 |
/images/archive/gallery/268/297.jpg מוקי
צילום: רענן כהן  |
|
|
|
|
| מוקי אוהב לגור בירושלים, לא מבין את האדישות והמירמור שהוא רואה סביבו, והכי נהנה לעשות מוזיקה עם פילוני |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
שי להב
4/3/2005 10:23 |
|
|
|
|
|
|
|
אימוצה של קבוצת בית"ר ירושלים בידי איש העסקים גד זאבי, הביא לבירה שורה של אורחים בלתי רצויים, לטעמם של האוהדים. לצד אלי גוטמן, ג'ובאני רוסו ואחרים, ניצבו גם חברי להקת שב"ק ס'. זה קרה לפני שלוש שנים וחצי, במסגרת טקס פתיחת עונה רווי קונפטי, סובארו וכוכבים נוצצים. ההנהלה החדשה הכריזה על ספקטקל חסר תקדים, ו-20 אלף ירושלמים מילאו את יציעי אצטדיון טדי. הם נהנו משורה של זמרים מהסוג הצפוי, דוגמת אייל גולן ושרית חדד, כשלפתע עלתה לכר הדשא חבורת צעירים ארוכי שיער ומזוקנים. לפחות מחצית מהקהל, שסימן מיד את אנשי השב"ק כתל אביבים, שמאלנים ואשכנזים, לא עלינו, הביע מיד את הערכתו באמצעות שריקות בוז רמות.
"בחיים לא קיבלתי כזו סטירה. הייתי בהלם טוטאלי", משחזר מוקי, סולן ההרכב דאז. אבל אז, בדיוק כשדומה היה שמוקי נופל ולא קם, הוא התעורר לחיים. "לקחתי את המיקרופון", הוא נזכר, "ירדתי מהבמה ורצתי ליציע המזרחי - איפה שהשרופים. שרתי את כל ההמשך של השיר מולם. אמרתי לעצמי: 'אתה לא זז מפה עד שאתה גומר'. מה לא חטפתי? פחיות, גרעינים, יריקות. אבל נשארתי. זה לימד אותי המון".
הרגע הזה, זניח לכאורה, הוא תמצית מזוככת של האיש; פרובוקטור סדרתי, בחור עם ביצים, שגודלן מתחרה רק בממדי הפה שלו, ובייחוד - אאוטסיידר כרוני, שמתעב יותר מכל את הצפוי והמובן מאליו. תכונה שלפעמים מסייעת לו, כמו במקרה של "מדברים על שלום", שיר שלא נשמע כמו שום דבר אחר ברדיו, ולפרקים גם פוגעת בו משמעותית. עכשיו, למשל. אחרי הצלחתו
הגדולה של "שמע ישראל", אלבום הסולו הראשון שלו, הוא סירב לנצל את המומנטום והעדיף להיעלם מהתודעה. לגמרי. לא פלא שערב צאת אלבומו השני, "עוקף מלמעלה", עושה רושם שכולם עדיין מדברים על שלום, אבל (כמעט) אף אחד לא מדבר על מוקי.
"אולי זה באמת נעשה בקיצוניות, הבריחה מהחשיפה", הוא מודה. "אני רוצה שיתגעגעו אליי, ופה - או שנורא מתגעגעים או ששוכחים לגמרי. אני מניח שזה גרם נזק, אבל שמר לי ולפילוני על הרעב".
ומוקי רעב. רעב מת. הוא טורף את ארוחת הצהריים, במזנון של אולפני ההקלטות זאזא, בדיוק כפי שהוא מדבר. או שר. מהר, ישיר ועצבני. עלעול מקרי בכותרות העיתונים היומיים, משחרר ממנו מונולוגים פוליטיים סוערים, הנפרשים בקול בפני עוברי אורח מזדמנים. וגם הפעם, בית"ר ירושלים מעורבת.
"אני רואה קשר ישיר, ישיר", הוא יורה, "בין ההתנהגות של הקהל של בית"ר, ובין האיומים שיש עכשיו על החיים של שרים ושל ראש הממשלה. למה? כי גם בית"ר וגם מפלגות הימין, כל עוד הגזענות והאיומים לא כיוונו אליהם, שתקו יופי. שנים כבר שרים בטדי 'רבין מת' וכאלה, ואף אחד לא פוצה פה. פתאום עכשיו, כשזה מופנה כלפיהם, הם נבהלים. גם ההנהלה של בית"ר, שקוראת לחקור את האוהדים שמקללים, וגם אנשים כמו לימור לבנת, שפתאום נורא מגנה את המסיתים מהימין הקיצוני. הם התעסקו באש. אני לא אומר ליבו אותה, אבל התעסקו בה. פתאום, כשהרוח לוקחת את האש אליהם, הם נבהלים. 'חציית קו'. מה חציית קו? איפה הייתם כשרצחו פה ראש ממשלה?".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מוקי. צילום: רענן כהן
|
|
|
 |
|
 |
|
"אף פעם לא הייתי בליין גדול"
|
|
|
 |
|
|
|
המונולוג הזה ודאי אינו מפתיע רבים ממעריציו של מקי, אחד המוזיקאים היחידים בארץ שאינו חושש מהבעת דעות נחרצות. דעות שגם האלבום החדש רווי בהן ("איך זה לחיותבתוך חברה פוסט-טראומטית, שמתמכרת לשנאה נקרופטית?"; :אנשים מתים כי שכחנו איך לחיות"; "הפכנו להיות צבא עם מדינה משלו"; ועוד ועוד). מוקי יכול למלא ראיונות שלמים באמצעות שורות שוצפות, מתלהמות ורבות חן ממתחמי הכדורגל, הגיטרות החשמליות והפילוסופיה הקיומית. אבל כשהשיחה מתגלגלת לחייו האישיים, הוא הופך בדרך כלל מזמר היפ הופ זועם לפרנק סינטרה. לא פלא שבגיל 30, אחרי עשור של פעילות אינטנסיבית, האיש נותר כמעט אלמוני. כמה מכם יודעים, למשל, שבשלוש השנים האחרונות מוקי מתגורר בירושלים? או שהצעיר השובב, שבקליפים (וגם בשירים) הוקף תמיד בים של דוגמניות, שומר אמונים כבר שמונה שנים לאותה אישה?
האמת היא ששתי העובדות האחרונות קשורות הרמטית. "כשהגעתי לירושלים זה לא היה מרצוני החופשי", הוא מחייך. "זה קרה כי נבל, זוגתי, התחילה ללמוד בבצלאל. אבל תוך שבוע נפלתי שדוד. מהקסם, מהאוויר. מזה שבכל סיבוב אני מגלה פינה חדשה. וזה עשה לי מאוד טוב. אני אוהב אותה מאוד. אני אוהב גם את העובדה שאני לא בתל אביב. למה? כנראה שאני אוהב להרגיש אאוטסיידר. חוץ מהמשפחה שלי ומשב"ק, אני לא אוהב להרגיש שייך לשום דבר.
- לעבור לירושלים בעקבות בחורה זה נשמע רציני. זה רציני?
"לגמרי. אני ונבל יחד כבר שנים. מבחינתי אנחנו נשואים לכל דבר ועניין. פילוני חיתן אותנו. עשינו מסיבה יפה, הוא שם לנו טבעות ואמר 'אל תעשו פדיחות'. היא ההישג הכי גדול שלי עד עכשיו. אני גם מת לילד. מת ".
- זאת שאיפה שלא ממש קשה לממש. שאני אסביר לך?
"(צוחק) זה אולי לא קשה טכנית, אבל דורש את הזמן. כשנרגיש שאנחנו מוכנים להתעסק בזה, זה יבוא. לפילוני יש ילד בן עשרה חודשים, הוא פתח לי את התיאבון".
גם אחרי שלוש שנים בבירה, ועל אף היותו סוג של סלב, מרבית הירושלמים אינם מודעים לאורח שבעירם. ולא במקרה. "בליין אני ממש לא", הוא מסביר, "זה לא מעניין אותי כל כך. מה כן מעניין אותי? אני קורא, כותב, מסתובב הרבה. מעדיף להיות בבית כמה שיותר. מטייל גם כמה שאני יכול בעולם. האלבום החדש נכתב בארבע יבשות שונות".
- מה? הגעת לגיל 30 והפסקת להיות הילד הרע?
"איזה שטויות. אף פעם לא הייתי בליין גדול. חוץ מזה, גיל 30 לא מטריד אותי. אני מרגיש צעיר ומשתבח עם השנים. בריא יותר, חכם יותר, מנוסה יותר. גם לא משנה מה אני אחשוב על הגיל, הוא יבוא אליי בכל מקרה".
היעלמותו של מוקי מהזרקורים, חיבתו לזיפים בני למעלה משבוע והסיפורים על כך שנצפה בחוצות ירושלים, יצרו גל של שמועות בדבר חזרתו בתשובה. יציאתו של הסינגל השני, "אלוהים", לא ממש תרמה להפרכתן.
"כשאני נושם, כשאני נוגע", מוקי שר, "פוקח עיניים, מביט ויודע. שומע אמת נקייה ממילים, אני מכיר אותך, אלוהים".
-נו, אז מה טיב היחסים ביניכם כרגע?
"אני מאמין באלוהים, אבל כשאני חושב על המילה הזו, זה לאו דווקא מה שאחרים חושבים. בעיניי, אלוהים זה החיים. זה זרם אינסופי, נצחי, של חיות וחיים ואנרגיה וקיום, שנמצא בכל דבר, בכל מקום ובכל זמן. לתפישתי, אלוהים מורכב מהחיים. כל אבן, כל עץ היא חתיכה מאלוהים. ולכן גם אני זה אתה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מוקי ופילוני. צילום: רונן לננה
|
|
|
|
|
|
|
"אמן לא יודע מה זו הצלחה, עד שהוא לא נופל לרצפה"
|
|
|
|
|
|
|
- מזכיר מאוד תפישות קבליות. הגם אתה, מוקי?
"רק בימים האחרונים יצא לי לדבר עם אנשים על קבלה, וגיליתי שזה דומה. אבל פילוסופיית החיים שלי זה משהו שאני יצרתי לבד לגמרי. אמת היא אמת, ומגיעים אליה מכל מיני דרכים. כשאני אומר בשיר לאלוהים 'אני לא מפחד ממך', הרבה דתיים אומרים לי שהם מתחברים לשיר, חוץ מלשורה הזו. וזה בדיוק העניין. האל שהדתות יצרו הוא נוקם ונוטר. לא אצלי. כשאתה חי, אתה חי את אלוהים. מצחיק אותי שכל הזמן שואלים אותי אם חזרתי בתשובה, ואני - את התשובה שלי כבר עשיתי. זו עבודה שלא נגמרת אף פעם. חבר טוב שלי אוהב נורא לקרוא את התנ"ך. גם אני נהנה ממנו, זה ספר נהדר, אבל הוא אומר לי: 'אין יותר מה לחפש. הנה, יש לך פה ספר חוקים, תעשה את זה ואת זה ויהיה לך טוב'. אני לא מקבל את זה. אם יש חוקיות בחיים אני צריך לגלות אותה לבד. לא לקבל הוראות מאיזה ספר הדרכה".
הדת האמיתית של מוקי היא, ככל הנראה, החריזה. מוקפדת, מלוטשת, אפילו אובססיבית, כמו בשיר "עוקף מלמעלה".
"גם אם בא לי בית שלם ביום אחד, אני אעבוד עליו חודשים", הוא אומר. "לי ולפילוני לוקח הרבה זמן ליצור תקליט. אין אצלנו שירים שנכתבים ביומיים, לטוב ולרע. הקפדנות הזו והרצון לשלמות משאירים אותי הרבה פעמים מתוסכל, כי הם מאריכים את העבודה. אבל זה שווה בסוף. ברור שזה גם יוצר חששות. אני מודע לעובדה שהקהל לא רואה אותי כל יומיים, ואולי שכחו, אולי כבר לא רוצים. אבל אני חייב לתרגם את החששות האלה למשהו יצירתי. הלוואי שיכולתי לתקתק תקליט כל שנה, אבל אין לי כל שנה עשרה שירים בני זונה".
- אחרי הצלחה גדולה כל כך כמו שהיתה ל"שמע ישראל", זה בטח מלחיץ להוציא אלבום שני.
"נכון. הדבר הכי קשה זה לא להגיע לטופ אלא להישאר שם. זה הרבה יותר תובעני ומלחיץ. מצד שני, גם חוסר הצלחה גובה מחיר. ועדיף להתמודד עם הצלחה, מאשר עם כישלון. לדעתי, אמן לא יודע מה זו הצלחה, עד שהוא לא נופל לרצפה. ואני הייתי שם, תאמין לי. אחרי שמכרנו (שב"ק ס' - ש.ל.) 50 אלף עותקים מ'בעטיפה של ממתק', הוצאנו את 'כנען 2000' ולאף אחד לא היה אכפת בכלל. זו היתה מכה איומה. אבל אף פעם לא הייתי חסיד גדול של להתמרמר. זה בעיקר פוגע בך. עבדתי קשה, ומה שהשגתי, השגתי בצדק. לדעתי, שיר טוב בסוף יגיע לקהל. כל הבכי הזה על גלגל"צ הוא הרבה פעמים תירוץ. אם השיר חזק וגלגל"צ לא ינגנו אותו, הוא כבר ימצא את הדרך החוצה. במקום קטן כל כך כמו ישראל, המקום של מישהו בסצנה הוא גם מה שמגיע לו, וזה בסדר גמור. מי שמוכר 500 תקליטים, כנראה שזה מקומו. לא בגלל שהוא לא מוכשר, אלא בגלל שזה פלח השוק שמתחבר למוזיקה שלו. אתה יודע מה? אני מאמין שאמנים עם פלח שוק מצומצם, אם הם יעבדו קשה ויעשו חריש עמוק בקהל, בסוף הם יצליחו. גם אמינם קרע את התחת עד שיצא ממנו משהו. יש לא מעט אמנים ישראלים שמסתירים את העצלנות שלהם במיליון תירוצים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מוקי. צילום: רענן כהן
|
|
|
|
|
|
|
"בלי פילוני לא הייתי עושה קריירה עצמאית"
|
|
|
|
|
|
|
מוקי עצמו הוא דווקא סוס עבודה לא קטן. לא מעט בגלל פילוני, האיש שעל האוכף. המותג "מוקי" מורכב למעשה משניהם, כשפילוני מופקד על הלחנים ועל ההפקה המוזיקלית. ועדיין, מרבית הקרדיט והתהילה הולכים למבצע.
"שמנו בחזית את השם' מוקי' מכמה סיבות", הוא מסביר. "אל"ף, יותר קל לשווק פרצוף אחד".
- ושלך יותר יפה.
"את זה אתה אמרת. דבר שני, כל אחד מאיתנו עושה את מה שהוא טוב בו. זה גם סוד שיתוף הפעולה בינינו. אני מרגיש נוח כפרונטמן, הוא הרבה פחות. בלי פילוני לא הייתי עושה קריירה עצמאית, וככה זה גם יהיה. יש לי זכות גדולה וגאווה לעבוד עם החבר הכי טוב שלי ועם מוזיקאי שאני מעריץ. הוא מוציא ממני את ה-200 אחוז וגורם לי להגיע לדברים שלא ידעתי שיש בי בכלל. במונחי אגו, אין ספק שזה לא פשוט. אבל אנחנו חברים טובים, אחים, ומודעים לעובדה שהדברים מתנהלים כמו שצריך להיות. אנחנו כיוונו לשם".
בצד טיפוח הלייבל שלהם "שב"ק מיוזיק" והעבודה על אלבומי הסולו של מוקי, השניים הופיעו בשנים האחרונות בתדירות גבוהה מאוד. בין היתר, בהופעות סגורות מול חיילים, הנערכות במתקני נופש צבאיים.
"זה גם שומר אותך בכושר וזאת גם מצווה", הוא מנמק. "זה קהל שיותר חי את זה. יש הרבה דיונים אחרי ההופעות. לאנשים אכפת מהטקסטים. סחתיין שנותנים לנו לדבר איתם בכלל. החיילים נורא אוהבים לשאול אותי מה זה 'רצחנו אדמה', או להגיד 'אנחנו נלחמים פה, ואתה בא אלינו עם סיפור של שמאלנים'. אבל אני אוהב את זה, כי כמעט תמיד הם באים להקשיב. לא רק לתקוף. לצעירים פה, בעיקר במערכת הצבאית, קשה לחשוב בשביל עצמם. קשה לא לתת לכל השטיפות מוח והרוע לחדור אליך. אבל אם יש דבר שהם צריכים, זה לנסות להתעלות מעל זה. על זה מדבר 'עוקף מלמעלה'. להיות מעל, מנטלית, למחנות יריבים. לחשוב בשביל עצמך. זה מאוד קשה כשאתה חייל. בגלל זה אין דבר כזה 'טוהר הנשק', או 'צבא הומני'. אנחנו חיים כאן בחברה גזענית, אלימה, חסרת כבוד למיעוטים, לקשישים, וזה מחלחל. תראה איך ילדים מדברים למבוגרים ברחוב. אני נגנב מזה."
- איך אתה מסביר את זה שרוב המוזיקאים הצעירים בארץ לא מתעסקים בכלל בסוגיות חברתיות, כמוך?
"זה מבטא השקפת עולם של דור שלם. מסכנות, אדישות. דברים שמרגיזים אותי נורא. אולי זה קשור לסוג של ריקנות ואובדן, דרך שבה אנחנו חיים כחברה צעירה. המקום הזה שבו לאנשים כבר אין איזו שליחות גדולה לעמוד מאחוריה".
- אבל גם אתה כותב על עצמך ב"שיר מלחמה" החדש: "אני נשאר בפינה שלי".
" נכון. זה נאמר גם באירוניה, אבל זו גם האמת. כי אחרי כל מה שאני אומר, בסוף אני יושב בפינה. אני מנסה להעביר את הדעות והמחשבות שלי, אבל עדיין נשאר רק בורג קטן. כולם כתבו עליי שאני 'זמר מחאה', וזה קומם אותי, כי מנסים פה לשים אנשים בריבוע. יש במוזיקה הישראלית ציר קבוע, משהו שבין פשטנות לדידקטיות. יש מעט מדי מקומות שבהם זה מתחבר לרגש או להומור אמיתי. גם הומור זה רגש חשוב, אתה יודע".
- אתה צוחק הרבה?
"המון. הגיל מפשיט אותך מהפסאדה, מהכעס, מהרצינות שבה אתה לוקח כל דבר. אתה מגלה ששום דבר לא כזה נורא, או שהוא נורא כל כך, עד שכל מה שנשאר לך זה לצחוק".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
