 |
 |
|
|
| את כל הדמויות אני אוהב, בעיקר את אלה המסכנות |
|
|
|
| אדם אבולעפיה חושב שמייק לי קצת התפזר בין הסיפור האישי לתקופתי ב"וירה דרייק" ובכך טירפד את האפקט המרגש של הסרט |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
וירה דרייק (אימלדה סטאונטון) היא אישה טובה. היא מנקה בתי עשירים למחייתה, אך גם עוזרת בזמנה החופשי לנזקקים עניים לעבור את היום בשלום. היא מטפלת באמה המבוגרת, ומצליחה במקביל גם לנהל את משק ביתה שלה עצמה בהצלחה. משפחתה הפרולטרית מתקיימת בצניעות ומאושרת בחלקה. בעלה האוהב עובד במוסך של אחיו, בנה חייט מתחיל ובתה הביישנית והמופנמת מצאה לה אהבה בדמותו של ביישן-מופנם אחר, אדם חביב ובודד שווירה הזמינה לארוחה חמה בבית המשפחה.
אך וירה גם עוסקת, ללא ידיעת משפחתה, בפלילים, לפחות על פי המונחים המשפטיים של אנגליה של 1950 - היא מבצעת הפלות פיראטיות. הסרט מראה כיצד באותה תקופה נשים עשירות יכלו לפלס דרכן להפלה חוקית בעזרתם של פסיכיאטרים יקרים, בעוד האישה הקטנה מהרחוב נאלצה לבחור בין גידולו של ילד ללא אמצעים מספקים לבין עבירה על החוק. אם כך, וירה היא הגיבורה של הנשים הקטנות, מעין קדושה לא-נוצרית בעליל. כמו כל דבר אחר שהיא עושה, וירה מטפלת בנשים המפוחדות בחמלה ובחן אימהי, ואף אינה גובה מהן תשלום.
האידיליה הפשוטה של משפחת דרייק מופרת כשצעירה שהפלתה נכשלה
מתאשפזת והמשטרה עולה על עקבותיה של וירה. או אז מתחיל תהליך ארוך ומשפיל הכולל חקירה משטרתית, משפט והתפוררות של האיזון המשפחתי. הסרט אינו מבצע דמוניזציה פשטנית של המערכת ושל הפועלים בשירותה (הרופאים, החוקרים, השופטים), אלא חושף אי התאמה בסיסית בין החוק והמציאות, אי התאמה שמתנגשת עם חוש הצדק של וירה דרייק.
האנשים השונים שמגלגלים את שיני הצדק המערכתי מוצגים כטכנוקרטים הנשמעים לכללי הפעלה בסיסיים: זה לא שאין בהם חמלה כלפי סבלה של הנאשמת, אלא שהם אינם מסוגלים לתרגם את המבט הרחום למעשים. דרייק, לעומתם מסוגלת להכיל באחד את החמלה ואת הפרקטיקה, וזה בדיוק מה שהופך אותה לגיבורה המוסרית של הסרט.
נושאו המוצהר של הסרט הוא הפלות, נושא שגם בימינו עדיין מתקיים כסוגיה שהיחס אליה אינו חד משמעי. "וירה דרייק" אינו מבקש להביע איזו עמדה מובהקת וחד-משמעית "בעד", אך הוא כן מצביע על התופעה כעובדה קיימת שהוצאתה מחוץ לחוק מאמללת ואף מרשיעה אנשים חפים מפשע. אבל למעשה, הנושא המרכזי שהסרט מעמיק בו, הוא הדינמיקה החברתית-מעמדית-משפחתית באנגליה שאחרי מלחה"ע ה-2.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"וירה דרייק"
|
|
|
 |
|
 |
|
בימוי מרתק ומלא אהבה
|
|
|
 |
|
|
|
התוצאה של המיקוד הכפול פוגמת באפקט המרגש של הסרט, שכן הוא מתפזר בין העיסוק הבלעדי בדמותה של וירה דרייק לבין שלל הדמויות האחרות, במטרה להדגיש פנים שונים ומגוונים של התקופה. כך גם העלילה אינה מתפתחת כטרגדיה אנושית-פרטית מעוררת הזדהות, אלא מציעה תמונת מצב היסטורית-כללית של החברה.
הבמאי והתסריטאי מייק לי ("עירום", "סודות ושקרים") ביסס את סרטו על מחקר מקיף של התקופה ושל מקרים אמיתיים של נשים כמו וירה דרייק (הפיקטיבית), ועובדה זו ניכרת לכל אורך הסרט. לי מייצר תחושה חזקה של תקופה ללא תפאורה גרנדיוזית, ונסמך במקום על דמויות שהזמן והמקום הספציפיים מכוננים אותן.
כמו כן לי מתעכב על הפרוצדורות המערכתיות בפרוטרוט (פגישה עם פסיכיאטר, רופא, תהליך החקירה והשפיטה) במטרה להציג באמצעותן את הפרדוקס הגברי-נשי שהתקיים באותה העת: מהצד האחד המנגנון הפטריארכלי עדיין שולט במערך הביורוקרטי, מאידך במסגרת התא המשפחתי הגברים הפוסט-טראומטיים של המלחמה מאבדים מכח ההכרעה שלהם לטובת הנשים שיציאתן לעבודה (בגלל המלחמה) חיזקה אותן.
הסרט כולו מורכב מתמונות קצרות באופן יוצא דופן, מה שיוצר קצב מעניין ופיתוח עלילתי לא שגרתי. הצבעוניות מוקפדת ונעה סביב החום והירוק-כהה, צבעים קודרים שיש בהם גם חום אנושי. הצילום של צלמו הקבוע של לי, דיק פופ, מעניין ואקספרסיבי במיוחד מרגע שדרייק נחקרת במשטרה: הצבע השחור פולש לפריים וממסגר שוב ושוב את פניה הסובלות. על אף כמה רגעים חלשים, הבימוי של לי מרתק כתמיד ומלא אהבה לדמויותיו, דמויות שווירה דרייק היא רק אחת מהן.
|
|
|
|
|
|
| | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מוזיקאי וסטודנט לקולנוע ופילוסופיה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
