 |
/images/archive/gallery/267/764.jpg סיגל אבין.
צילום: אריק סולטן  |
|
|
|
|
| התסריטאית סיגל אבין מסכמת את העבודה על "טלנובלה בע"מ" ומסבירה שהדבר שהיא הכי אוהבת בעולם זה תיאטרון וליאור אשכנזי |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
פוריה גל
4/3/2005 8:05 |
|
|
|
|
|
|
|
פנים. לילה. בית קפה. על הכיסא אישה יפה אחת, בעלת שיער שחור ארוך, שמתקתקת טלנובלות כמו שמוציאים גרעינים חמים מהתנור בגרעיני עפולה. מולה עיתונאית, לידה טייפ רעוע שהיא בוהה בו בעצבנות. שתיהן טרוטות עיניים, כל אחת מהסיבות שלה. הן מבקשות מהמלצרית להחליף את הוודקה טוניק בוויסקי סאוור. המלצרית מסכימה. ברדיו מדברים על נסיגה, אנחנו מדברות על התעשייה. תל אביב 2005, קאט.
לא מזמן נפל דבר בעולם הטלנובלות. סיגל אבין, האמא הבלתי המעורערת של "משחק החיים" ו"מיכאלה", הודיעה שהיא נוטשת את עולם הטלנובלות לטובת בימוי ועבודה עם קבוצת הצעירים בהבימה. את השרביט היא מעבירה לדרור נובלמן ולגל זייד, שליוו אותה גם בטלנובלות הקודמות. אחרי ארבע שנים של תככים ומזימות מהגיהנום, תאומות שנראות כאילו הופרדו בלידתן (מיכאלה, הו מיכאלה), מעילות בחברות היי-טק ושאר אגדות מדממות, אבין עוברת לאהבה הגדולה שלה באמת, התאטרון.
רגע לפני שמתחיל הצונאמי הגדול של הטלנובלות, עם "טלנובלה בע"מ" בהוט מול "השיר שלנו" בלוויין, אבין יושבת לשיחת סיכום והתחלה חדשה. חובת הגילוי הנאות מאלצת אותי לומר שגם אנוכי חוטאת בז'אנר ויש לי היכרות מקצועית עם סיגל. מדובר בסוג של טורבו אנושי, אנרג'ייזר שכותבת רעיונות מתוך שינה ועובדת על חמישה פרויקטים בו זמנית.
בין שלל העיסוקים היא גם מצליחה להיות בליינית תל אביבית ובת זוגו של השחקן ליאור אשכנזי. בדירה שבה הם מתגוררים יחד בחודשים האחרונים, צריך רק ללכת לשירותים כדי להבין את ההומור העצמי שלה: על קירות החדר החשוב ממוסגרים קטעי ביקורת רעה שנכתבו על אשכנזי. רק קוקה,
כלבה סינית חירשת, מתבוננת בנע שה דומם. אבין, מצדה, מצטנפת ועוברת למגננה כשמדברים איתה על בן הזוג . "כן, אני עם ליאור, אבל לא בא לי להיכנס לחיים האישיים שלי. כמו שליאור לא מדבר עלי בראיונות, אני לא מדברת עליו. זה סוקר מספיק במדורי הרכילות, למי שחייב את מנת הרכילות היומית שלו".
אבין , 31, נולדה במיאמי לזוג יורדים. אביה מלונאי ואמה מורה לשעבר, ויש לה אחות צעירה ממנה, מישל. "לא דיברתי עברית עד גיל עשר, אבל אני זוכרת שתמיד כתבתי. כבר בגיל שש או שבע. עד עכשיו שמורות אצלי כל מיני מחברות, תסריטים בעט, עם השם של הדמות והטקסטים שלה. דברים די נחמדים דווקא".
שם , כנראה, באפלת החדר במיאמי, נרקחו לראשונה טיפוסים אפלוליים ונכלוליים כמו רענן אלמונד (סוג של טייק אוף על שמו של מבקר הטלוויזיה בעיתון המתחרה) ומיכאלה, מעין פרפראזה של שנות התשעים על "אורה הכפולה". שם גם אולי החלו לנבוט דמויות כמו ריקי וליה מ"משחק החיים", שאיבת האחיות ביניהן יכולה לפרנס כמה מחזורי חיים.
אבין החלה את דרכה במשחק. היא למדה בסטודיו של יורם לוינשטיין, אבל זו היתה הפעם האחרונה ששיחקה. "תמיד נמשכתי יותר לכתיבה ולבימוי. מצד שני, לימודי המשחק נורא עזרו לי וקיבלתי כלים שימושיים לעבודה ככותבת וכבמאית". בסוף הלימודים החלה לכתוב ולביים. בין השאר העלתה הצגות כמו "איך להכין בן" ו"שמוליק חבר חדש" בפסטיבל הצגות ילדים ונוער הבינלאומי בחיפה. אחר כך העלתה את "חני בעלך הורג אותך", העוסקת בדמות שטוחנת את בעלה במטחנת בשר, וכתבה וביימה את "עם חיוך ואקדח" בסטודיו של לוינשטיין.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
סיגל אבין. צילום: קוקו
|
|
|
 |
|
 |
|
"בימוי זה הדבר שאני הכי נהנית ממנו בעולם"
|
|
|
 |
|
|
|
ההצגה המדוברת ביותר שלה, שזכתה לביקורות נלהבות, היתה "פריקס", פנטזיה תאטרלית ללא מילים על גמדים, לוליינים ותאומות סיאמיות בקרקס הזוי, הצגה שמוזמנת תדיר לפסטיבלים ברחבי העולם. בהמשך ביימה את "הכלה וצייד הפרפרים", מחזה מאת נסים אלוני, בהבימה. לפני כמה חודשים קרא לה לשיחה אילן רונן, כיום המנהל האמנותי של הבימה, והציע לה לזנוח את עולם הטלנובלות לטובת עבודה עם קבוצת הצעירים של התאטרון. אבין אמרה כן, ובימים אלה היא מביימת שם הצגה שכתבה, "אגדת אטליז", שצפויה לעלות במאי.
"זה כמו חלום", היא אומרת. "בימוי זה הדבר שאני הכי נהנית ממנו בעולם. אחרי שעות של כתיבה, לילות ארוכים מול המחשב שיש בהם הרבה סבל ובדידות, כשבמשך ימים אתה לא יוצא מהבית והסיגריה זה החבר הכי טוב שלך, הפרס הגדול הוא לביים".
אל הטלנובלות הגיעה אבין לגמרי במקרה. היא היתה תסריטאית ב"לחיי האהבה" ב-2001, וכשהסדרה הסתיימה הציע לה דני פארן מחברת "דרסט" לעשות טלנובלה משלה. ההמשך הוא היסטוריה: "משחק החיים" הביאה את הטלנובלות וכוכביהן ללב תעשיית הבידור. מתבקש לשאול איך עושים את המעבר מעולם התאטרון הרציני והמכובד לעולם הטלנובלות, הטובל לעתים בטראש. ואם כבר מדברים על הרקורד המכובד של אבין, איך בדיוק מדלגים מהצגות פיוטיות על גבול הסוריאליסטי והפסיכדלי לעולם של יצרים ותככים, על כל מה שזה אומר.
"אני לא רואה את זה ככה", משיבה אבין. "אני לא מתייחסת אל זה כאל טלנובלה, אלא כאל הזדמנות להתנסות במשהו חדש. הזלזול בז'אנר מגוחך ועושה הרבה עוול. בארצות הברית כותבים ושחקנים בתחילת דרכם עושים כל מיני דברים לפני שהם פורצים. לפעמים נדמה לך שבמאי או שחקן צץ משום מקום, אבל כשאתה מחטט קצת, פתאום מתברר שהוא היה סטטיסט בסרט הזה ועציץ ג' בסרט ההוא ושיחק באופרות סבון.
"בדיוק בשביל ההתנסות הזאת קיימים דברים כמו טלנובלה. יש גם כל מיני כותבים שהתחילו בקטן: רוברט אלטמן התחיל ב'בוננזה', קלינט איסטווד עשה איזו סדרת מערבונים שאחריה לא היתה לו עבודה והוא נסע לאיטליה לעשות מערבוני ספגטי. הטלנובלה נותנת לכותבים ולשחקנים הזדמנות לנסות וליפול ולהיכשל, ובסוף הם מגיעים לאן שהם מגיעים. צריך ניסיון של שנים, ופה בארץ יש משהו נורא מלחיץ, יש תחושה ששחקן מקבל צ'אנס אחד והוא חייב להוכיח את עצמו, אחרת הוא שרוף לנצח. בגלל שבארץ אין הרבה אופציות, מדביקים תוויות נורא מהר, אבל ההזדמנויות האלה נורא חשובות, ולכן הטלנובלה היא סוג של מעבדה, בית ספר, ולא צריך לזלזל בזה, כי אם אתה לוקח את זה ברצינות ומנסה לשפר כל הזמן, אתה נהנה מכל רגע. זאת היתה המטרה שלי מההתחלה: לקחת את הז'אנר ולעשות אותו יותר טוב.
"כשדני פארן הגיש לי את ההצעה הזאת, נורא שמחתי. באותו רגע לא חשבתי, 'אוי, מה פתאום טלנובלה', אלא, 'וואו, יש לי פה הזדמנות לעשות עכשיו סדרה משלי'. זה לונה פארק של אפשרויות שנפתח בפניך בבת אחת. כמו שסטיבן קינג אמר, 'אתה רוצה להיות סופר? תקרא שלוש שעות ביום. אתה רוצה להיות כותב? פשוט תכתוב'. יש משהו נורא חשוב בלאמן את השריר הזה והטלנובלה היתה מבחינתי הזדמנות לכתוב בלי הפסקה, ביום ובלילה.
"אני זוכרת את הפעם הראשונה, כשהמצאתי את הלוקיישנים ל'משחק החיים'. אתה כותב על הנייר, מתאר בר, יש לך פגישות עם אנשי הארט והם מראים לך סקיצות ואז אתה נוסע לסט בנווה אילן ופתאום אתה רואה את הדבר הזה שהמצאת בתוך המוח שלך בדיוק כמו שכתבת. יש בר ותאטרון והדמות שהגית קיימת ומדברת. זה דבר די מדהים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סיגל אבין וליאור אשכנזי. צילום: אמיר מאירי
|
|
|
|
|
|
|
"אתה מתחיל ליצור בז'אנר הזה עומק, רבדים"
|
|
|
|
|
|
|
- ובכל זאת, יש יוצרי טלנובלות שמתוודים שלוקח להם חצי שעה לכתוב פרק ותסריטאים שכותבים בשם בדוי.
"לא יודעת איך אפשר לכתוב פרק בחצי שעה, לי לוקח חצי שעה לכתוב אס-אם-אס. קיימת תופעה של כתיבה בשם בדוי, אבל כל אחד והסיבות שלו, קטונתי מלשפוט את זה. אני מאמינה שאם אתה עושה משהו, תעמוד מאחוריו. אני לא מתיימרת להגיד שטלנובלות זה הז'אנר הכי חשוב, אבל אם אפשר לעשות טלנובלה כחול-לבן, ויהיה לזה ביקוש, למה לא?".
- היו כל מיני חוליים ובעיות שראית בטלנובלות הקודמות ואמרת, אני אעשה את זה יותר טוב?
"כן. חשבתי שיכול להיות פה יותר הומור, יותר ציניות, טקסטים יותר שנונים. יותר צעיר, יותר מופרע. היה לי חשוב לקחת את הכותבים והשחקנים הכי טובים. אני זוכרת שב'משחק החיים' קיבלתי טלפונים מבוהלים מהסט שביקשו ממני להירגע עם פעולות וחפצים. פתאום מה שבעבר היה סיטואציה של שני אנשים עומדים בחדר ומדברים, הפך לסצנות טעונות, המון פעולות, ארוחות ערב, חזרות, ובהפקה לא היו רגילים לזה. אתה מתחיל ליצור בז'אנר הזה עומק, רבדים".
- ואת רואה שינוי?
"בסך הכל הז'אנר רק משתדרג. הוא הפך מראשים מדברים למשהו כמעט לא טלנובלי.'משחק החיים' העלתה את הרף, ואחריה באה'השיר שלנו' והעלתה את הרף עוד קצת. אין לי בעיה לפרגן להצלחה של'השיר שלנו', זה רק משמח שנעשים דברים טובים, כי ככה הרף יעלה עוד. היום אף אחד לא יסתפק ב'לגעת באושר'".
בשבוע הבא עולה לאוויר הבייבי החדש, "טלנובלה בע"מ", מגרפת כוכבים עם יעל בר-זוהר, טלי שרון, עפר שכטר, שרון אלכסנדר, מאור כהן, רותם אבוהב, אלברט אילוז, מלאני פרס ואחרים. טלנובלה על טלנובלה, סיפור חתרני שנראה לעתים כמעין פרודיה על הז'אנר, עם כל החומרים הרגילים שיכולים לרתק צופים למשך 120 אפיזודות.
"זאת טלנובלה מופרעת לגמרי שמנסה להרחיב את כללי הז'אנר", אומרת אבין. "גל זייד, שהיה המורה שלי בסטודיו של יורם לוינשטיין והוא הפרטנר שלי בכל הטלנובלות, ודרור נובלמן, שהתחיל כתסריטאי ב'מיכאלה' והוא מוכשר ומדהים, הם התסריטאים הראשיים. אני הייתי תסריטאית ראשית עד פרק 20 ועכשיו אני עורכת תסריט. זה סיפור שהוא לכאורה יותר קטן מאשר הטלנובלות הקודמות, אבל לא פחות דרמטי ובוער, על יצרים, על אנשים שרוצים להצליח, על אהבה ותשוקה וכעס ונקמה.
"מדובר בקלאש בין תסריטאית (טלי שרון) ושחקנית-דוגמנית (יעל בר-זוהר), שהולך ומסתבך. התסריטאית חושבת שהשחקנית-דוגמנית לא מתאימה לתפקיד, אבל ההפקה מנחיתה אותה עליה והדוגמנית רוצה להוכיח שהיא כן מתאימה.נוצר מאבק ובעקבותיו התערבות בין הדוגמנית לבחור (עפר שכטר), שנחשב פאקר וכובש נשים. בעצם הכל מתחיל בהתערבות הזו, לכבוש את לבה ואז לזרוק אותה. מכאן הכל מסתבך".
אם להיות רגע הולכי רכיל בעמנו, הגרעין של "טלנובלה בע"מ" מבוסס על מעשה שהיה: הלשונות הרעות ידעו לספר כי בקי גריפין היתה הפייבוריטית של ההפקה לתפקיד הראשי ב"משחק החיים", אך הועזבה לאחר יום צילומים אחד ובמקומה הגיעה לירון וייסמן. סנדי בר התמודדה על תפקיד מיכאלה, אבל מצאה עצמה בחוץ לטובת אפרת כהן. בפרק הפתיחה של "טלנובלה בע"מ" אפשר לראות את כל התככים הללו, כולל מונולוגים חזקים של התסריטאית, שטוענת בלהט ש"היא לא שחקנית, היא לא תוכל להחזיק את התפקיד", ולעומת זאת מפיקים חובבי באזז וביזנס, שעונים לה: "היא לא שחקנית, אבל היא יפה, היא תביא רייטינג".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יעל בר זוהר ועפר שכטר, שחקני "טלנובלה בע"מ". צילום: איציק בירן
|
|
|
|
|
|
|
"באמת רצינו להביא ערבי, אבל בהפקה לא רצו"
|
|
|
|
|
|
|
- בקי גריפין צריכה להיעלב מהטלנובלה החדשה?
"אף אחד לא צריך להיעלב כי הכל נעשה בהומור. הרעיון היה להביא את מאחורי הקלעים של הטלנובלה, את כל הסיפורים הקטנים שאף פעם לא מגיעים אל המסך, אבל הם בעצם הכי מעניינים. הרבה מהחומרים ששילבנו הם בעצם סיטואציות דוקומנטריות על דברים שקורים בז'אנר. מהבחינה הזאת, אני לא יודעת איך יהיה אפשר לעשות אחריה עוד טלנובלה, כי הצופים בבית כבר יידעו בדיוק איך זה עובד מבפנים, הסוד התגלה. זה סוף עידן התמימות בעצם".
כשאבין מדברת על מקרים שקרו באמת, היא מתכוונת למשל לדרישת ההפקה לחסוך בכסף ובניצבים, או לצנזורה על סמים ואפילו על דמות של ערבי. בפרק הפתיחה, שבו נחשפת העלילה הפנימית של חרדית שמתאהבת בערבי, מבקש מנהל הערוץ מהתסריטאית הראשית לגייר, אם לא אכפת לה, את דמות הערבי, בטענה ש"למה ערבי? שיהיה תימני. בשביל חרדית אין הבדל בין ערבי לתימני".
- הכל אמיתי?
"כן. באמת רצינו להביא ערבי, אבל בהפקה לא רצו, פחדו שזה ירתיע צופים. ובאמת היו שחקנים שהונחתו מלמעלה למרות שלא התאימו. אלה דברים שקורים כל הזמן בתעשייה".
- והתסריטאית הזועמת, שמבקשת נורא, "זאת טלנובלה, אבל בואו נעשה את זה טוב", זו את?
"יש בזה משהו ממני. זה מה שהנחה אותי כל הזמן: בואו ניקח את הכוחות הכי טובים, אין סיבה שזה יהיה ג'אנק. אולי הדמות של התסריטאית בטלנובלה טיפה מוקצנת, וחוץ מזה גם גיליתי דרך הסצנה הזאת שאני כנראה באמת מעשנת המון".
- יש ב"טלנובלה בע"מ" המון מקרים שההפקה מבקשת לחסוך במשאבים. דלות החומר?
"יש הרבה דברים שהכנסנו מתוך הניסיון, כל מיני פאקים שהיו. פתאום הכדורים נראים כמו טיק טק והיין לא בצבע של יין. לי היו פרקים ב'משחק החיים' שקיבלתי הביתה והתחרפנתי. התקשרתי ושאלתי,'מה זה, היין כתום!'. או כמו שדמות אחת אומרת ב'טלנובלה בע"מ', 'טלנובלה זה המקום היחידי שקודם מצלמים ואחר כך עושים חזרות'. ניסינו להכניס את כל המלחמות ואת כל הקשיים, אבל לעשות את זה עם פאן".
- זה לא נורא מבאס לראות איך הסצנות שבנית נכנסות לסד הבלתי נמנע של החיסכון בתקציב?
"אני מודעת למגבלות של הז'אנר. זה לא סתם טלנובלה, זה טלנובלה בגלל המגבלות, בגלל לחץ הזמן והתקציב. ב'מיכאלה' היה אמור להיות פרק שבו דוד המלך,שהיה נכה,מצליח סוף סוף להזיז את הרגליים. זו היתה צריכה להיות סצנה מאוד הומוריסטית, שבדיוק כשהוא עומד לקום מהכיסא גלגלים, נופלת עליו שנדליר ענקית מהתקרה במועדון. הסצנה הזאת נחתכה כי אי אפשר היה להפיל עליו שנדליר.אלה דברים שכשאתה רואה אותם,אתה רוצה לתלוש את השערות מהראש".
- זה די חתרני לעשות טלנובלה ולחשוף את כל המחדלים.
"השנדליר הזאת היא דוגמה אחת מני רבות לדברים שאתה נאלץ להתמודד איתם והם חלק מהחבילה, אין מה לעשות. בסך הכל, דני פארן בא ונתן לי את ההזדמנות הזאת בלי שהוא הכיר אותי כמעט. כנ"ל עכשיו עם שי קפון, במאי צעיר בתחילת דרכו, במאי רעב ומופרע, שלמרות הלחץ, יש תחושה שהוא לא מוותר, יש תזזית ושוטים מעניינים, והתוצאה די מדהימה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סיגל אבין. צילום: קוקו
|
|
|
|
|
|
|
"זה קצת כמו פיטר פן, לתת לדמיון לעוף"
|
|
|
|
|
|
|
"רציתי לעשות טלנובלה על טלנובלה כבר אחרי 'משחק החיים', אבל בהפקה חשבו שזה יהיה יותר מדי דומה, וככה נולדה 'מיכאלה'. אני מאמינה גדולה בללכת עם הסיפור שלך עד הסוף. הרי לא חסרים סיפורים מרתקים על אנשים שהסתובבו שנים עם רעיונות שאף אחד לא רצה, כמו למשל'עקרות בית נואשות', שהיוצר שלה חיפש משקיע וכולם אמרו לו שזה זבל, והיום זו הסדרה הכי מצליחה בארצות הברית. גם היוצר של 'הסופרנוס' הסתובב חמש שנים בלי קונה. זה מראה שאתה חייב ללכת עם האמת שלך, כי ברגע שאתה מתחיל להיכנע לתכתיבים אז אתה בבעיה".
- הטלנובלה יצאה לעולם עם ההתפרצות של טוביה צפיר.
"לא הייתי על הסט כשזה קרה, רק שמעתי בדיעבד. אני בעיקר מצטערת. אני לא רוצה לשפוט את זה, אנשים לפעמים נמצאים בכל מיני סיטואציות שאתה לא יודע מה הן. זה היה לא נעים, אבל הוא הצטער וגם אנחנו. בכל מקרה, מההתחלה רצינו לתפקיד הזה את שרון אלכסנדר".
- ועכשיו את מרגישה שמיצית את הז'אנר הזה לעולמים?
"Never say never", אבל נכון לעכשיו אני אתמקד בתאטרון. זו האהבה הכי גדולה שלי ואני מרגישה שאחרי שתיים וקצת טלנובלות קצת מיציתי. התמזל מזלי לעסוק בדבר שאני הכי נהנית לעשות בחיים, שזה לכתוב ולביים ולהמציא סיפורים. אני מפתחת עכשיו סדרת דרמה לערוץ 2 ויש לי פיצ'ר בהכנה. גם כשעשיתי את הטלנובלות, מעולם לא הפסקתי לעשות תאטרון, זה המקום שבו הלב שלי נמצא".
העבודה עם צעירי הבימה היא חלום ישן, אחרי שבשנתיים האחרונות הוקפא הפרויקט. "כשאילן רונן ביקש ממני להחליף אותו, זה היה אחד הימים המרגשים בחיי. אילן ראה את כל ההצגות שלי, והתחושה היתה שיש בן אדם שמאמין בך ונותן לך הזדמנות ליצור את הדבר שלך. זה דבר נדיר, אתה פתאום מקבל תקציב ואנשים וקרקע, בלי שאף אחד יידע מה ייצא מזה בסוף".
העבודה על ההצגה מתנהלת בצורה ייחודית: "כתבתי רק את השלד של העלילה, אבל את ההצגה אני יוצרת עם השחקנים, תוך כדי עבודה אינטנסיבית בסטודיו. הכל פתוח והכל יכול לקרות, אנחנו יוצרים יש מאין, רק הם ואני, שלושה חודשים בתוך חדר. זה קצת כמו פיטר פן, לתת לדמיון לעוף. זו אופרטה שמספרת על אטליז, עם סיפורי אהבה מעוותים קצת, שהקנאה והאובססיה הורסת אותם. הקצב מסמן את הבשר ואת איך שהאהבה קוצבת את הלבבות. ישראל ברייט מלהקת השמחות עושה את המוזיקה המקורית ויש בה הרבה קצב ותנועה".
- אז אפשר לומר שהטלנובלות היו רק הסטאז'?
" אני לא מקבלת את הגישה הזאת. טלנובלה, עם כל הבעיות, היא הזדמנות מצוינת ליוצרים חדשים. לדרור נובלמן, למשל, יש עכשיו סדרה משלו והוא גם הפך לחבר הכי טוב שלי".
- המעבר לתאטרון ולעבודה עם קבוצת הצעירים דורש ממך איזו התכווננות אחרת?
"הטלנובלות והתאטרון הם דברים שונים לגמרי. יש משהו בטלנובלה שכשאתה מסיים אותה, יוצא לך כל האוויר ונשארת ריקנות. לעומת זאת, כשאני מביימת וההצגה עולה, זה ממלא אותי סיפוק אדיר. אולי כי בכל זאת זה ההבדל בין אמנות לבידור. בידור אמור לשעשע אותך רגעית, אמנות אמורה להישאר איתך ולתת לך משהו מעבר. וזה מורגש כשאתה מגיע לסוף, כשאחד משאיר אותך מלא והשני מרוקן אותך לגמרי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סיגל אבין וליאור אשכנזי. צילום: ברק פכטר, "רייטינג"
|
|
|
|
|
|
|
"אני נורא אוהבת סיטואציות מפחידות וסיכונים"
|
|
|
|
|
|
|
"קצת. כן, אני אדם די דרמטי. קשה לי להחליט וכל דבר קטן אצלי זה סצנה. תמיד יש לי פחד להחמיץ, לבחור. כבמאית אני מכריחה את עצמי לקבל החלטות, אבל בחיים האישיים אני מתחבטת שעות. למשל, לפני שעברתי לדירה הזאת ראיתי דירה אחרת. עמדתי לחתום שם חוזה, קבעתי עם הבעל בית ומשהו לא הרגיש לי. זה הגיע למצב שבדרך לשם אמרתי לנהג מונית להסתובב. הוא הסתובב, ואז באמצע הסיבוב אמרתי לו, 'לא, לא, בוא ניסע לשם'. עמדתי מתחת לדירה חצי שעה ולא ידעתי מה לעשות. בסוף עליתי וחתמתי ושבוע אחרי זה הלכתי לראות אותה שוב והחלטתי שלא. יש לי כישרון ליצור סביבי דרמות. אני נורא אוהבת סיטואציות מפחידות וסיכונים, אוהבת להיות על קרקע לא בטוחה".
- ואיך את נרגעת אחרי שעות של כתיבה אינטנסיבית?
"שוטפת כלים. בכלל, גיליתי שבלוקים בכתיבה זו דרך מצוינת לשמור על בית מסודר. פתאום אני נהנית נורא לשטוף כלים, משקיעה המון בכל צלחת, למרות שאני מטבעי מאוד בלגניסטית. אני גם מאוד עצלנית, אפילו שאנשים תמיד צוחקים כשאני אומרת את זה. לפתוח דואר למשל, אני לא ממש עושה את זה, זה סיוט. אני פותחת פעם בחודשיים ומגלה שפספסתי כל מיני אירועים. הגיע הזמן לשדרג את הדבר הזה, אנחנו כבר ב-2005 לעזאזל , למה שזה לא יגיע במחשב או משהו?".
בחיים הפרטיים של סיגל אבין יש הרבה סיפורי כשלונות והצלחות, שבעצמם היו יכולים לפרנס טלנובלה קטנה. "יש לי סיפור יפה, שאני תמיד מספרת לאנשים שמתאכזבים מכל מיני דברים. רציתי ללמוד קולנוע בבית הספר על שם סם שפיגל בירושלים, אבל נפלתי כבר בשלב הראשון של המיונים, אז הלכתי ללמוד משחק. כשסיימתי והעליתי את הצגות הילדים, רנן שור, המנהל של סם שפיגל, הגיע והציע לי לבוא ללמוד שם על מלגה. התלבטתי מאוד כי זה היה החלום ובסוף החלטתי שלא, אבל זה סיפור מדהים על איך דברים מתגלגלים ותמיד קורה מה שצריך לקרות. הרי אם לא הייתי לומדת משחק, אני לא יודעת אם הייתי מתקרבת כל כך לעולם התאטרון.
"גם כשלמדתי בסטודיו של יורם לוינשטיין עמדתי לעוף במשך שנתיים, והיום אני ויורם החברים הכי טובים ועשיתי הצגות יפהפיות שם. יורם שנא אותי, הוא לא הבין מה אני עושה שם ואיכשהו הצלחתי לשרוד. רק בשנה השלישית נפתחתי וקיבלתי הכרה מיורם. זה גם סיפור על גלגל שמסתובב, כי בסופו של דבר חזרתי ללמד שם ולביים שם. אני, הסטודנטית שרצו להעיף".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
