 |
/images/archive/gallery/266/741.jpg ליזה גינצבורג.
צילום: ארכיון  |
|
|
| ליזה גינצבורג, "מצפה לסופה" |
|
| הנכדה של נטליה גינצבורג, עם פרק ראשון מספרה החדש בעברית |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
ליזה גינצבורג
1/3/2005 11:03 |
|
|
|
|
|
|
|
שדה חמניות, חי וזוהר, כמו ים שהפך זהב באחיזת עיניים, ובאמצע תלוליות גבוהות על אדמה כהה, מכוסות בקש שצבעו זהוב כמו החמניות: מסנוור. בעודו נוהג ומתבונן בנוף הזה, עד כמה שהוא יכול, עולה בדעתו של ארנסטו כי בקרוב יגיע הקיץ, וכי קודם לכן צריך לדאוג לכל או לפחות להרבה ככל האפשר. סוניה, מתא ראוה, אוהיו, העבודה... אפילו העברת הדירה של מדלנה, גיסתו, מצליחה לעלות בדעתו בתוך אותו שטף של מחשבות מדאיגות שבלי ספק, אם יאטו את הקצב, יעידו רק על ריקנות ועל אימה. אף-פעם עד עכשיו לא ראה את אנה כה יפה, והוא תוהה מהיכן מוקרן עליה אור רב כל-כך.
נוסף לזוהר שלה, היא רעננה, שוב מדיפה ניחוח של יערה, אבל מעל לכל נדמה לארנסטו שהיא מאושרת מאשר בפעמים האחרות, שיש בה דבר-מה מגובש יותר, רגוע. עכשיו, כשהיא שוב עומדת מולו, חיה ונוכחת (אותו חיוך רחב שלה, המציע מרחבים), מבין ארנסטו כי במהלך שבועות ההמתנה הללו, הוא כיוון את עצמו במחשבתו אל הפגישה שלהם. הוא מנסה להעמיד פנים אדישות, אבל אחרי משפטים סתמיים אחדים על מזג-האוויר, על ההרוגים שנרצחו בגל הטרור החדש ברוסיה, אפילו על ההצעה האחרונה לרפורמה באוניברסיטאות יוצא לו לומר שבעוד כמה ימים הוא נוסע לרומא, ואינו מבין מדוע הוא אומר זאת; ולפיכך הוא מתבלבל ומשתתק.
אנה מחייכת. מתחילה ללטף את רגליה, לאט, כאילו גם היא צריכה להרגיע איזו התרגשות. היא מסיעה את ידיה מעלה ומטה מתחת לשולחן, למלוא האורך הירכיים, הברכיים, הקרסוליים. ככל הנראה היא חושבת שהוא לא שם לב: אבל הוא מבחין, והקלילות של המחווה הה אינטימית הזאת, במקום להשרות עליו ביטחון, מגבירה את מבוכתו. מה זה? מדוע נמשכת התחושה הזאת, שלא נותנת לנשום, כמו אמת שאי-אפשר לחמוק ממנה.
עננים שחורים קטנים מתחשרים מעבר לחלון. הוא חושב שעדיף לדבר מוקדם ככל האפשר על העבודה שלה, כדי להשאיר מקום, אם יהיה זמן, למלים אחרות. אנה מדברת על ארמאיר. יש לה רושם שאף-פעם לא קראה משהו כל-כך "מחשמל", היא אומרת. ארנסטו מהנהן, אבל חושב על דברים אחרים. עליה: מבחין שלא רק הקול שלה מדבר אתו, קול מצטלצל, שמח, אלא כל גופה החזה המתרומם בקצב, הרגליים המתלטפות מתחת לשולחן, העיניים הכהות והמשועשעות, שלרגע הן מודאגות, כשהן מביטות אל השמיים המשחירים מרגע לרגע מעבר לזגוגית.
הנה הוא האושר, הוא בא לעברנו, מתקרב, אני כבר שומע את צעדיו, טועם את טעמו... ואם לא נחזה בו, אם לא נתענג עליו אנחנו, ניחא! יחזו בו האחרים!
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
