 |
/images/archive/gallery/251/358.jpg יבגניה דודינה. צילום:
אלי דסה  |
|
|
|
|
| דיוות התיאטרון יבגניה דודינה מגלמת את מדיאה בהצגה חדשה והיא אפילו יכולה להזדהות איתה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רוני קובן
4/2/2005 11:26 |
|
|
|
|
|
|
|
חמש דקות אחרי ששיספה את גרונותיהם של שני בניה והגישה את גופותיהם המדממות לבעלה כנקמה על שבגד בה, הסלולרי של יבגניה דודינה מצלצל. על הקו אנה, בתה בת התשע, שמבקשת לא לשכוח לעבור במינימרקט שמול הבית ולהביא שוקו, בייגלה ו"דובונים".
דודינה צוחקת. אחרי שעה וחצי על הבמה באחת הטרגדיות היווניות המחרידות ביותר, אפילו בשביל הז'אנר הזה, נעים לה לחזור להיות אמא, סתם אמא. היא נושמת לרווחה ומפצירה בי לשאול מהר, היא כבר רוצה לחזור הביתה.
- חשבת על הבת שלך בזמן העבודה?
"השתדלתי שלא, איך אפשר. התפקיד הזה מספיק קשה וניסיתי לא להוסיף על עצמי עוד פחדים ובעיות. אבל יש רגע אחד בהצגה, כשהמשרתות של מדיאה פונות לקהל ואומרות:'יש לכם ילדים, אתם מגדלים אותם, אוהבים אותם, ואז הכל נגמר. הם מתים. לעולם לא תדעו מה יקרה איתם. עם הלידה מתחיל האבל'. זה הרגע היחיד שבו אני נזכרת, מאחורי הקלעים, שגם אני אמא. גם אני כל הזמן מתרוצצת בין העבודה לבית, משתדלת שהכל יהיה בסדר, מטפלת בילדה באהבה, אבל יש מישהו למעלה ששולט בנו בשקט, משחק איתנו שחמט ואף אחד לא יודע. וזאת מחשבה שהיא רלוונטית במיוחד לארץ שלנו, ארץ עם מלחמה בלתי נגמרת. יש כאן, לצערי, הרבה מאוד הורים שקברו את ילדיהם. זאת אחת הסיבות שכל כך רצינו להעלות את'מדיאה'".
- אנה תבוא לראות את ההצגה?
"היא כבר ראתה, בחזרה הגנרלית. לפני שהיא באה סיפרתי לה את הסיפור באופן כללי. היא לא ממש נבהלה. הרי כשאתה מספר לילדים סיפור לפני השינה, אתה לא מאמין שאלה סיפורי ילדים. באגדות הרוסיות הישנות מטגנים אנשים במחבת, יש המון שדים ורוחות. בקיצור, אנה כבר התרגלה לסיפורים מפחידים וברוך השם לילדה שלי יש הומור. אחרי ההצגה היא באה ואמרה לי, בנשימה אחת:'אמא, אני כל כך עייפה, מתי תהיה המסיבה של ההצגה? אה, ולמה הרגת את הילדים?".
- כמה זמן אחרי שהמסך יורד את מצליחה להירגע, להירדם?
"תראה, זה לא תפקיד רגיל שאתה בא להצגה, יודע את העבודה, התפקיד בנוי, ואתה בסך הכל רגוע. כאן זה אחרת. אני מפחדת מהתפקיד הזה. פחד גדול מאוד. קשה לי להגיד שאני יוצאת בכיף לבמה. אחרי ההצגה לוקח לי כמה שעות להירגע. אני מנסה לישון אבל לא מצליחה. הכוחות עוזבים אותי רק באמצע הלילה, כמה שעות טובות אחרי שהחזרתי לארגז האביזרים את הכותונת ספוגת הדם של מדיאה".
- זה גורם לך לסיוטים?
"בוודאי, אבל זה כבר מאחוריי. היו סיוטים בעיקר בתחילת החזרות. על מה? נו, את זה אני אשאיר לעצמי".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"אני מנסה לישון ולא מצליחה". צילום: אלי דסה
|
|
|
 |
|
 |
|
שונאים סיפור אהבה
|
|
|
 |
|
|
|
המחזה "מדיאה", מאת אוריפידס, נחשב לאחת הפסגות שאליה שואפת כל דיוות תיאטרון. דודינה נועצת בתפקיד שיניים רעבות ומפגיזה בכל התותחים הכבדים הידועים שלה: אירוניה, סקס אפיל חתולי, מרירות, נאיביות ילדותית ושנאה חסרת מעצורים. כשבעלה נוטש אותה לטובת בת המלך והמלך קראון מגרש אותה מארצו,ההחלטה להרוג את הילדים מתקרבת ודודינה מגיעה לשיאה. אחרי שאתה צופה בה מתייסרת בפינת הבמה, מתכננת את רצח ילדיה, מתחרטת וחוזרת בה, רק אז אתה מבין למה מתכוונים כשאומרים על שחקנית שהיא נשרפת על הבמה.
- איך ניגשת לתפקיד? הצלחת בכלל להזדהות עם האישה הזאת?
"אני יכולה להזדהות עם מדיאה בהרבה דברים. אני יכולה להבין את יצר הנקמה שלה. היא נתנה הכל לגבר הזה, בעלה יאסון. היא הרגה בשבילו את אחיה, בגדה באביה, היא עזבה למענו את מולדתה. לכן כשהוא עוזב אותה הנקמה היא הדבר היחיד שנשאר לה. זו אישה שהיתה חזקה, אהובה, מעוררת כבוד. יום אחד זורקים אותה לכלבים. היא הופכת חפץ, חפץ שמפריע, מעצבן בנוכחותו את הגברים. אני אפילו יכולה להזדהות עם השנאה העצומה שיש בה. איפה שיש אהבה גדולה יש שנאה גדולה. ובסופו של דבר, עד כמה שזה יישמע מוזר,'מדיאה' הוא סיפור אהבה. היא לא משוגעת, זה פתרון קל מדי. זו אישה חזקה, חכמה, עם הרבה אירוניה, שבוקר אחד נפלו עליה השמים".
- ומה עם המעשה שלה, רצח הילדים?
"עם זה לא יכולתי להזדהות. למה היא הורגת את הילדים? למה היא לא הורגת את עצמה? היו לי רגעים קשים, בעיקר כשהגעתי למונולוג שבו אני מחליטה להרוג את שני בניי. פתחתי את הפה והמילים לא יצאו. עמדתי על הבמה ושתקתי. איך שהיינו מתקרבים לקטע הזה היה עולה לי החום. נהייתי חולה. בהתחלה לנה (קריידלין) הבמאית נבהלה ושלחה אותי הביתה לנוח. אחר כך ניסינו להכניס היגיון לכל הטירוף הזה, למצוא סיבה. למה היא עושה את זה. רק כשחשבנו על הורים שהרגו את ילדיהם בשואה כדי שלא יסבלו, זאת הדוגמה היחידה שאני יכולה להבין. אחרי שעשינו את ההקבלה הזאת הצלחתי לפתוח את הפה ולהגיד את המונולוג הזה. עד אז פשוט לא יכולתי לדבר".
- בחרתם להציג מדיאה של כאן ועכשיו, בלי פאתוס, בלי נהרות של דם. גם התפאורה - חצר גדולה עם בריכה וכיסאות שיזוף - נראית כמו חצר של בית בכפר שמריהו.
"רצינו לברוח מהמיתוס, שזה לא ייראה משהו ישן, טרחני וסופר דרמטי. כי למרות שעברו 2,000 שנה המחזה הזה נשאר מבריק, נועז ומודרני. זאת הגאונות של אוריפידס. סילקנו את הפאתוס, ויתרנו על המשחק הרוסי הכבד, ונשארנו עם סיפור על גבר ואישה, רגע של פרידה, משהו שכולם יוכלו להזדהות איתו. אנחנו גם לא מראים דם על הבמה. לא מראים סכין. לא מציגים את הרצח עצמו. זה בכוונה, רצינו להשאיר את הרגע המזעזע הזה לדמיונו של הצופה. לפעמים הרצח המזעזע ביותר הוא זה שאתה רואה בדמיונך".
- בשבועות האחרונים התחילו להציף את העיר פוסטרים של ההצגה שכוללים דיוקן דרמטי של פנייך, זה הכל. זה מוזר פתאום להיות כל כך בפרונט? התחלת להרגיש את כובד האחריות?
"כשראיתי את הפוסטרים הראשונים, הפרנויות התחילו לפוצץ את הלב שלי. הרגשתי שזה מתקרב. אתה יודע, רוב הזמן אני משחקת, כמעט כל ערב אני על הבמה. לפני כמה ימים באתי לראות הצגה ב' גשר' שאני לא משתתפת בה,'כולם רוצים להוליווד'. פתאום מצאתי את עצמי בתוך הקהל, האולם כל כך גדול ובקהל יש אנשים חשובים.התחלתי לפחד.'אלוהים', אמרתי לעצמי,'ככה זה יהיה גם במדיאה'. פתאום התרגשתי יותר משאני מתרגשת על הבמה. בדרך כלל אני מגרשת את המחשבות האלה כי חוץ מלחץ זה לא מביא שום דבר, אבל פה אין ברירה, אין עוד תפקיד כזה בעולם. אז הזזתי הכל, ביטלתי צילומים והתחייבויות אחרות, הבנתי שאני חייבת להיות העבד של התפקיד הזה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הבנתי שאני חייבת להיות העבד של התפקיד הזה". צילום: אלי דסה
|
|
|
|
|
|
|
געגועים לשלג
|
|
|
|
|
|
|
- מדיאה אומרת בהצגה: "אנחנו הנשים היצורים הנחותים ביותר". היא מקוננת על מצבה של האישה. הרבה חוקרים טוענים שזה בעצם המחזה הפמיניסטי הראשון.
"כן, יש את העניין הפמיניסטי, שהוא מאוד חשוב במחזה.אבל זה לא העיקר.אני אישית לא פמיניסטית. תסביר לי פעם אחת מה זה פמיניזם לדעתך? זה סוג של מלחמות שלא מדברות אליי. אני לא בטוחה שנשים צריכות לשאוף להיות חזקות יותר מגברים. לפעמים הכוח של האישה טמון דווקא בחולשתה".
- ברגע אחר היא אומרת: "אני מוכנה לצאת למלחמה שלוש פעמים מאשר לסבול פעם אחת לידה".
" כנראה שהלידה שלה היתה מאוד קשה. אני ילדתי עם אפידורל, לפני זה היו כאבים מאוד חזקים, אבל זה שווה, תאמין לי".
בסוף הראיון דודינה רצה להביא לאנה חטיף דובונים, ואני ניצלתי את ההזדמנות ושוטטתי מוקסם בתיאטרון החשוך. בפואיה האינטימי של גשר, ליד תמונה מההצגה "אדם בן כלב", נזכרתי מתי ראיתי אותה בפעם הראשונה. זה היה לפני כעשר שנים, כשלמדתי במגמת התיאטרון בתיכון לאמנויות על שם תלמה ילין. היינו חבורה של צעירים תרבותיים, רעבים לתיאטרון אחר, אמיתי, סוחף, וההצגות של גשר היו בשבילנו מתנה משמים. "צעירים תרבותיים", כתבתי , אבל גם מפוצצי הורמונים. כשכולם מסביב פנטזו על יעל בר-זוהר או על פמלה אנדרסון, אנחנו חלמנו על דודינה. מה רצינו ממנה בסך הכל?
שיחה קלילה על תיאטרון ופילוסופיה, דקלום קצר בקול נמוך ובמבטא רוסי כבד ואולי גם איזה חיבוק לא מחייב, לא יותר. תיאטרון גשר פעל באותם ימים באולם אינטימי ליד הים. להקת השחקנים המפוארת עוד ניסתה לעכל את המעבר מרוסית לעברית ודודינה היתה הגברת הראשונה כמעט מהרגע הראשון. "הגענו לארץ מאוד מאוד צעירים", היא נזכרת, "לאף אחד לא היתה אחריות, היינו כמו עלה ברוח. בלי משפחה, בלי קריירה, לא היה לנו שום דבר להפסיד ואני חושבת שרק ממקום כזה חופשי, אפשר לעשות מהפכות. הילד הזה, תיאטרון גשר, גדל, התבגר, נהיה אולי קצת יותר ממסד, אבל משהו מההתרגשות הזאת, הראשונית, נשאר. אני לא מתגעגעת, אני מסתכלת על התקופה הזאת בנוסטלגיה בהירה. זה גם היה החוץ לארץ הראשון שלי, עד אז לא עזבתי את רוסיה. עלינו על מטוס במוסקבה ונחתנו בפלנטה אחרת. אני גם גאה שלא איבדנו את הדרך, את המטרה שלשמה הגענו לישראל. אנחנו ממשיכים ללכת נגד הרייטינג וממשיכים רוב הזמן להצליח".
- היום, אחרי 15 שנים מצליחות בארץ את יכולה לומר שתהליך הקליטה הושלם?
"אני מרגישה כאן לגמרי בבית, מתגעגעת רק למזג האוויר. הקור והשלג חסרים לי מאוד. אבל נשארו עוד אתגרים, למשל העברית. אני מגלה אותה כל פעם מחדש. ב'מדיאה' הקדשתי עשרות שעות לדיקציה וללשון עם מורה מיוחד לעברית. לא מזמן ראיתי את יוסי בנאי ב'כתר בראש' בהבימה, הייתי פשוט המומה. איך שהוא משחק עם השפה, מגלגל את העברית בפה מלא אהבה. הרגשתי שאני לומדת כל הזמן".
- עשית סרטים, דרמות בטלוויזיה, מה עם אופרת סבון?
"טלנובלות זה איכשהו דבר שמתפתח בעולם, גם בארץ, זה מפסיק להיות בושה כבר. זה לא מעורר בי שום בוז".
- את רואה את עצמך משתתפת בטלנובלה?
"לא".
- למה?
"יש לי דברים אחרים לעשות".
- והתפקיד הבא, יש איזו פנטזיה?
"יש".
- איזה תפקיד?
"אני לא אגלה לך".
- למה?
"כי אז זה יפסיק להיות חלום".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
