים. הם מאוד הופתעו לראות אותי מרימה את הרגליים ויושבת בטרנינג.
"אני אוהבת לשבת עם מעט אורחים ולא ממש מחבבת את תרועת החצוצרות של הכוכבות. כשהייתי צעירה חשבתי שאני כן אוהבת את זה, אבל אז הגעתי עם המנג'ר שלי לפתיחה של 'הלו דולי', ניסינו לצאת מהאוטו, הסתובבתי אחורה ופתאום אני רואה שיורד לו דם מהאף וצלמים ממש מנענעים את המכונית ואי אפשר לצאת. מי יכול לאהוב את זה? העבודה עצמה נפלאה, החלק הסלבריטאי ממש לא". | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
