 |
/images/archive/gallery/251/480.jpg גלעד אלבום.
איור: יחסי ציבור  |
|
|
|
|
| גלעד אלבום היה מבקר הרוק הכבד של המקומון "כל העיר" שעבר ללוס אנג'לס ומשם כתב, באנגלית, את הספר שיקרע לישראל את הצורה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
פיל וגליה קולקטיב
2/2/2005 17:35 |
|
|
|
|
|
|
|
יהיו מי שיאשימו את גלעד אלבום בבגידה, בגלותיות, בבריחה, בהשתמטות, בכל המילים הנוראות שישראלים מטיחים בעלבון באלה שבחרו לעסוק בחוויה הישראלית מבחוץ. מדינת ישראל היא הגיבורה המובהקת של הרומן הראשון של אלבום ואי אפשר שלא לקרוא את היחסים הטעונים שלה עם אזרחיה בכל מחווה וכל דיאלוג. יש בספר פלשתיני, אתיופית, חיילי מילואים ואמא פולניה – ממש כמו בדיחה נשכחת משנות השמונים. אבל אלבום בחר לכתוב בלוס אנג'לס, באנגלית, מתוך התגוששות רוחנית עם השפה העברית האהובה על אלבום שהסתיימה בתשישות מוחלטת של שני הצדדים ובספר הכי רלוונטי שנכתב על ישראל כבר שנים רבות. הכותרת של "Scream Queens of the Dead Sea" מסגירה את היחס של אלבום למושא הכתיבה שלו. הוא דוחה לחלוטין כל ניסיון לרומנטיזציה של הנוף הישראלי – מים מלוחים, מתים, דוממים, ושל הכתיבה – כוכבות הבי-מוביז שמעולם לא התיימרו לעומק ואינן אלא מחוות קולנועיות שקופות לדמויות קולנועיות "מלאות". אבל אם האסוציאציה הראשונה היא של פנטזיית אימה זולה, הספר חושף במהרה את העובדה שהמציאות היא סרט האימה האמיתי.
את "Scream Queens of the Dead Sea" כתב אלבום בלוס אנג'לס, לשם נסע ללמוד כתיבה יוצרת אחרי שהשלים תואר בספרות אנגלית ובלשנות באוניברסיטה העברית שבירושלים. זה שבאמצע הוא בילה שנתיים כאח סיעודי בבית החולים הפסיכיאטרי איתנים נראה אולי כמו סטייה לא מובנת ממסלול קריירה די קוהרנטי, אבל החוויות האלה הן שעומדות במרכזו של הספר, כשהמחלקה הסגורה מתפקדת כמיקרוקוסמוס ביחס לחברה הישראלית.
הגיבור של "Scream Queens of the Dead Sea" הוא עצמו אח במוסד סגור, די תקוע בחיים שלו, שמנסה להסתגר בעולם פרטי של מוזיקה, פורנו וניתוח תחבירי של שפות אזוטריות. הוא מנסה נואשות הדחיק את הני'גוסים של אמא שלו שיעשה כבר משהו עם עצמו, את הביקורת של החברה שלו
על המערך הדכאני של בית החולים, הצבא, המדינה ושאר מנגנוני השליטה שמגדירים את החברה הסובבת ויותר מכל את בלבולי המוח של המשוגעים – כמו הדסה בנדיקט שמשוכנעת שהיא מתה או אימנואל סבסטיאן שסובל מתסמונת כשל אמונה ולא מסוגל להאמין בכלום, אפילו לא ניהיליזם או אייב גולדמיל שכותב סונטות שייקספיריות לכוכבנית הפורנו ג'ולי סטריין – שמשתלטים מדי פעם על הסיפור אבל מתגלים לא פעם כהרבה יותר שפויים מהדובר עצמו.
מתוך הדיאלוגים המעגליים האינסופיים שגיבור הספר מנהל במהלך הספר עם המטופלים שלו עולה הגיון מעגלי אחר, משתק ומחניק. התקיעות הבלשנית, המינית והרוחנית שלו הן השתקפות מדויקת של המעגל הנצחי של האלימות במזרח התיכון, מין מלכוד 22 שבו השפויים מצליחים להדחיק את המציאות עד לרמה של טירוף והמטורפים באמת הם אלה שמאמצים אותה. הפער בין האנגלית והעברית, לוס אנג'לס וירושלים, רק מגביר את תחושת האימה המזדחלת לתוך הרומן של אלבום, שדומה לאימה של הדמויות ברומנים של נבוקוב – התחושה שמשהו אחר, ההיסטוריה, המאה העשרים, האידיליה הציונית, כותב את החיים שלך עצמך לתוך תסריט שאין לו סוף.
ברגע שבו נהיה לך נוח עם משחקי המילים וההתחכמויות הנרטולוגיות מפלח את הספר רגע של אמת כואבת ואל מול מה שנראה לך מצחיק רק לפני רגע, אתה מפסיק לחייך. ניצלנו ביקור חד פעמי של אלבום, שגר עכשיו בצפון דקוטה, בשביל לשאול אותו מה גרם לו, 12,185 קילומטר מישראל, לכתוב דווקא על הזהות הציונית המפוררת. ישבנו איתו בבית ביום שבת אפרורי אחד, על השולחן טייפ מנהלים להקלטה וקערת פיסטוקים מהמכולת הטורקית בפינה. אלבום צוחק ואומר שאנחנו צריכים להתחיל את הראיון עם אזכור של הפיסטוקים, למרות שאנחנו מעקמים את הפנים על כל הקונספט של כתבת פרופיל. "זה יוסיף לכתבה צבע" הוא אומר, כמו פרודיה על עורך מוסף תרבות משועמם.
- הספר שלך כתוב באנגלית, והוא תורגם כבר לגרמנית. האם הוא הולך להיות מתורגם לעברית?
"נראה שכן, אבל יש בו הרבה קטעים שכתבתי בכוונה כך שאי אפשר יהיה לתרגם אותם, שיהיו כתובים דווקא באנגלית למרות שהדיאלוגים מתרחשים בארץ. זה מאוד מבלבל אנשים: הם באים ושואלים אותי, מה, אז החולים בבית חולים פסיכיאטרי בירושלים מדברים אנגלית? ואני צריך להגיד להם שלא ולהסביר להם שזה מומצא. אחת המורות שלי בחוג לכתיבה יוצרת אמרה שברור שכשאני אגמור את הספר אני אתרגם אותו ואחזור לישראל. אמרתי לה שלא, שמבחינתי כל הרעיון זה שהספר נכתב באנגלית – על זה הספר. אז היא אמרה לי, כן, אבל פה זה אמריקה – את מי מעניין מה קורה בארץ? אף אחד לא ירצה לקרוא על זה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"רציתי לברוח מהארץ"
|
|
|
 |
|
|
|
- עמוס עוז אמר שעברית היא עדיין שפה חדשה, טרייה, ושלסופרים יש הרבה יותר יכולת להשפיע על איך שהיא מתפתחת מאשר שפות אחרות. הרגשת שאתה מוותר על היתרונות האלה? למה החלטת לכתוב באנגלית?
"עברית אני יודע, אבל חיפשתי אתגר – רציתי משהו שיהיה קשה. לא ידעתי אם אני אצליח לעשות את זה וחשבתי לנסות ולראות מה ייצא. אבל גם רציתי לכתוב באנגלית כדי לברוח מהעברית, למרות שאני אוהב עברית ואני קורא בעברית ואני מדבר עברית ומרגיש צורך לדבר בעברית".
- אתה מדבר הרבה על לברוח – אתה מרגיש שזהות זה דבר שצריך לברוח ממנו?
"כן. רציתי לברוח מהארץ, רציתי לברוח מהמשפחה שלי. אני חייב להודות שחלק מהבריחה שלי זה לא רק שלא אהבתי את החיים בארץ – לא אהבתי את החיים במשפחה שלי. אז רציתי לברוח ולהיעלם ולהתרחק, ורציתי לברוח משפת האם שלי. מאמא שלי ומשפת האם שלי".
- איך אמא שלך מגיבה כשאתה אומר דברים כאלה?
"חשבתי שאולי תהיה לה בעיה עם זה, מה יקרה כשהיא תיראה את זה בדפוס, אבל לא, לא היתה לה שום בעיה עם כל הדברים שכתבתי".
- טוב, כדמות היא יוצאת די חיובית בסופו של דבר.
"נכון, התחלתי עם הרבה כעס על אמא שלי, ההורים שלי, המשפחה, הארץ, השפה. בסוף יצא שלחלק מהדמויות יש משהו שמציל אותן מלהיות לגמרי רעות".
- כולן חוץ מהדובר. שאר הדמויות בספר הן כמו צדדים שפויים יותר של האישיות שלו בסופו של דבר. כמו בפסיכולוגיה יונגיאנית – יש בהן אלמנטים מהאגו שלו.
"הדובר עצמו הוא מין יצור מגעיל כזה, שיש לו גם צדדים נחמדים, אבל הוא מעצבן והרבה פעמים שטחי ולא מודע. מין מניאק כזה שמתעלל בחולים ולא כל כך מקשיב לחברה שלו ומזלזל בכל מה שהיא אומרת, בכל מה שקורה סביבו, בכל מה שהחולים רוצים. מאוד שקוע בעצמו ובעולם הפרטי שלו ובכל הניסיונות האומללים שלו לברוח. עולם של רוק כבד ושל פנטזיות מיניות אלימות ושל ניתוח בלשני אובססיבי ועיסוק בטקסטים ובתחביר וספרי קומיקס וסרטי אימה".
- זה נשמע כאילו אתה בעצם בורח ממנו, מחוסר ההתמודדות שלך עם ישראל ולא מישראל עצמה. זה בעצם תהליך של קבלה?
"כשעובדים בבית חולים למשוגעים או כשמאושפזים בבית חולים למשוגעים לא ממש בורחים – זה חוסר יכולת להתמודד וחוסר אונים והדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה להיות במקום שבו לא דורשים ממך כלום. אתה לא צריך לעשות שום דבר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
גלעד אלבום
|
|
|
|
|
|
|
"מה זה החיים?"
|
|
|
|
|
|
|
- אתה באמת חושב שקומיקס, סרטי אימה ופנטזיות מיניות וכל זה הם בריחה מהמציאות הישראלית?
"אפשר גם לומר שהם שיקוף שלה, האלימות, הצריכה של תרבות אמריקאית במתכונת מקומית ירודה. בסופו של דבר רק בישראל הדברים האלה בכלל נחשבים לאסקפיסטים מהמציאות ויש את השאיפה לאיזה אמת נשגבת שצריך לחתור אליה על ידי דחייה של כמה שיותר סיפוקים והשפעות חיצוניות.
"יש קווים מקבילים בין הפנטזיות וניסיונות הבריחה למציאות בישראל. הניסיון של ישראל להיות אירופאית או אחת מהמדינות של ארצות הברית, העובדה שהחיים בישראל הם די כמו סרט אימה או שיר רוק כבד עם הרבה דם ופחד ואנשים צורחים".
- אבל להגיד שזאת פנטזיה ממשיך את אותו הגיון. למה לא לראות את כל הדברים האלה כחלק מהזהות הישראלית – החזון האירופאי/אמריקאי לצד החזון הציוני/מזרחי? זהות לאומית היא תמיד פנטזיה. לחשוב שיש אמת גבוהה יותר זה לא חלק מלהיות חולה נפש?
"אותי מאוד העסיקה העובדה שהגבול בין הפנטזיה למציאות מאוד מטושטש בארץ. כשאני כותב על נקרופיליה למשל זה ברור שאני כותב על מדינת ישראל, שמזמן איבדה את הקסם של הנערה הצעירה, הסקסית והתוססת שכולם מאוהבים בה, כל אזרחיה, והפכה להיות גופה רקובה שאנשים ממשיכים להתאהב בה מחדש כל בוקר כשהם שומעים את החדשות. בספר זה בא בצורה של פנטזיה, אבל זה ברור שזאת בעצם המציאות".
- ראית את התמונה ב"הארץ" של כל החיילים נדחפים להצטלם ליד הגווייה של הרוג פלשתיני?
"כן, לזה אני מתכוון. כשקוראים טקסטים של חנוך לוין או בנימין תמוז משנות השישים, עוד אפילו לפני מלחמת ששת הימים, רואים את כל זה. אלה לא דברים חדשים. חנוך לוין אומר את זה בצורה מאוד אפקטיבית, איך המוות הופך להיות חלק מהחיים שלנו ותמיד מלווה אותנו עם ההבטחה שבקרוב נמות, אם לא עכשיו אז במלחמה הבאה".
- אבל לאור החזון הפסימי הזה, למה לכתוב על הנושא בכלל? נסעת לאמריקה, אז למה אתה צריך להמשיך להתעסק בבעיות של ישראל וירושלים?
"זאת שאלה שאני מאוד מתחבט בה באמת. האם אני צריך פשוט לשכוח מהסרטון זוועה הזה ולחיות את החיים שלי כמו בנאדם נורמלי שקם, מתלבש, אוכל? כמו שחנוך לוין אומר, מה זה החיים? להתחמם בשמש, לנגוס עוגיה, וזהו, אחרי זה מתים – בשביל מה להתעסק בכל הדברים העצובים האלה?".
- אפשר לכתוב על דברים עצובים גם בלי לעסוק דווקא בשאלות של זהות, זה לא שהכל חייב להיות שמח.
"נכון, זה חשוב לי אישית וגם לאומית. נראה לי שיהיה לי מאוד קשה לא להתעסק בשאלות של זהות ובריחה, ואם בורחים אז לאן בורחים. זה יהיה לי מאוד מוזר לכתוב על דברים לא קשורים. כשהייתי כותב ביקורות רוק כבד, הן לא היו קשורות לזהות ולכל מיני שאלות עמוקות – אלה היו תרגילים קטנים בכתיבה. אבל כשהחלטתי לכתוב ספר היה לי ברור שאני לא מוכן סתם להתעסק בדברים האלה, למרות שהם נראים לי חשובים ואני קונה תקליטי רוק כבד כל הזמן".
- זה לא שאין בספר רוק כבד, אלא יש הרגשה שזה לא מספיק ושבשביל להיות אמיתי עם עצמך אתה חייב להסתכל גם על דברים שאתה לא אוהב. אתה לא יכול להתעלם ממה שאתה יודע.
"בהחלט הרגשתי צורך לעסוק בזהות הלאומית שלי, בזהות היהודית שלי, בזהות הלשונית שלי ואפילו בזהות הציונית שלי".
בשבילנו, הזהות של אלבום היא קודם כל ירושלמית, ולרוק כבד בהחלט יש בה חלק מרכזי. אם השם גלעד אלבום לא מעלה אצל קוראים זיכרונות, סימן שהם לא ניהלו את חייהם בירושלים בתחילת שנות התשעים. ואולי הם פשוט לא קפצו מהמיטה ביום שישי בבוקר, לפני שעת אפס בביולוגיה, וקראו את כל העיר מהסוף להתחלה, כלומר בעצם רק את שני העמודים שמישהו (יורם בר ז"ל?) הכתיר בשם העילג "מיקס". מדור המוסיקה של כל העיר, אותו ערך אלבום תקופה מסוימת, היה תוצר של התקופה האופטימית היחידה אי-פעם בתולדות העיר ושיקף את התחושה שעטפה את העיר בין האינתיפאדה ורצח רבין, תחושה של פתיחות, תזוזה וסטטוס-קוו שלא חזרה מעולם. הוא גרם לנו לחשוב שירושלים היא מקום קטן בירכתי העולם, לא עיר מבוצרת במאבק קיומי.
עדיין לא הצלחנו לנער מעצמנו את ההתלהבות והאדיקות שבה כתבו אלבום ואחרים על מה שלא נראה חשוב לאף אחד אחר מסביב – מוסיקה פופלרית. למרבה הצער, מחברת הגזירים ששמרנו מהכתבות הנבחרות של המדור נותרה אי שם מאחור בין מעברי הדירות, כך שאנחנו לא יכולים לצטט ישירות מביקורות הרוק הכבד המבריקות של אלבום, אבל לעד תיזכר הביקורת על Slayer שבה נמדדה איכות התקליט על פי התגובות של הכלב שלו, סבסטיאן (על שם סבסטיאן באך, הסולן של סקיד רו, כמובן). גם מי שלא היה לו שום עניין בתקליטי הרוק הכבד הנידחים שאלבום בחר לבקר לא יכול היה להתעלם מכישרון הכתיבה שלו, והוא צבר הרבה קוראים קבועים שההבדל בין טראש מטאל לגריינד קור לא אמר להם כלום.
- הספר מתרחש בירושלים ולמרות שהוא באנגלית, אתה חושב שאפשר להרגיש בו באיזה מבטא ירושלמי?
"בתפיסת העולם שלו ובעיסוק האובססיבי שלו בזהות ובמה שקורה סביבנו, במרחק עשר דקות או שעה מאיתנו, הוא בהחלט ספר ירושלמי".
- אתה מרגיש שבתל אביב, או מה שעמוס אילון כינה לא מזמן 'ישראל של גוש דן', יש פחות מודעות עצמית?
"אני לא יודע, לא הייתי שם מזמן. גם בירושלים יש תרבות של מועדונים וסמים שאף פעם לא הייתי חלק ממנה – תמיד זה נראה לי קצת משעמם".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אני לא אוהב אשליה שמוכרת את עצמה בתור ריאליזם"
|
|
|
|
|
|
|
- הכתיבה שלך היא שטחית בכוונה, אתה לא מנסה לייצר דמויות אמינות וברור שכולן מתפקדות כמין אלטר-אגואים. יש בספר מודעות מתמדת לעובדה שמדובר ביצירה ספרותית.
"אני לא אוהב אשליה שמוכרת את עצמה בתור ריאליזם, ולכן אני לא אוהב ריאליזם אכזרי. אני גם לא אוהב פנטזיה, אם כבר מדברים על סגנונות ספרותיים. אני יודע שזה פופולרי ויש ספרות פנטזיה או מדע בדיוני שאני אוהב, אבל בתור ז'אנר זה לא ממש מושך אותי. אני לא נמשך לכל הפרטים הטכניים. ניסיתי ליצור ספר שחושף את העובדה שהוא מסופר, שהוא מעוצב, שהוא דמיוני, שהוא יצירת אמנות. מאוד הושפעתי מגילברט סורנטינו, שכל הזמן חושף את העובדה שהספר שהוא כותב מלאכותי והדמויות לא קיימות והן לא תלת-ממדיות והן לא עגולות והן לא מורכבות ואין להן עומק פסיכולוגי והן לא יכולות לקפוץ מתוך הדף ולקרום עור וגידים. הדמויות שלו נודדות מספר לספר ומספרים של אחרים לאלה שלו, כי ממילא אלה דמויות מומצאות אז מה זה משנה, למה לטרוח להמציא דמות חדשה ולקרוא לה אמנדה או ג'סיקה ולתאר איך היא נראית כשאפשר פשוט לקחת את לוליטה – אתם יודעים כבר איך לוליטה נראית ומה היא עושה.
"אבל גם להחלטה הזאת היה מימד פוליטי בשבילי, זה שוב שיקוף של ישראל. גדלנו על איזה ריאליזם כזה, אמיתי ונוקב, שבעצם היה בנוי על שקרים ופנטזיות: שירים ברדיו, מורשת קרב, ירושת הארץ, מעטים נגד רבים, דוד נגד גוליית, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הארץ היתה לא מיושבת. במקום לבוא ולהגיד את האמת – בסדר, הארץ היתה מיושבת, מה לעשות, היינו צריכים מקום אחרי אלפיים שנים שנרדפנו ועונינו ונרצחנו: היינו צריכים מקום אז היינו חייבים לגרש אנשים. זה לא מעשה כל כך אצילי, אבל אין מה לעשות, עשינו את זה.
"אנשים חושבים שכל המתא-פיקשן הזה זה איזה ז'אנר חדש כזה, גימיק שמיצה את עצמו בשנות השישים עם סורנטינו וג'ון בארת ות'ומס פינצ'ון ודונלד ברת'למי ולכן אין טעם יותר להתעסק בו. אבל מלכתחילה הרומן עסק בשאלות האלה והריאליזם הקשה של המאה התשע-עשרה הוא החריג. הרומנים הראשונים שנכתבו בעולם, בכל שפה – דון קישוט של סרוונטס, טריסטרם שנדי ואפילו מובי דיק – הם רצופים פניות לקורא, תרגילים רטוריים והסברים מהסוג הזה. זה נורא יפה בעיניי שהסופר מודע לזה שהספר קיים בתור אובייקט במציאות שקוראים אותו וצריך לקחת את זה בחשבון ולא ליצור מין מציאות כזאת הוליוודית אמינה במאה אחוז עם פעלולים טכניים שהכול נראה כאילו זה באמת קרה. לאנשים ממש קשה עם זה משום מה. הם באים אליי והם אומרים רגע, איך זה יכול להיות שהגיבור מטפל בחולים ואז הוא אומר רגע, אני צריך לפתוח את החלון אז תכף אני אחזור לספר את הסיפור – אז אתה בבית חולים או שאתה כותב את הסיפור? קשה להם עם מציאות שפתאום מתפרקת".
- למה לפי דעתך?
"כי פתאום אתה בא ואומר להם לא היינו חלשים נגד חזקים כי אם היינו חלשים היינו מפסידים. ניצחנו לא כי אלוהים עזר לנו, אלא כי היה לנו ציוד יותר טוב וחיילים יותר מאומנים ותמיכה יותר חזקה של מעצמות עם הרבה עוצמה וזהו. אבל קשה להודות בזה ועובדה שזה לקח לפרס מיליון שנה עד שהוא הצליח להגיד – העם הפלשתיני קיים – רק בשנות השמונים הוא תיקן את האמירה השטותית של גולדה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"Scream Queens of the Dead Sea", עטיפת הספר
|
|
|
|
|
|
|
"לוקח זמן עד שרואים את האמת"
|
|
|
|
|
|
|
- מה שאתה מתאר זה גם כן נרטיב. הספר מציע עמדה יותר מתוחכמת, שיש הרבה נרטיבים וזה האחד שבחרנו לעצמנו.
"נכון, אבל מציגים את זה בתור האמת היחידה, המציאות".
- המודעות העצמית הזאת יכולה בכלל להועיל למשהו? אפשר לומר שהיא קיימת עכשיו בשיח הפוסט-ציוני, אבל בחברה כל כך מפוררת היא לא ממש יכולה להחזיק מעמד כי לכל אחד יש את הסיפור שלו, רוסים, פלשתינים, דתיים וכו'.
"ישעיהו לייבוביץ', שאין ספק שהיה מאוד יהודי, מאוד ציוני, תמיד אמר שצריך להגיד את האמת. יש אולי הרבה נרטיבים, אבל מדי פעם צריך להגיד את האמת – ארץ ישראל היא לא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון כי היא לא דמוקרטיה: ארץ שבה קרוב למחצית מהתושבים הם נטולי זכות בחירה ונטולי זכויות אזרח ונשלטים באלימות על ידי החצי השני של האוכלוסיה היא לא דמוקרטיה. אפשר לקרוא לזה משהו אחר, גם אם אתה מאמין שאין ברירה ואנחנו במצב שחייבים לשלול זכויות מחלק מהאוכלוסיה, אבל אל תגידו שזאת דמוקרטיה".
- הדמויות בספר שלך אומרות לדובר את האמת כל הזמן: המשוגעים, אמא שלו, החברה שלו, הערבים. אבל הוא עדיין תקוע – זה לא משחרר אותו.
"כן כי לוקח זמן עד שרואים את האמת, האמת נמצאת מול העיניים. משך שלושים שנה אנחנו לא ראינו את האמת, למרות שכל מה שצריך זה להיכנס לאוטו, לנסוע עשר דקות לאיזה מחנה פליטים או לאיזה כפר לא מוכר או לגרד מתחת ההריסות של הכפרים בפארק קנדה, או לדבר קצת עם אנשים, ללמוד ערבית ולקרוא קצת ולדבר קצת עם אנשים שבסך הכול נמצאים לידינו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בעייתי להסביר על ישראל לאנשים שלא היו שם"
|
|
|
|
|
|
|
במציאות אלבום לקח את העצה של אמא שלו והמשוגעים ונסע לאמריקה, לא רק בשביל ללמוד ולכתוב, אלא בעיקר בשביל להגשים חלום. אחרי שנים של אובססיה עם מטאל, סרטי פולחן ונשים מפלסטיק, הוא רצה לבקר בספינת האם, ארץ המקור של כל הזבל שהרס לו את החיים. הוא התכתב זמן מה עם ג'ולי סטריין, אותה אחת מהסונטות של גולדמיל, שאת הסיפור המדהים שלה הוא סיפר בהתלהבות לכל מי שפגש במשך השנתיים בהן עבד באיתנים: סטריין היתה עקרת בית משועממת, אישתו של מפיונר עשיר, כשתאונת רכיבה מחקה לה את הזיכרון ודחפה אותה להתחיל בקריירה חדשה כאשת סיליקון גדולה מהחיים.
היא נישאה בשנית לאיש שהמציא את צבי הנינג'ה והפכה לאימפריה של בי-מוביז ולוחות שנה. שלא כמו גולדמיל, אלבום נסע לפגוש אותה, והתאכזב: "החלום שלי היה לפגוש אותה, וכשהגשמתי אותו זה פשוט עבר מיד. פגשתי אותה בלוס אנג'לס ודי נבהלתי, כי לא ידעתי שכל הבחורות בלוס אנג'לס הן ככה – הכל מלאכותי: שיזוף מלאכותי, שיער מלאכותי, חזה מלאכותי, שפתיים מלאכותיות, מתיחת פנים, שאיבת שומן. הוא מספרת על זה בגלוי, איזה סוג סיליקון היא שמה בחזה, איך היא עשתה אקסטנשנס בשיער...היא מתאפרת כל עשר דקות, שולפת תיק איפור ודואגת להיות כל הזמן צבועה. זה נורא מפחיד! היא מדברת כמו ילדה מפגרת. היא דיברה אליי כאילו שגם אני מפגר. היא שאלה אם ראיתי את הסט של הסרט החדש שלה באינטרנט. אמרתי שכן, שהבנתי שיש לה סצינת מין עם איזו בחורה שם. אז היא אמרה לי, תדע לך שזה לא באמת סצינת מין, זה לא היה על אמת – רק עשינו כאילו! זה היה מפחיד לדבר בפעם הראשונה עם מישהו לגמרי חסר מוח. נורא נחמדה, אבל יש מין ריקנות כזאת שאופיינית ללוס אנג'לס. חשבתי שזה חריג ומוזר, אבל אחרי כמה זמן הבנתי שזה מקובל".
מאז עבר אלבום לצפון דקוטה, שם הוא מלמד כתיבה יוצרת וכותב עבודת דוקטורט. את נשות הפלסטיק של עמק הסיליקון החליפו תומכי בוש עם רובים ששותים עשרים כוסות קפה ענקיות ביום. כשאלבום מספר להם שהוא יהודי, שלא לומר אתאיסט, הם לא מנידים עפעף ושואלים, "אבל אתה מאמין בישו, נכון?".
- לאור המפגש הזה עם התרבות האמריקאית, לא חשבת שאולי כל התוכן הפוליטי של הספר יתבזבז על הקוראים?
"רציתי להגיד את זה קודם כל לעצמי. אבל ידעתי שזה יהיה בעייתי להסביר על ישראל לאנשים שאף פעם לא היו שם ושאני לא יודע אם אכפת להם מזה או לא. אני מראה להם מציאות שהם מעולם לא רצו לדעת ממנה ושלא אכפת להם אם היא סולפה או לא, בשעה שהייתי צריך לעשות את זה לאנשים שגרים בארץ. עכשיו זה מחוץ לשליטתי ומעניין לי לראות מהצד איך משווקים את הספר שלי ואיך מוכרים אותו באמריקה. המו"ל שלי באמריקה נוטה לא להדגיש את הצד הפוליטי או את שאלות הזהות. אנשים הגיבו לסגנון הכתיבה שלי, לדמויות, לעבודה בבית משוגעים. אנשים לא כל כך קלטו שזה הכול בעצם על ישראל, על החיים שלי בארץ ולא על החיים שלי ככוח עזר בבית חולים פסיכיאטרי או בתור מעריץ רוק כבד בירושלים. אבל מבחינתי ניסיתי להכניס הכל, רוק כבד, פורנו, ג'ולי סטריין, בלשנות, ספרות אנגלית, מדע בדיוני, ספרות וולשית ופולנית, סטניסלב לם".
- אז מה באמת נשאר לספר הבא?
"החלטתי שהספר הבא יהיה שונה, שאני אעשה הפסקה מהקול של עצמי, של הבחור הישראלי המעצבן, המתחכם, הדעתני והשחצן ואני אדבר מתוך דמות הפוכה: בחורה אמריקאית, יותר צעירה, נחמדה, חכמה, רגישה ומודעת, והיא לא תהיה סופרת, היא פשוט תחיה את חייה בלי כל הזמן לתאר את איך שהיא חיה את חייה וכותבת עליהם בעת ובעונה אחת. זה לא הצליח. בסוף יצא שהיא ישראלית, היא סופרת, היא מנסה לכתוב ספר על בית חולים פסיכיאטרי בירושלים, היא נמצאת בלוס אנג'לס והולכת לתוכנית לכתיבה יוצרת וההבדל היחיד הוא שהיא בחורה. היא פחות או יותר גמרה את הספר כבר, אבל היא איבדה את כתב היד ועכשיו היא לא יודעת מה לעשות – לשחזר את הכל מהתחלה או להתחיל לחפש את כתב היד הזה אצל אנשים שהיא שלחה להם עותק בגרסה מוקדמת. אז היא יוצאת למסע חיפוש ונתקעת באמצע וחוזרת ושוקלת לשכוח מכל העסק ולחיות את חייה באמריקה כי ממילא החיים קצרים ועוד מעט נמות".
"Scream Queens of the Dead Sea" יצא בהוצאת Four Walls Eight Windows בניו יורק. אפשר להשיג אותו מאמזון או בחנויות ספרים מובחרות בארצות הברית. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
