תרבות NRG - קאוויטה דסוואני, "למטרות נישואים"

ראשי > תרבות > פרקים נבחרים

קאוויטה דסוואני, "למטרות נישואים"

מבט ראשון לרומן המשעשע על רווקה הודית מזדקנת בת 20 מבומביי, שנוסעת לחפש חתן בניו יורק

דפדף בתרבות

קאוויטה דסוואני
8/2/2005 10:10

הנישואים הדתיים הרגילים היו ועודם מוסדרים בידי הורי בני הזוג אחרי התייעצויות מרובות ובחינת אותות, הורוסקופים ומאפיינים פיזיים מבשרי טובות... הבעל חייב להיות בן עשרים לפחות, ואילו הנערה חייבת להינשא ממש לפני בגרותה המינית. א"ל בּאשָם, "פלאיה של הודו".

את סבתי השיאו לאיש יומיים לפני יום הולדתה העשירי. אמי מצאה בעל כשהיתה בת עשרים. הנחתי אפוא שאם כל דור העלה בעשר שנים את הגיל המקובל לנישואים, אהיה אני לאשת איש כשימלאו לי שלושים.

אבל בגיל שלושים ושלוש הייתי רחוקה מלהיות נשואה. ודבר זה עורר חרדה רבה אצל כולם, העיב על השמחה והעיר את מנגנוני הפוליטיקה המשפחתית מתרדמתם בעת כלולותיה של בת-דודתי בת העשרים ושתיים, נינה.

זאת היתה חתונה משפחתית בבומביי, העיר שנולדתי בה ושעשיתי בה את רוב שנותי. הורי ושני אחי עדיין גרו כאן, באותו בית שהכרתי בהיותי ילדה, בית שהיה ממוקם ברוב נוחות במרחק של דקות בלבד מהמקדשים ומהמלונות הגדולים, דבר שהיה טוב בהתחשב בזמן שבילינו במוסדות האלה, בהשתתפות בחתונות כמו זאת בדיוק. ותמיד, כמובן, זאת היתה החתונה של מישהו אחר, אף פעם לא שלי.

נינה "קפצה לראש התור", כפי שכולם אהבו לומר. היא היתה צעירה ממני בהרבה ונישאה לפנַי. אבל עם זאת, כפי שציינה אמה של נינה, כמה זמן יכולים כולם לחכות?

הכרחתי את עצמי לחייך ולהיראות מאושרת. ולא שהייתי אומללה כל כך. פשוט בערב מאי המהביל ההוא היה לי חם, והייתי נבוכה ומודעת לעיגולים הלחים האפורים כערפל שיצרו אגלי הזיעה בבתי השחי של חולצת הסארי שלי. היה עלי לכווץ את איברי גופי כדי שלא ייראו מתחת לאריג הבהיר. גם הסארי וגם

החולצה היו בצבע ורוד קצפתי, כמו ברק הפנינה בצדו הפנימי של צדף או בלחייהן של ילדות קטנות. שישה מטרים של בד היו כרוכים סביב גופי, מהודקים ותחובים, ושיוו לי להערכתי מראה של אגרול מסמיק. לפחות זה מה שאמרתי לכל מי שהחמיא לי.

כל הערב התעסקתי בפרחים שבשערי. הם היו מלאכותיים, מדוכן עץ בקרן רחוב בבומביי, עשויים מנייר בגודל של חצי ציפורן, וכתריסר מהם היו נעוצים בתסרוקת הגבוהה שעשו לי. זה לא הלם בדיוק את מה שנתפס אצלי כשִיק מאופק. אבל הספרית שלי התעקשה: "בת-דודתך מתחתנת! את צריכה קצת קישוטים!".

למרבה המזל איפוק לא היה צו השעה כאן, במקדש ג´הוּלֶה לָאל. נינה עמדה להיות לאשת איש בנוכחותם של שלוש מאות אנשים, שאת רובם מעולם לא פגשה. הרגשתי מבוכה כשעמדתי שם בצד, בת-הדודה הרווקה, המבוגרת יותר, מוּדעת למבטים שאנשים שלחו בי כן, כדי לראות מה אני לובשת, אך בעיקר בניסיון לגלות שמץ של כאב או קנאה על פנַי בזמן שעוד בת-דודה צעירה ממני מתחתנת. עצמתי את עיני לרגע, נשמתי עמוק, מצאתי את המרכז שלי כמו שלימדו אותי לעשות בשיעור ההאתָה יוגה שלי בימי רביעי בערב. אחר כך העליתי את חיוכי והכרחתי אותו להישאר במקומו.

"עכשיו תורך", אמרה דודה מוֹנָה, בת-דודתה מדרגה שנייה של אמי, שעמדה על ידי. היא חייכה, ובתוך כך נחשף בין שתי שיניה הקדמיות רווח בגודל של טִימוֹר המזרחית. הרווח הזה נחשב סימן למזל טוב. כל קורא-פנים הודי שראוי לארוחת הצָ´אפּאטי שהוא מקבל יודע שככל שגדול הרווח, כך גדול המזל. "אל תדאגי, בטי, תורך יגיע בקרוב," אמרה דודה מונה וטפחה לי על הגב. "אלוהים יטה אוזן לתפילותייך. הכול עניין של קארמה. צְק צק".


	"החתן שבה את לבה של נינה בלי כל מאמץ"


	הנחתי לה לנחם אותי, כפי שלמדתי לעשות כל השנים האלה, וציינתי לעצמי כמה מפליא שההערכה העצמית שלי עדיין לא התפוגגה לגמרי. מאז בואי לבומביי לפני שבוע, הייתי זו שקיבלה דברים רבים עצות, אהדה, דאגה אבל בעיקר רחמים וניחומים. עכשיו, כשהרגשות האלה באו מדודה מונה, הם הובעו בכובד ראש שהלם יידוע חולה לגבי אבחנה של מחלת לוּ גֶריג. קרובי משפחתי מעולם לא העלו על דעתם לשאול על החיים המעניינים והעצמאיים שלי בניו יורק, מה אני עושה שם, מי הם ידידַי או אם הצלחתי להשיג כרטיס להצגה "המפיקים" כשמַתיוּ בּרוֹדריק ונייתן לֵיין עדיין השתתפו בה. במקום זאת לא פסקו לשאול: "מדוע את עדיין לא נשואה?". הפניתי את ראשי אל נינה, שהיתה באמת כל כך מתוקה, ונראתה חלומית בסארי הכלולות שלה. גם הוא היה ורוד, אבל ורוד חגיגי: כהה יותר, עשיר יותר, מעוטר בזהב כבד, בונוס של כלות. שערה השחור הבוהק, שנחצה לשניים בקודקודו, היה מכוסה באותו אריג, ומצחה הלבן החלק היה מנוקד בכתמים זערוריים של צבע אדום בצורת קשת ששתי זרועותיה התחברו במרכזן בבּינדי עשוי זהב ויהלום. ידיה, שנצבעו בנדיבות בחינה, התרוממו והרחיקו קווצת שיער שצנחה על עיניה העצומות למחצה. נינה התפללה והיתה סמוקה כולה ומעולפת מהחום. היא וחתנה ישבו אל מול אש כתומה קטנה וזוהרת ושני זוגות ההורים לצדם, שקועים עמוק בהרהוריהם, בעת שכוהן משפחתנו, מאהארַג´ גירדהַר, הפטיר אלפי מילים בסנסקריט שאיש זולתו לא הבין. הטקס כמעט תם, ועתה הגיע החלק החביב עלי שבו החתן מחליק אצבע אל תוך סיר של סינדור ואחר כך מעביר אותה לאורך פסוקת שערה של אשתו הטרייה. המחווה כאילו אמרה, "את שלי עכשיו. אנחנו שייכים זה לזה." הוא הסתכל בה, ובמבטו נמזגו גאווה ויראת כבוד. אולי עדיין לא היתה זו אהבה, אבל האושר נראה אמיתי, משהו שנולד מתוך הכרת תודה. הוא גם נראה כמי שהוקל לו. הוא עשה את זה מצא את הכלה המושלמת. עכשיו יתחיל החלק המהנה. אחר כך הם יבלו את הלילה הראשון שלהם יחד ויתנשקו בפעם הראשונה. החתן שבה את לבה של נינה בלי כל מאמץ של ממש. היא התאהבה במראה שלו, בגובהו )מטר שבעים וחמש(, בהליכותיו הקלילות וחסרות הגינונים. השידוך היה מוסדר. הם נפגשו פעמיים ואז התארסו. זה היה לפני חמישה שבועות. בני הזוג עמדו, מוכנים לעטר זה את ראשו של זה בזֵרים ולהחליף טבעות. נינה קדה בראשה אל בעלה הטרי, שהסתכל בה בהתרגשות, כמו ארכיאולוג שזה עתה נתקל בממצא נדיר והוא משתוקק לבחון אותו. בתוך שניות הם הוקפו בגלי מברכים, ואלה התחבקו, התנשקו ולחצו ידיים ומתחו את ראשיהם כדי לראות מקרוב כמה גדול הענק שהוריה של נינה העניקו לה. הכול רצו לדעת את משקלו המדויק בקראט של יהלום המרקיז ששיבץ חתנה בטבעת שעל האצבע הדקה של ידה השמאלית. הגיעה שעתי לפלס את דרכי בין האנשים המצטופפים ולהגיע אל בני הזוג. כולם כאיש אחד הדיפו ריח זיעה, כורכום, עלי פאן ושמן שיער פַּנטֶן. פה ושם עלה באפי ניחוח קל של בושם צ´רלי, שידעתי שנח בארון מתכת מתוצרת גוֹדרֶג´ של מישהו כבר חמש-עשרה שנה. נרתעתי לרגע, אבל כשהגעתי אליהם אזרתי את כל החום והרצון הטוב שבי וחיבקתי אותם. "את נראית נהדר, מתוקה. אני כל כך מאושרת בשבילך. ברכותי," אמרתי ונשקתי ללחיהּ החלקה והחמה של נינה. "דידי אַנג´וּ", לחשה ולקחה את ידי. מצא חן בעיני איך שהיא תמיד כינתה אותי "דידי" אחות גדולה. "התפללתי בשבילך כשהלכתי סביב האש ונדרתי את נדרי. את הבאה בתור. ביקשתי מאלוהים, ואלוהים תמיד מקשיב לתפילות של כלות".


"למטרות נישואים"


	"ראית כאן מישהו שמוצא חן בעינייך?"


	המתיקות הטהורה שהיתה במחווה עוררה בי רצון לבכות, אבל ידעתי שדמעות כאן יובנו שלא כהלכה כסימן של ערגה ועצבות, ולכן כבשתי אותן. פניתי אל החתן ונשאתי אליו את עיני. "ברכותי, חמודי," אמרתי והושטתי את ידי לחבקו. "תשמור עליה". הייתי, כפי שרימזה המילה דידי, לאחות הגדולה הנדיבה, היציבה, הרווקה. משמולאה החובה הזאת סבתי על עקבי והתפתלתי בין קבוצות האנשים המדברים, שהתנהלו לאִטם החוצה, אל חדר אוכל רחב ידיים למטה. מצאתי את הורי באחת הפינות וחתרתי לעברם, עדיין יחפה. ידעתי שעוד מעט יגיע הסיוט הכרוך בניסיון למצוא את נעלַי בתוך הערֵמה שבחוץ. חתונות בבומביי ידועות לשמצה בגנֵֵבות הנעליים, ואני התחלתי לתהות באיחור אם הרעיון לנעול את סנדלי הדוֹלצֶ´ה וגָבּנָה שלי היום היה חכם כל כך. "טוב, בואי, נרד למטה לאכול", אמרה אמי ובתוך כך סידרה בתנועה מוכנית את חלק הסארי שלי שהתחיל להתרופף. אבי ניגב את הזיעה ממצחו בממחטה. "חם מדי, לכל הרוחות", אמר. "בואו נרד למטה. אולי שם קריר יותר". המזגנים הגדולים הרעישו והשיבו אוויר מקפיא על שורות האנשים הארוכות שנערכו על יד המזנון. אבי הניח את הממחטה ולקח לו צלחת. "טוב," אמרה אמי בפנותה אלי. "ראית כאן מישהו שמוצא חן בעינייך? בחורים נחמדים כלשהם?" "אמא, לא ממש שמתי לב," השבתי. "רציתי להתרכז בטקס הכלולות". אמי נאנחה שוב והסתכלה סביבה. אנשים שנשאו צלחות עמוסות חצילים מתובלים ובּיריָאני ירקות החלו למלא את שורות כיסאות הפלסטיק שסודרו. ואז היא הבחינה בו. "מי זה?" שאלה אמי והצביעה על זר בשחור שעמד בעברו האחר של החדר. "הבחור שמדבר עם מאהארג´ גירדהר". "אמא, תפסיקי להצביע! ומנין לי לדעת?" התחלתי להתעצבן. העניין היה בלתי נמנע, החיפוש הזה אחר גברים פנויים בחתונות משפחתיות. אבל היה לי חם, והייתי עייפה, והרגשתי שהסארי שלי נפתח, וגם משום שביום שלמחרת הייתי אמורה לקבל את המחזור החודשי, פשוט לא היה לי מצב רוח לכל זה. המטפל שלי, אילו היה שם, היה אומר שאני חוּוה תרעומת קלה על מצבה החדש של נינה כאישה נשואה, שהדבר העלה בי את פחדי הגרועים ביותר מפני עתידי שלי. כיוון שהוא צדק בעניין תגובות כאלה בעבר, החלטתי בו במקום כי מעתה ואילך אחסוך את הכסף שהוצאתי עליו בשביל נעליים. אבל ציד-הבעל הרשמי הגדול, כפי שהתחלתי לכנות זאת, כבר יצא לדרך. הייתי כאן כמה ימים, והיו דיבורים על בחור זה או אחר. הערב הבחינה אמי באפשרות מציאותית בהחלט. הפניתי את ראשי כדי להסתכל באיש, והשתאיתי לנוכח הברק העז של שערו, כאילו הוא שפך עליו בקבוק שלם של שמן ויטָליס. וכן היתה לו גבה אחת. טוב, לא בדיוק גבה אחת, אבל שתיים שהתחברו באמצע. נאבקתי בדחף לרוץ הביתה ולמצוא את הפינצטה שלי. הוא לבש חולצה שחורה עם פסים קטנים שקופים ומבריקים, גופיית טריקו לבנה מתחת ומכנסיים שחורים. וגרביים לבנים. היו לו גם תליון זהב גדול שנתלה על שרשרת סביב הצוואר, צמיד מבריק ושעון משובץ יהלומים. כשהסתכלתי בו הרגשתי כאילו נזרקתי לרגע לשנות השמונים. "חכי רגע", הורתה אמי, וניגשה להיוועץ בחמותה החדשה של נינה. ידעתי שהיא תיארה לעצמה שאם הגבר שהיא ראתה אינו מצד המשפחה שלנו, הוא בוודאי מהצד האחר. באותה שנייה בדיוק נפנה הבחור עם הגבה האחת להסתכל בי. לבי צנח כשראיתי אותו רוכן ואומר דבר מה למאהארג´ גירדהר, ואת זה נע במהירות כדי לתפוס את אמי. השניים התלחשו כמה דקות בעת שאני עמדתי לבד, בוורוד המנצנץ שלי, והסתכלתי סביבי במבוכה. ידעתי שאני אמורה עכשיו לחגוג ולפטפט עם קרובי משפחה אלה או אחרים, אבל פשוט לא הייתי מסוגלת להזיז את עצמי.


	"לא כל יום קורה שגבר מסתכל עלי"


	ראיתי את שני אחי הצעירים, מוקפים להקת נערות שנראו זוהרות ונוצצות בסארים הרקומים שלהן, עגיליהן המשתלשלים וצמידיהן הססגוניים. אחַי היו הנסיכים ויליאם והארי, נסיכיה הבלתי מעורערים של הקהילה הזאת, אם כי היו מבוגרים במקצת מבני המלכות הבריטים. אָניל היה בן עשרים ותשע, ואָנַנד צעיר ממנו בשנתיים, והם היו הבחורים הלוהטים והראויים ביותר בסביבה. שניהם היו לבושים בתלבושות עשויות משי הודי והיו מגולחים למשעי, שערם מסורק בקפידה לאחור, חיוכיהם חושפים שיניים מושלמות והליכותיהם כשל מי שתוארו לעתים קרובות במקומות אלה כ"שמחים, טובי לב ונוחים לבריות", ונראו כאילו יצאו הרגע מכרזת פרסומת למֵי פה. נערות אחרות, צעירות יותר, שהשתתפו בציד הבעלים הגדול, היו מוקסמות מהם וכך גם אמהותיהן השתלטניות. העובדה שהבחורים היו עתידים לרשת, באחד הימים, עסק גדול של תכשיטים ועתיקות לא הזיקה, כמובן, לסך כל החן שלהם. חשבתי שכדאי שאגש ואצטרף אליהם ואניח לבנות הצעירות להתחנף אלי קצת. תמיד זה יתרון כשיש אח פנוי אחד או שניים. אבל לפני שעשיתי זאת ראיתי את אבי צועד החוצה לבדו, ויצאתי אחריו. הוא הסתכל מעבר לשערי המתכת שהקיפו את המקדש והלאה אל הים. הוא נראה מהורהר, אולי נזכר בכל חתונות המשפחה שהוא השתתף בהן כאן, במקדש הזה עצמו שלוש רק בשנה שעברה ואיך בכל אחת מהן התפלל שבפעם הבאה יבוא כדי למסור את בתו שלו. הוא עצם את עיניו ונשם נשימה עמוקה. כששב ופקח אותן ראה אותי הולכת לעברו, מתנהלת לי על נעליים עם עקבים גבוהים עד גיחוך, שהוא ידע שהוצאתי עליהן כסף רב מדי. "אוויר צח," אמר ונהנה מרגע נדיר של שלווה במה שהיה שבוע של טירוף-חתונות. "הכול כשורה. גדול כוחו של אלוהים," אמר באנחה, ונראה מהורהר ושלֵֵו. שתקתי לרגע, ואחר כך אמרתי, "מסריח כאן, אבא, זה לא אוויר צח. היה לך סיכוי טוב יותר למצוא אוויר טוב בשדרת מדיסון פינת רחוב חמישים ושבע. אני ממש רואה את הריאות שלך משחירות! בוא ניכנס פנימה," אמרתי בתקווה להפריע את מחשבותיו העגומות עלי, אם אכן הן שהעסיקו אותו. במקדש שוב הצטרפה אלינו אמי, כולה קורנת. "אנג´ו בטי, הוא שאל עלייך. הבחור הזה. מאהארג´ גירדהר אמר שמצאת חן בעיניו ושהוא רוצה להכיר אותך, מה את אומרת?". באיזשהו מקום הייתי חייבת להודות שזה החמיא לי. לא כל יום קורה שגבר מסתכל עלי מעברו השני של חדר דחוס וחם יתר על המידה ומחליט מיד שהוא רוצה להתחתן איתי. בפעם האחרונה שזה קרה הייתי עם חברות שלי במועדון סלסה מפוקפק בשדרה השמינית פינת רחוב שלוש-עשרה. שם הודיע לי גבר בחליפת פוליאסטר מפוספסת בעל שפם ארוך מסתלסל שהוא רוצה להתחתן איתי, שנייה לפני שהקיא אל תוך עציץ. זאת היתה, למרבה הצער, הצעת הנישואים האחרונה שקיבלתי. ביסודו של דבר זה מה שהיא היתה. הבעת ההתעניינות, ככל שנראתה קלושה, היתה הצעת נישואים, ללא שום ספק. עם זאת, היה גם עניין הרושם הראשוני. הבחור האחרון שיצאתי איתו לבש פּראדָה. בלי זהב ובלי מסטיק. הוא היה ממש בסדר. והיו לו גבות נאות. אבל בהחלט לא היתה שום הצעת נישואים בדרך. אבל כאן ועכשיו אמי לא רצתה לשמוע על טעם רע בבגדים. זאת לא היתה אצלה סיבה להגיד לא. "מה אגיד למאהארג´?" שאלה אותי שוב. "אמא," לחשתי, "הוא נראה כמו אחד שצריך להיות ברשימת הפושעים הכי מבוקשים באמריקה." "אנג´ו, תהיי רצינית!". "טוב, טוב. מאיפה הוא?". "מאָקרָה". "את מתכוונת לאקרה שבגאנה, במערב אפריקה?" קראתי. "מה לעזאזל אני אעשה באקרה?". "אל תגידי ´לעזאזל´ כאן, בטי. אנשים ישמעו אותך. הם יחשבו שאת לא מנומסת". אדון חד-גבה היה מעין קרוב רחוק של החתן, ובא לכאן כדי למצוא אישה. מוצאו היה ממשפחה אמידה שעשתה את הונה בחנויות מכולת, סיפרה לי אמי. "בטי, מאהארג´ אומר שהוא בחור טוב מאוד. ממשפחה טובה מאוד. הרבה כסף. לפחות תפגשי אותו, לא?". "אני בטוחה שהוא ממש נחמד, אמא, אבל באמת, אני לא יכולה לראות את עצמי חיה באקרה. אין שם הפיכות צבאיות כל חמש דקות? והוא פשוט נראה, את יודעת, קצת... לא הכי מעניין. לא נראה לי שיש לנו משהו במשותף". אמי נתנה בי את המבט המוּכּר הזה השילוב הקטלני של תסכול ורוגז, בתוספת חוסר סבלנות. "למטרות נישואים", קאוויטה דסוואני, תרגום מאנגלית: צילה אלעזר, הוצאת מחברות לספרות