 |
 |
|
|
|
|
| רון מיברג מספיד את הנטר ס. תומפסון: אחד המתבוננים, המפענחים וכותבי הימים המוכשרים ביותר של המחצית השנייה של המאה ה-20 באמריקה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג
25/2/2005 15:27 |
|
|
|
|
|
|
|
אל תחמיצו את הגיליון הבא של "רולינג סטון". אין עיתון שמתקרב ל"רולינג סטון" בגיליונות הספד. רק עבורם כדאי למות. צילום של המנוח מאת אנני ליבוביץ' על השער. שנת לידתו ושנת מותו בספרות שמנות. שמות המספידים והנפרדים, כולל המו"ל והעורך הראשי, יאן וונר. עם הניסיון שיש ל"סטון" בגיליונות לציון מותם של אייקונים מודרניים - מוריסון, ג'ופלין, הנדריקס, קאס, לנון, בלושי, וורהול, הריסון-שוכללה קבורת הוויקינגים הלוהבת לאמנות.
הייתי מת להיות עכשיו במערכת ה"סטון" במנהטן. לראות את מגזין הרוק החתרני שדעך למדורת הבלים ויוהרה ניו-יורקית, מתרומם מהמדמנה הצרכ/חנית כשהוא אוחז בציציות ראשו ומתמודד עם גודל השעה. הנבואה ניתנה לשותים. לכן אני מהמר שיהיו שם טקסטים מרגשים מאת וונר (כמובן), כולל על פגישתו הראשונה עם הנטר ס. תומפסון, שבה תקע תומפסון מזרק סמים בבטנו ואחר הצית, כמו דרקון, שפריץ של ג'ק דניאלס שירק מפיו; מאת ג'ימי קרטר, נשיא הרוקנרול הראשון, שתומפסון העלה את מועמדותו על נתיב הניצחון עם "קפיצת האמונה הגדולה", הדיוקן הטוב ביותר שנכתב אי פעם על פוליטיקאי על ידי מי שהיה עיוור מבורבון, מאל-אס-די ומאמפטמינים, אבל שמע מבעד לאדי שיכרונו נאום ענק מאת מושל ג' ורג'יה, ונשבה בקסמו;
מאת ביל קלינטון, שתומפסון סר לארקנסו כדי לראיין אותו ב-1992 וחתם על ההתגייסות הנדירה של ה"סטון" לקמפיין הנשיאות של המושל; מאת טום וולף, שתומפסון הוא העיתונאי היחידי באנתולוגיה של וולף על העיתונות החדשה, שזכה שיתפרסמו בה שתי כתבות פרי עטו; איורים אקספרסיביים, דמוניים ומסויטים מאת ראלף סטדמן, המאייר הבריטי שהשותפות המקצועית ביניהם הושקה ב"סטון" ב-1971 בסדרת כתבות (שעובדה לספר) "פחד וגועל נפש בלאס-וגאס", והציבה את הרף של
הניו-ז'ורנליזם מחוץ להישג ידם של עיתונאים בני תמותה שקראו, קינאו ובכו; כתבים זריזים ילקטו תגובות נרגשות ונפעמות, ריאליות וציניות, מבוב דילן, האחים אולמן, ג'וני דפ, טרי גיליאם, בניסיו דל-טורו, מיק ג'אגר, ווילי נלסון, ביל מארי ואחרים; מישהו מאנשי ממשלו של ניקסון, אולי "גרון עמוק" הגוסס, יזהה את ההזדמנות, יחלץ את המקל מישבנו ויאמר מילה טובה לזכר העיתונאי שנלחם בניקסון עד חורמה, אך גם חיבב את אהבת הפוטבול שלו ("פחד וגועל נפש במערכת הבחירות72'").
יהיה אזכור, מרכזי ובולט, של וורן זיבון, אחד מיוצרי הרוק הבולטים ביותר שמת מסרטן לפני כשנה, שהוא ותומפסון נהגו לירות באקדחים וברובים בחצר האחורית ב"וודי-קריק פארם", חוותו של תומפסון ליד אספן, קולורדו, כשהם נזהרים שלא לפגוע בטווסים שהסתובבו שם חופשי; מיטב הצלמים יתרמו צילומים, כולל צילום הצבע הנהדר מאת ליבוביץ', שבו שרוע תומפסון על הארלי דיווידסון במכנסיו הקצרים הנצחיים, מצחיית בייסבול, סיגריה בפומית וכוס משקה בידו; יתפרסמו קטעים מכתביו, מגוונים ורבים, 12 ספרים סך הכל; ויאן וונר לא יחמיץ את הזדמנות הפז לכתוב כמה פרוע, הזוי, לא סר למרות ומנתץ דד-ליינים עיתונאיים היה תומפסון, וכיצד היה צריך וונר לאיים עליו בחרמות ובנידויים כדי לחלץ ממנו טקסט לפני מועד ההורדה לדפוס; זאת תהיה ההזדמנות - ולא שוונר חיפש אותה - להסיר את שני הקרדיטים, נטולי תוכן ממשי, של תומפסון מעמודת הקרדיטים של "רולינג סטון": דסק עניינים לאומיים: הנטר ס. תומפסון, וחבוי ברשימת הכותבים, ראול דיוק (ספורט), הפסבדון הנטוש של תומפסון והאלטר אגו שלו. כתבתי את זה 20 פעם וזאת ההזדמנות האחרונה שלי: "קולנוע הלכתי ללמוד בגלל אורסון וולס. בעיתונות אני בגלל הנטר ס. תומפסון".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
הנטר ס. תומפסון. צילום: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
הוא חי על נשקו ומת עליו
|
|
|
 |
|
|
|
הנטר תומפסון חי חמש שנים יותר משהבטיח. הוא חי על נשקו ומת עליו. היה לו כבד לא שמיש, התמכרות נבזית לאלכוהול וצריכה מטורפת של סמים שהיו אמורים להרוג אותו מזמן. יש עיתונאים שכותבים היטב כשהם פיכחים; יש כאלה שמוצאים את המוזה שלהם בתחתית של בקבוק ג'ק דניאלס. בשנים האחרונות נאלץ תומפסון ללבוש חולצות רחבות כדי להסתיר את הכבד שלו שבלט מבטנו. במאי 1964 בא תומפסון לקצ'ם, איידהו, העיירה שבה התאבד המינגוויי. תומפסון בא לתהות מדוע פוצץ המינגוויי את ראשו. זאת היתה עילה קלושה להתמודד עם ההכרה שיוצרים אמיתיים יודעים מתי נגמרת להם האדמה מתחת לרגליים. אם יש להם אקדח בהישג יד-הם משתמשים בו.
"האיש המסכן הזה היה הולך בדרך הזאת בערבים", סיפר לו על המינגוויי שכן מקשיש. "הוא היה כה שברירי, רזה וזקן, שזה היה מביך לראות אותו. חששתי שמכונית תפגע בו. רציתי לגשת אליו ולומר לו להיזהר. אם זה היה מישהו אחר ולא הוא, הייתי עושה את זה". אף אחד לא העז לגשת לתומפסון ולהגיד לו להיזהר. תומפסון היה מחולל זרם הגונזו בניו ז'ורנליזם. הלוגו הגרפי של גונזו היה פגיון עם אגרוף קמוץ. כשהייתי צעיר שאלתי ממנו את הגונזו והפגיון. מותר, אגב, לכתוב "אני" בניו ז'ורנליזם.
למעשה חייבים. זה הסיפור כולו: קליעתו של הכותב המתבונן כדמות פעילה ומייצרת מראה ותפישת עולם, לכתבה עיתונאית. היום אין לזה יותר קליינטים. בשנים האחרונות ניהל תומפסון טור אינטרנט ב-ESPN בענייני ספורט. ב-2004 ניצל את הבמה הווירטואלית כדי להתנכל לג' ורג' בוש. הוא נכשל. לא הייתי מוציא מכלל אפשרות שהכישלון הזה - מייקל מור אינו ראוי לנשק את הסניקרס של תומפסון - הרג אותו. כתיבתו הפכה מסורבלת. מחשבותיו התפזרו. הלהב של אמירתו קהה. הוא כבר לא חתך ולא הקיז דם.
עבור מי שקרא כל ספר של תומפסון פעמיים, המפגש עם "Hey Rube", אסופת כתבות האינטרנט שלו, היה חוויה של כאב פיזי. בניגוד להמינגוויי, גיבורנו שהתכנס בשתיקתו, תומפסון ברבר עד יומו האחרון. שירת הברבור. זה הברבור שהרג אותו. ובריאותו המידרדרת. אובדן הצלילות. והתחושה המפכה בעורקים רבים, שהעיתונות הלכה למקום שבו כבר לא היתה זקוקה לו יותר. הקדנציה השנייה של בוש היתה נון-סטרטר מבחינתו. מה טעם לו לכותב לכלות את שארית ימיו על נשיא שארבע שנותיו בבית הלבן מובטחות לו. תומפסון שחר יריבים ראויים כניקסון. בוש לא היה יריב. הוא היה Rube.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
תומפסון (משמאל). צילום: אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
הוא היה אייקון. הוא כתב כמו שד
|
|
|
|
|
|
|
הוא היה ג'נטלמן דרומי מקנטאקי, בעל הליכות רכות וכתיבה אלימה. עולמו הרוחני היה מלוהק בסמים, ברוקנרול, בפוליטיקה, בספורט, באקדחים ובאלכוהול. הוא התמודד על משרת השריף באזור מגוריו בקולורדו-והפסיד. הוא נגרר לבית המשפט באשמת מעיכת פטמתה של כוכבנית פורנו שהתארחה בג'קוזי שלו - וזוכה. הוא היה אחד המתבוננים, המפענחים וכותבי הימים המוכשרים ביותר של המחצית השנייה של המאה ה-20 באמריקה . שנות האלפיים הכריעו אותו. הוא היה אייקון. הוא כתב כמו שד. מעריציו הפכו אותו לקאלט.
הוא היה מהכותבים הנדירים הללו, כמו ריימונד צ'נדלר, האמט והמינגוויי, שמו"לים התעקשו להדפיס את מכתביהם האישיים. הוא היה המאבחן הנדיר והפיקח ביותר של הפוליטיקה האמריקנית. הוא סחט את החיים באותה פראות עיוורת וממכרת שבה סחט בסוף את ההדק. הוא לא בזבז רגע מ-67 שנותיו. במשך 25 שנה סחבתי אותו על גבי בניסיון לתווך אותו לקורא הישראלי. רוב הזמן האמנתי שכשלתי, עד שראה אור בעברית "פחד וגועל נפש בלאס-וגאס" בסוף שנות התשעים (תרגום: אורי לוטן). השבוע גיליתי שהצלחתי. בניי הרכינו ראש ודפדפו בספריו. הם סיפרו לי שלחברים שלהם יש פוסטרים שלו בחדריהם. העיתונות הישראלית, שלא ידעה מה לעשות איתו בחייו, ספדה לו במותו.
בשנים האחרונות מתרבות הגוויות בחפירות חיי. אנשים חזקים ממני גורסים שעלינו לנצור את זכר המתים, לאסוף את עצמנו ולהמשיך הלאה. אני כלל לא בטוח. מיתות החטף המוקדמות הללו, מרוקנות את החיים מתוכנם. אני מסרב להישאר עם "השגריר". בימים שבהם אלף מילה נחשבות כמשא המכביד על הקורא, אני יודע לקרוא את הכתובת על הקיר. גם הנטר תומפסון קרא אותה. הוא היה מספיק גבר כדי לעשות משהו בקשר לזה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
